ל"ה - מדוע אהבה כ"כ חשובה/אחר המעשים נמשכים הלבבות - הסבר מעמיק

פרק ל"ה

-       כעת אנחנו יכולים להבין מדוע מצוות "ואהבת" היא כלל גדול וחשוב. מפני שהמצווה לאהוב כוללת בתוכה בעצם את החובה להיות אדם רוחני ולא גשמי. להיות אדם שהנשמה היא העיקר אצלו ולא הגוף. בשיעורים הבאים נלמד בעזרת ה' טעמים נוספים.

-       הרב יכול להביא מקור לדבריו על הקשר בין זיכוך החומריות לבין מצוות "ואהבת" ועל החשיבות של ההתקדשות הרוחנית?

-       בשמחה. זו לשון ספר התניא פרק ל"ב:

    "ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחווה אמתית ביניהם

אלא התלויה בדבר לבדה. וזה שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה...".

-       אני מבין שזה מאד חשוב להגביה את הנפש על הגוף, אך מה שאני לא מבין זה איך לעשות את זה. אולי הרב יכול להרחיב יותר בעניין ולנסח איזה כלל שידריך אותנו כיצד להיות אנשים פחות חומרניים?

-       חז"ל לימדו אותנו כלל, הקצר במילותיו אך כולל בתוכו הרבה מאד:

                    "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב" (סוכה נב:).

-       הכלל הזה מדבר על תאוות יצר העריות, לא?

-       נכון. אך הוא נכון גם ביחס לשאר התאוות החומריות. אם אתה ממלא את תאוותיו של הגוף [או בלשון חז"ל "משביע" את הגוף] הוא הופך להיות רעב יותר ודורש ביתר תוקף עוד ועוד. הוא כבר לא יסתפק בתאוותו הקודמת אלא ידרוש תאווה גדולה יותר וחזקה יותר. רק זו תספק אותו. אך לעומת זאת, אם לא תיתן לו את מבוקשו הוא ייחלש ויהיה שבע ויסתפק במילוי תאווה קטנה יותר.

-       אפשר להבין מדוע זה ככה?

-       ראשית, עליך לדעת שכל דבר בעולם, הן בדברים הרוחניים והן בדברים הגשמיים בנוי באופן כזה: ככל שתפעיל אותו יותר כך הוא יהיה חזק יותר וממילא יהיו לו יותר כוח ועוצמה ויכולת השפעה. רוצה לשמוע על כך משל?

-       בשמחה.

-       משל למפעל שמייצר סחורה ומוכר אותה. גודל המפעל וכמות הפועלים מותאמת לכמות הסחורה שהוא צריך לייצר. כאשר יש ביקוש גדול לסחורה של המפעל, בעלי המפעל, מתוך רצון להיענות לביקוש ההולך וגדל, מגדילים את המפעל ואת צוות הפועלים שלו וכעת המפעל יכול לייצר הרבה יותר סחורה. בשלב זה, גם אם הביקוש ילך ויקטן ולא יהיה צורך בכל הסחורה, המפעל בשלב ראשון, נשאר עדיין גדול וכך גם צוות הפועלים שלו. כמובן, שכדי להחזיק מפעל כזה גדול צריך השקעה גדולה – צוות גדול, משכורות, אוכל, תחזוקת המכונות ועוד, ואם בעלי המפעל לא יספקו את כל צרכיו הגדולים לא יהיה טוב. צוות המפעל תובע את שלו.

-       ומה הנמשל?

    כל הבריות בעולם בנויות באופן שיש בהן כוחות שנמצאים בהן בכוח ולא בפועל והם מאפשרים להן לגדול ולהתפתח. לולא הכוחות הללו הן לא היו מצליחות לגדול בשום אופן.

    כיצד ניתן לעורר את הכוחות האלה לגדול? על ידי הגדלת הביקוש להם. ככל שיצטרכו אותם יותר כך הם יגדלו על מנת למלא את הצורך שקיים בהם[1]. כך הקב"ה ברא את העולם בצורה נפלאה.

    קח לדוגמא שריר. אם תאמץ אותו הוא יתחזק ואם לא תפעיל אותו כלל הוא יתנוון. הסיבה לכך היא, שכאשר אתה מאמץ אותו זה אומר שאתה זקוק לשריר חזק יותר וגדול יותר שיוכל למלא את המשימה, וכאשר יש ביקוש לשריר גדול יותר, השריר מפעיל את הכוחות הטמונים בו שעוד לא יצאו אל הפועל והוא מגדיל את עצמו. הוא מממש את הפוטנציאל שלו לגדילה. הגדלת השריר דומה להגדלת המפעל.

