כ"ד - דרך רביעית לאהבה/ יראת הרוממות מובילה לאהבה - ביאור העניין

פרק כ"ד

    עד עכשיו למדנו ארבע[1] דרכים כיצד להגיע לאהבת השם ולאהבת יהודים.

    מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ב הל"ב) ניתן ללמוד דרך נוספת. זו לשונו:

    "וְהֵיאַך הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאֲתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאַיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמַתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם

הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד צָמְאָה נַפְשִׁי לֶאֱלֹקִים לְאֵל חַי,

    וּכְשֶׁמֵחַשֶׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לְאֲחוֹרַיו וִיְפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפֵלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תָּמִים דֵּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֶׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכֱּרֵנוּ,

    וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיָן אַהֲבָה שֶׁמִתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם".

-      זה רמב"ם ידוע. אך האמת היא שלא כל כך הבנתי את הקשר בין הכרה בגדלותו ועוצמתו של הקב"ה לבין לאהוב אותו!

-      לפני שאנסה להסביר את הקשר אני רוצה שקודם כל נבין היטב את דבריו של הרמב"ם. צריך להתבונן בהם:

הרמב"ם פותח ואומר "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו" ואז ממשיך "ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ", ומסיים "מיד הוא אוהב... ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".

-      האם אפשר לתמצת את הרמב"ם במילים אלו: הערכה גדולה והערצה הנובעות מהכרה בגדולתו העצומה מובילות לאהבה?

-      בהחלט.

או במילים אחרות: יראת הרוממות מובילה לאהבה.

-      אני לא כל כך מבין את ההיגיון מאחורי הדברים. מדוע שהערכה והערצה תגרורנה בעקבותיהן אהבה? מה הקשר ביניהן?

-      לפני שאסביר מדוע זה כך, ברצוני להוכיח שאכן כך הם פני הדברים. ניתן בהחלט לראות שהערכה והערצה למישהו גורמות למעריץ לרצות להיות בקרבתו, לראות אותו, לדבר אתו, למלא את רצונו וכד'.

    אנשים לא מבינים מה בדיוק דוחף אותם להתקרב לאותו איש מפורסם ונערץ, אבל בכל זאת זה קורה, ויש להם תחושה טובה כאשר הם נמצאים בקרבתו או שהוא מדבר איתם.

    הסיבה לכך היא משום שכל הפעולות הנ"ל יוצרות חיבור פנימי בין המעריץ לבין האדם הנערץ, והמעריץ מאד מעוניין בחיבור הזה.

-      מה עומד ביסוד הרצון הזה?

-      תשובה: תחושה פנימית עמוקה שאם הוא יתקרב אליו וכד', תהיה לו התחברות מסוימת אליו שתשפיע עליו לקבל חלק מהשפע וההצלחה שלו.

באופן דומה הסביר הרמב"ן על התורה[2] מדוע אנשים עבדו כל מיני סוגים של עבודה זרה ואפילו סגדו לאנשים חזקים ועוצמתיים כמו פרעה מלך מצרים ונבוכדנצר מלך בבל.

    יוצא איפוא, שהערכה מובילה לרצון לחיבור פנימי, ולפי מה שהסברנו לעיל, הרצון הזה הינו חלק מתחושת האהבה.

-      לפי מה שאמרנו לעיל, שאחת הדרכים להתקרב למשהו היא על ידי הכנסתו לתוך המוח שלנו וזאת על ידי היכרות מעמיקה אִתו לפרטי פרטים, אני מבין את המשך דברי הרמב"ם: "ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול". הוא רוצה לדעת את השם כדי להתקרב אליו ולהתחבר אליו.

-      אתה צודק. אני רואה שאתה מפנים את הדברים.

    נחזור כעת לענייננו. הבאתי את הרמב"ם הזה כדי ללמוד ממנו על אהבת ישראל, וכפי שעשינו עד כה ללמוד מאהבה אחת לשנייה.

    מדברי רמב"ם אלו נלמד גם על אהבת יהודים וגם על אהבת איש לאשתו ואישה לבעלה.

    אדם שרוצה לקיים "ואהבת לרעך כמוך" צריך להעריך ולהעריץ את עם ישראל ואת היהודים. ככל שהוא יותר יעריך את עם ישראל כך הוא יותר יאהב אותם וירצה להיות חלק מהם.

-      מה אנחנו צריכים לעשות על מנת שנעריך ונעריץ את עם ישראל? זה הרי לא יבוא מאליו!

-      על ידי שנלמד עליהם:

• על התכונות האלוקיות המיוחדות שיש להם – רחמנות, ביישנות, גמילות חסד, ענווה, מסירות נפש.
• על החכמה והבינה שיש להם - "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד,ו).
• על קרבתם לאלוקים – "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד,ז).
• על היותם מעל הטבע וחוקיו ואין מזל לישראל.
• על מרכזיותם בעולם ועל היותם לב האומות.
• על ההשפעה העצומה שהם השפיעו על האנושות ועל העולם בכל המישורים ובכל התחומים ובפרט בתחום האמונה והמוסר.
• על ידי שילמד שהקב"ה ברא את העולם בשבילם ושהוא מתפאר בהם.
• על ידי שיבין ויפנים שהם בניו של הקב"ה והם חלק אלוקים ממעל וכד'.

 

[1] אחר המעשים נמשכים הלבבות, היכרות, הכרה באחדות, השוואת אופי ותכונות נפש.

[2] "היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו"ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים" (שמות כ,ב).