כ - מקורות מהמהר"ל ו"ספר העקרים" לתפיסת האהבה המופיעה בספר

פרק כ'

-      הרב אמר שייתן מקורות לדבריו. אפשר עכשיו?

-      בבקשה. המקור הראשי לדברינו הן על אהבת ה' והן על אהבת ישראל הם דברי המהר"ל בנתיבות עולם.

    בעמוד לט' בהסבירו את אהבת ה' כותב המהר"ל –

    "במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר, רק מן השם יתברך בא האדם ואליו האדם שב, כי הכול שב אליו יתברך ואין דבר זולתו רק השם יתברך והוא אחד ואין זולתו... אבל דבר זה שאמר ה' אחד שהוא יתברך אחד ואין זולתו ומצד שהוא יתברך אחד ואין זולתו הכול שב

אליו, ובזה נשמתו הוא שב אל השם יתברך ומפקיד נשמתו ביד השם יתברך,

    ולפיכך ר' עקיבא היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו, כי מה שהוא יתברך אחד הנשמה אליו יתברך תשוב, וכאשר היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו הייתה נשמתו שַבָה אל השם יתברך לגמרי במה שהוא אחד,

    ומזה הצד נמצא האהבה, ולפיכך אמר ה' אלוקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוקיך וגו', כי מצד שהוא יתברך אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכול תלויים ודבקים בו יתברך כי הוא יתברך עיקר הכול, ומפני כך שייך אהבה אל השם יתברך".

    המהר"ל סידר לאחר נתיב אהבת השם את נתיב אהבת הרֵע, על מנת שנלמד מזה על זה מהי אהבה וממה היא נובעת. נתיב אהבת הרֵע בנוי ומבוסס במידה רבה על נתיב אהבת השם.

    זו לשון המהר"ל בנתיב אהבת הרֵע:

    "שיאהב את רֵעו כמותו. דבר זה בשביל שישראל הם עם אחד ומצד זה ראוי שיהיו ישראל כמו אדם אחד לגמרי, וכאשר אין האהבה לחברו כאלו היה איש אחד דבר זה כאלו לא היו ישראל עם אחד, ולכך המצווה בישראל ואהבת לרעך כמוך... כי דבר זה שאוהב הבריות הוא אהבת השם יתברך גם כן, כי מי שאוהב את אחד אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל, לפיכך כאשר אוהב את השם יתברך אי אפשר שלא יאהב את ברואיו ואם הוא שונא הבריות אי אפשר שיאהב השם יתברך אשר בראם".

 

    מסתבר שאחד המקורות של המהר"ל הם דברי התלמוד הירושלמי במסכת נדרים (פ"ט הלכה ד'):

    "כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך. היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה?!".

    ותירגם וביאר דבריו בספר קרבן העדה:

    שאלת הירושלמי - איך מסתבר שימחול אדם על עלבונו?

    תשובת הירושלמי על ידי משל – "היה חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו, וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השנייה על שחתכה הראשונה?! כן הדבר הזה, כיון שכל ישראל גוף אחד, הן דין הוא שלא ינקם מחבירו שהוא כנקם מגופו"[1].

 

    מקור נוסף הוא דברי ספר העיקרים (מאמר רביעי פרק מ"ה):

    "כי אין החבר זולת עצמו [אין החבר מציאות נפרדת ממנו], ראוי לו שיאהב אותו כאהבתו לעצמו, וזהו שאמרה תורה ואהבת לרעך כמוך, כלומר, כמו שאהבתך את עצמך אין בה זולתיות כך אהבתך את חברך לא תחשוב שהוא דבר זולתך! שהוא גדר האהבה הגמורה שיתאחד האוהב עם האהוב, ולזה תמצא כי אהבה בגימטריא עולה לאחד, כי אין האהוב זולת עצמו כלל".

    עוד אחד מהמקורות המרכזיים שלנו הייתה ההשוואה שערכנו בין אהבת ה' לאהבת עם ישראל ולאהבת אישה. כל זאת מתוך הנחה שהבסיס בנפש של אהבה שווה בכול האהבות הללו. משם למדנו שאהבה היא רגש ושהיא רצון לחיבור ולמחשבות על האהוב וכד'.

 

[1]וכן ביאר בספר פני משה (שם) אלא שהוסיף "והכא נמי כמו כן, שהרי אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך". לפי דעתו, המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" מבארת כיצד ניתן לקיים לא תקום ולא תטור, הכתובות ברישא של הפסוק.