    בשלב זה השריר המוגדל דורש ממך לספק את צרכיו המוגדלים אף אם כרגע אין לך צורך בכל הגודל שלו. הוא צריך יותר אוכל ויותר פעילות גופנית על מנת לשמר את התוספת, אחרת היא תעלם. וכן ההיפך, כאשר במשך זמן לא תצטרך את כל הגודל הוא ילך ויתמעט וילך ויחלש עד שיקטן מאליו.

-       וכיצד זה מסביר את הגדלת תאוות האכילה למשל על ידי אכילה מופרזת?

-       תחושת הרעב והתאווה לאכילה נבראו באדם על מנת שיאכל כפי צורך גופו. אילו באנשים לא הייתה תחושת רעב, הם לא היו אוכלים די צרכם ואז הגוף שלהם היה הולך ונחלש ומתנוון. הקב"ה ברא את גופנו באופן נפלא ובכלל זה יצר בתוכו מנגנון של הרגשת רעב המותאמת לצרכי הגוף. אם הגוף קטן ואין לו צורך בכמות גדולה של אוכל, הרגשת הרעב תיפסק ברגע שתכנס לתוך מעיו כמות קטנה של אוכל, ואם הגוף גדול והוא זקוק לכמות גדולה של אוכל, הרגשת הרעב תיפסק רק ברגע שתכנס לתוך מעיו כמות גדולה של אוכל, וכל זמן שזה לא יקרה תהיה לו הרגשת רעב ותאווה לאכילה.

    ברגע שאדם אוכל באופן קבוע יותר אוכל ממה שגופו זקוק לו, המנגנון הנפלא של הגוף מתרגם את זה באופן טבעי לכך שזו הכמות שהגוף זקוק לה ובכך אנחנו מאלצים את הגוף להתאים את עצמו לכמויות גדולות יותר של אוכל.

    אנסה להמחיש: אם אדם קטן אוכל כמו אדם גדול, הגוף שלו מתנהג בהתאם והוא מגדיל את הקיבה, מגדיל את הפרשת מיצי הקיבה וכד', וכמובן מגדיל את תחושת הרעב ואת תאוות האכילה על מנת שהאדם יאכל הרבה ויספק את הצורך החדש המדומה. תהיה לו תחושת רעב כמו של אדם גדול והיא תציק לו עד שהגוף יקבל הרבה אוכל. כתוצאה מהתחזקותה, היא תעסיק אותו ותטריד אותו במשך כל היום והיא תיהפך להיות משמעותית ומשפיעה על סדר יומו ומחשבותיו ועיסוקיו.

    כך גם לגבי חוש הטעם הקיים בפינו על כל חלקיו. הוא הוטבע בנו על מנת שנאכל את כל מה שהגוף זקוק לו ולא נתעצל או נתקמצן מלעשות זאת. ממילא, כאשר אדם אוכל רק דברים טעימים מאד הערבים לו לחיך, והיינו מאכלים כאלה שמצליחים להפעיל את מחושי הטעם שקיימים בתוך הפה בצורה מיטבית, הגוף מבין שיש ביקוש לחוש הטעם ושיש בו צורך ולכן הוא מחזק אותו ומגדיל אותו.

    ברגע שזה קורה, חוש הטעם לא יבוא על סיפוקו ולא יירגע כל זמן שלא יכנסו לתוך הפה הרבה מאכלים ערבים מאד, כיוון שעכשיו הוא גדול יותר וחזק יותר ולכן זקוק למאכלים ערבים יותר ומרובים יותר. מה שיגרור אחריו שחוש הטעם יציק לו במשך היום ויגרור אותו לעסוק בתאוות האכילה ובצרכי הגוף.

    נחזור לכלל שפתחנו בו: כל כוח שקיים בנו, הן גופני חומרי והן נפשי רוחני, ככל שמפעילים אותו יותר כך הוא מתחזק ומתעצם, ובהתאם לכך הדרישות שלו גדלות והוא הופך להיות תובעני יותר וממילא משמעותי ומשפיע יותר.

-       כל הדוגמאות עד עכשיו עוסקות בדברים חומריים. הרב יכול לתת דוגמא לכוח רוחני שהכלל הזה עובד עליו?

-       בשמחה. זו הזדמנות מצוינת להשלמת מעגל שפתחנו בשיעורים הראשונים ועדיין לא סגרנו. אני רוצה להסביר כיצד עובד הכלל של "אחר המעשים נמשכים הלבבות", שדיברתי עליו בשיעורים הראשונים (פ"ה, פי"ח). נמחיש את הכלל הזה בנושא העיקרי שלנו והוא שיפור טוּב הלב שלנו והרגשת אהבה.

