מ"ב - הקשר בין ע"ז לנבואה/ הקשר בין ביטול היצר להפסקת הנבואה

פרק מ"ב

-       אם הבנתי נכון, היצר של עבודה זרה הוא לא רע, פשוט צריך לדעת לנווט אותו לעבודת ה' ולא לעבודת אלילים. אם לא נפחד מעבודה קשה ולא נכנע, אז היצר הזה של עבודה זרה ייתן לנו תמריץ, רצון וכוח לעבוד את ה'.

-       הבנת נכון, כל הכבוד!

זה למעשה התפקיד של היצר הזה. לדחוף אותנו לעבודת ה'! כמו כל כוח בעולם, גם בכוח הזה ניתן להשתמש וללכת בו בשתי דרכים הפוכות: לטובה או לרעה. אנחנו צריכים לנווט אותו לעבודת ה'. אם נצליח, נוכל להגיע למדרגות מאד גבוהות על ידו. ולא רק בודדים

בעם ישראל יצליחו אלא גם המונים רבים. כולם ירצו להדבק בקב"ה ולהתקרב אליו.

היצר הזה ידחוף את כל עם ישראל להגיע למדרגות גבוהות מאד ואפילו לנבואה ואף יעזור להם להיות כאלה. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

-       עכשיו אני מבין מדוע לא היה פשוט לחכמים שלפני עזרא לבטל את היצר הזה, משום התפקיד החשוב שלו! אלא שכעת השאלה מתהפכת: איך עזרא וסיעתו ביטלו אותו?!

-       הם ראו שאין ברירה. הם ראו שעם ישראל לא מצליח לכוון את היצר הזה לטובה, ובמקום שהוא יגרום לעם ישראל להתאמץ להיות נביאים של ה', הם הולכים לעבוד עבודה זרה. לכן, הם העדיפו לבטל אותו למרות שיחד עם ביטולו בוטלה גם הנבואה[1].

    מאותו הזמן ואילך[2] הפסיקו להיות נביאים בעם ישראל. זו אמנם אבדה נוראית ביותר, אך לא הייתה ברירה אחרת.

-       מה הקשר בין זה לבין ביטול הנבואה?

-       העלמתו[3] של היצר בתוך סיר של עופרת גרמה לכך שאנשים לא ירגישו בעוצמה רבה את הקשר בינם לבין הקב"ה וממילא לא ישתוקקו כל כך להתקרב אליו ולממש את הקשר הזה. הרצון הפנימי להיות נביאים ולהדבק בקב"ה נחלש. או במילים אחרות קשה מאד לקיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". בלעדי היצר הזה קשה להגיע לרגשות אהבה עזים, וללא רגשות אהבה אלו לא ניתן להתקרב מאד לקב"ה, להידבק בו ולהיות נביאים.

-       לא הבנתי מדוע אין נבואה. נבואה היא הרי רק העברת מידע מהקב"ה לנביא, ומה בכך שהקב"ה רחוק מעם ישראל?

-       אתה  לא תופס נכון מהי נבואה. אומר לך בקצירת האומר הגדרה יותר קולעת אל האמת: נבואה היא בעצם דבקות עצומה של נשמת היהודי בקב"ה. רק אחת מההשלכות של אותה דבקות היא העברת מידע לנביא. ורק חלק קטן מאד מהמידע הזה, הנביאים צריכים לומר לשאר בני האדם.

-       אז איך אנחנו ממשיכים לעבוד את ה'? חכמים הרי ביטלו את כל הרצון לעבודת ה'!

-       לא בדיוק. אם נתבונן בלשון הגמרא שם נראה שהם רק החביאו את היצר, אך לא המיתו אותו. הוא פשוט כלוא[4] עמוק ולכן אנחנו לא מרגישים אותו בעוצמות שהיו פעם, אך עדיין יש הרגשה עמומה.

    משל לאדם הנמצא בתוך בור וצועק. על אף שיש מחיצות שחוסמות את צעקותיו, מכל מקום, קול ענות חלושה, הדים קלושים, נשמעים בצורה מאד עמומה לבני האדם שנמצאים בחוץ.

    כך גם כאן. בעקבות ההעלמה של היצר בתוך סיר העופרת, אנחנו מצליחים להרגיש רק בצורה עמומה את הקשר לקב"ה ולכן גם ההשתוקקות שלנו להתקרב אליו נחלשה מאד ואנחנו לא מרגישים בעוצמה רבה את הרצון להתקרב לקב"ה.

    לרצון החלש שנשאר אין הרבה כוח, ואכן, היום אנחנו עובדים את ה' בעיקר על פי השכל שלנו שאומר שזו האמת ושיש לנו שליחות בעולם ועלינו למלא אותה. את אמירתו של השכל אמנם מלווה הרגשה פנימית דקה ועמומה שבוודאי מוסיפה אושר וחשק בעבודת ה', בפרט כאשר אנחנו מעצימים אותה ומחזקים אותה, אך בכל זאת, ביחס למה שהיא הייתה פעם, היא קטנה מאד.

 

[1] לביטול הנבואה היו סיבות נוספות. לדוגמא: בעקבות החטאים הרבים שהיו במשך רוב ימי בית ראשון, נוצר נתק מסוים בין עם ישראל לבין הקב"ה. נתק שלא בקלות יכול להתאחות. הנתק הזה גרם להיחלשות הקשר בין הקב"ה לעם ישראל גם בימי בית שני. גלות בבל גרמה להחרפת הניתוק הזה, ולכן גם כאשר חזרו לארץ ובנו את בית המקדש, השראת השכינה בו לא הייתה במילואה.

[2]  פירוש הגר"א על סדר עולם רבה, במש"כ על סוף תקופת הנביאים. "אדר היקר" עמ' ל'. "אורות" ישראל ותחיתו אות יח, עמ' לה-לו.

[3] יומא (סט:). שמעתי בצעירותי מהרב יהושע צוקרמן שליט"א בביאור פיסקה יח' ב"ישראל ותחיתו" – חכמים ביטלו את כוח הדמיון הגדול שהיה אז וכתוצאה מזה הפסיקה הע"ז וגם הנבואה שהיא תלויה בכוח הדמיון. אולי כוונתו שביטול כוח הדמיון הוא זה שיצר את הנתק בין הרצון הפנימי של הנשמה להדבק בקב"ה לבין הנפש שלנו ולכן אין בנו תשוקה גדולה להתקרב אליו. יש שתי צינורות לחוש את רצונותיה של הנשמה הרוחנית–השכל והדמיון. השכל די חוסם אותן כיוון שיש לו כלים מאד מדויקים שהוא לא יכול לסטות מהם, ואילו הדמיון המשוחרר יכול לקחת את הרצונות הללו גם לכיוון שלילי של רצון לעבוד ע"ז מתוך דמיון שווא של התקרבות לאלוקים. כאשר ביטלו את הדמיון ממילא נותקה הדרך היחידה שלנו לחוש את רצון הנשמה, כך שאין בנו תשוקה לא לע"ז ולא לנבואה. העלמת כוח הדמיון יצרה מין מחיצה בין הנשמה לביננו ואנחנו לא מרגישים את היצר הזה של האהבה. הוא קיים בנשמתנו אך מחיצות של ברזל מפסיקות בינינו.

[4] יתכן שכוונת חז"ל - שהוא כלוא במחיצות עופרת - לאותה מחיצה החוצצת בין הנשמה לרגשות שלנו ובכך מונעת מאִתנו להרגיש את ההשתוקקות והאהבה הזאת של הנשמה.