מ"ח - שבועות חג האחדות - הסיבה ורמזים

פרק מ"ח

-       מדוע הרב קרא לחג

שבועות חג האחדות?

-       משום שביום זה אנו מקבלים את הארת התורה[1] והיא מאחדת אותנו ומעוררת אותנו לאהבת ישראל. התורה משותפת לכל עם ישראל ולכן יש בכוחה לאחד אותנו. אל תשכח מה שאמרתי באחד השיעורים הקודמים (פרק מ"ד), שתורה ואחדות הולכות יחד זו עם זו. היחס בין התורה והאחדות הוא הדדי. כשם שאחדות היא תנאי לקבלת תורה, כך גם התורה היא תנאי לאחדות.

-       כן, אבל אין שום זכר לכך שחג שבועות הוא חג אחדות. מוזר, לא?

-       באופן כללי כל שלושת הרגלים קשורים לאחדות. אלו חגים שבהם כל עם ישראל עולה לרגל ונפגש זה עם זה. זו תקופה מאד מאחדת, שבה כל ישראל נמצאים במקום אחד סביב בית המקדש והכהנים.

חז"ל אף אמרו, שברגל כל ישראל חברים, והיינו שאפילו הצדיקים המכונים "חברים" שמקפידים כל השנה להיזהר מטומאה, מותרים להתחבר לעמי ארצות שלא הקפידו על טומאה. ולמרות שהאחדות היא מאפיין של כל הרגלים, בכל זאת, יש בחג שבועות אחדות גדולה עוד יותר.

-       עדיין קצת מפריע לי שאין לכך אפילו רמז אחד בתורה עצמה.

-       התכוונתי בדיוק עכשיו לתת לך מספר רמזים. כאשר מתבוננים בחג הקדוש הזה רואים אפילו רמזים עבים:

    בספר במדבר (כג,יט) נאמר על חג שבועות:

    "ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים".

    התורה מצווה אותנו להביא בחג שבועות קרבן שלמים בתור קרבן ציבור. ואף על פי שקרבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן יחיד, בחג עצרת אנו מביאים אותו כקרבן ציבור, כמו שכתוב בפסוק לעיל "ועשיתם" בלשון רבים.

    וזו לשון הרמב"ם (הל' מעשה הקורבנות פ"א הל"ד):

    "ואין בקורבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת והן הנקראין זבחי שלמי צבור".

-       למה חג שבועות יוצא דופן בעניין הזה?

-       ראה, טעמי תורה נשגבים מבינתנו ואנו יכולים להבינם באופן חלקי בלבד. לפי דברינו לעיל ניתן קצת להבין. בחג השבועות, חג האחדות, כל ישראל הופכים להיות כפי שהיו ביום מתן תורה – איש אחד בלב אחד, ולא אנשים פרטיים נפרדים זה מזה.

לכן, דווקא ביום זה יכול הצבור הישראלי להקריב קרבן שלמים, כיוון שביום הזה הם כל כך מאוחדים עד שהם נחשבים אדם אחד. ומשום כך, על אף שצבור הוא זה שמביא את הקרבן, בכל זאת הוא לא נחשב קרבן צבור אלא קרבן יחיד.

-       מדוע דווקא בקרבן שלמים יש חילוק בין צבור ליחיד?

-       כדי לענות על שאלה זו צריכים אנו להתבונן במהות של הקרבן הזה. חז"ל גילו לנו שמהותו של הקרבן רמוזה בשמו - "שלמים - שמטילים שלום בעולם" (רש"י ג,א), ושלום הוא אחדות. זהו קרבן, שעניינו להטיל שלום בין אדם לחברו ושלום בין אדם למקום, לאחד את כולם כפי מה שהם באמת.

    ואולי זו אחת הסיבות שקרבן שלמים לא בא כקרבן צבור במשך כל ימות השנה, כיון שבמשך כל ימות השנה אין כל כך שלום ואחדות בין פְרַטֵי עם ישראל, וכיצד יביאו צבור לא מלוכד[2] קרבן שְעִנְיַנוֹ להרבות שלום ורעוּת בעולם.ולכן, דווקא בחג שבועות שמתגלית בו הארה של תורה, ומצד התורה עם ישראל מאוחד, צבור כן יכול להקריבו. ביום זה הצבור נחשב כאיש אחד בלב אחד.

    באותו פרק בספר במדבר (כג,כב) ישנו פסוק נוסף שמלמדנו על המהות של חג שבועות. מיד לאחר שהתורה מדברת על חג השבועות, היא מזכירה את מתנות העניים ככתוב "וּבְקֻצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בְקֻצְרך… לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם". נשאלת השאלה, מה מקומן של מתנות עניים כאן?

-       כמדומני שרש"י שם מביא את דרשת חז"ל על שאלה זו, שהתורה באה ללמדנו שכל הנותן מתנות עניים כראוי מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב בו קרבנות.

-       יפה מאד, אך אם נתבונן נראה שחז"ל רק עַנּו מדוע מצוות אלו נמצאות באמצע פרשיית שלושת הרגלים, אבל עדיין צריך להבין מדוע הן מופיעות דווקא בסמוך לעניין חג השבועות ובאותה הפרשייה שלו, ולא מופיעות כפרשייה בפני עצמה, כראוי להן!

-       ומה התשובה לשאלה זו?

-       אם תתבונן תראה שבחג שבועות אין מצווה מיוחדת שצריך לעשות, חוץ מהקרבת קרבנות בבית המקדש. התורה הצמידה לחג השבועות את מצוות מתנות עניים כדי ללמדנו שיש קשר הדוק ביניהם. היא מלמדת אותנו שמצוות היום היא להרבות אהבה ואחדות, כדי שמתוך זה נוכל לקבל את התורה שהיא המהות של היום הקדוש הזה. וכיצד נרבה אהבה? על ידי קיום מצוות נתינה לעניים.

    המצווה הזו נובעת מהערבות ההדדית שקיימת בתוך עם ישראל והיא מחנכת אותנו לאהוב, לדאוג ולעזור לכל היהודים ובפרט לאלו הזקוקים לעזרה שהם העניים. ככה מתכוננים לקבל את התורה!

-       יפה מאד!

-       גם השם "עצרת" רומז לעניין האחדות שבחג שבועות. משמעות השם היא מלשון כינוס והיאספות. זה חג שבו אנו צריכים להתכנס ביחד לא רק פיזית אלא גם ובעיקר נפשית ורוחנית. אנו צריכים לחשוב ולהרגיש שאנחנו עם אחד. מאותה סיבה קוראים בחג הזה דווקא את מגילת רות, שהיא מגילת החסד.

 

[1] מהר"ל תפארת ישראל פכ"ה - "אבל ביום מתן תורה שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם אין הרחקה אליו ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא". הארת התורה, שהיא הטבע הפנימי שלנו, מעוררת את הכוחות הפנימיים שבתוכנו המלאים קדושה ואהבה ולכן הננו רחוקים מיצר הרע ומפילוג.

[2] אדם פרטי יכול להביאו על אף שהוא פרט, כיון שמגמתו ליצור שלום נקודתי בינו לבין הקב"ה, ולפחות האדם שמביא את הקורבן נמצא באחדות ולא בשנאה. האדם המקריב שלם עם עצמו ועם בוראו.