    כאשר אדם עוזר לזולת וחוזר על כך מספר פעמים טוּב הלב שלו יגדל באופן קבוע. קודם לכן אמרנו שנצרכים לשם כך שני תנאים ובעזרת ה' לאחר שאסביר לך כיצד הדברים עובדים נוכל להבין טוב יותר מדוע הם נצרכים. התנאי הראשון הוא מאמץ והתנאי השני הוא מוּדעות למשמעות הפעולה, ובמקרה שלנו, מודעות לכך שאני רוצה לעזור לשני והפעולות שאני נוקט כרגע הם מימוש של הרצון להיטיב.

-       אפשר לנסות להמשיך את ההסבר לפי דברי הרב עד עכשיו?

-       בכבוד. אני מעדיף שכך יהיה.

-       כאשר אדם מתאמץ לעשות טוב וזה קשה לו ולא בא לו בקלות.

-       סליחה שאני קוטע. נדמה לי שכדאי שתיתן דוגמא כבר מעכשיו.

-       בשמחה. לדוגמא, הוא עובד שעות בגמ"ח וכבר אין לו כוח להמשיך. הכיף האישי נגמר והוא רוצה להמשיך לעשות זאת מתוך רצון לעזור.

-       דוגמא מצוינת. כלומר, מתקיימים שני התנאים. גם מאמץ וגם מוּדעות לעשיית הטוב.

-       הנפש זקוקה לכוחות חדשים על מנת להשלים את העבודה הקשה בגמ"ח, אחרת היא עלולה להישבר ולהתייאש ולהפסיק את העבודה. בלית ברירה, הנפש שלו מתאימה את עצמה למה שצריך, דהיינו לביקוש שקיים, ובהתאם לכך מגדילה את המפעל, דהיינו מגדילה את הכוח של עשיית הטוב שטמון בתוכה בכוח ומוציאה אותו אל הפועל, על מנת שהוא יוכל להתמודד עם הקושי.

-       כל הכבוד. פשוט נפלא. אשריך! כמובן, שאם זה יהיה משהו חד פעמי אז הוא ישפיע על מידת הטוּב בנפש באופן מועט בלבד, אך אם זה יחזור על עצמו באופן קבוע ומשמעותי הוא ממש ישנה את מידת הנפש ויגדיל את כוח הטוּב שבה באופן קבוע.

-       אני גם מבין מדוע חשוב המאמץ.

-       בכבוד!

-       אם הפעולה לא תדרוש מאמץ ולא תקשה עליו ממילא לא יהיה ביקוש לתוספת כוח, כיוון שהנפש במצבה הנוכחי מסתדרת יפה מאד עם הכוחות הקיימים, וברגע שאין ביקוש אין גם גדילה.

-       יפה מאד. ולכן חשוב שתהיה מוּדעות לכך שהפעולה נובעת מרצון להיטיב, כיוון שאם הוא יעבוד קשה בשביל להשיג כבוד, ממילא הנפש תצטרך לחזק את רדיפת הכבוד שלה על מנת לעמוד במאמץ הנדרש להשגת הכבוד, מה שיגדיל את כוח הנפש של האנוכיות ורדיפת הכבוד ולא את טוּב הלב.

-       הבנתי. תודה רבה.

    אני מציע לחזור כעת לנושא העיקרי שלנו בשלב זה ולסכם אותו. הנושא הוא, כיצד ניתן להחליש את התאוות החומריות של הגוף כגון תאוות אכילה ותאוות עריות.

-       לאור דברי הרב עד עכשיו, מה באמת ניתן לעשות?

-       על מנת להחליש את התאוות הללו בנפש צריך לערוך בפעולות עצמם מספר שינויים:

    א. למעט בהן, על מנת שהשפעתן על הנפש לא תהיה קבועה אלא מפוזרת וממילא פחות משמעותית. אם נחזור למשל של המפעל: ביקושים גדולים המתרחשים רק מידי פעם לא גורמים להגדלת המפעל.

    ב. לא להשקיע בהן מאמץ גדול. על מנת שלא יהיה ביקוש להגדלת כוחות התאווה הללו, מה שעלול להגדיל אותם.

    ג. לא להיות שקוע בהן, על מנת למעט את המוּדעות לכוח ולרצון המסתתר מאחוריהן והיינו סיפוק התאוות החומריות. עדיף לעשות אותן כאדם ישן הפועל ללא מוּדעות מאשר לעשותן עם מוּדעות של עשיית כיף וכד'.

    ד. הטוב ביותר הוא כמובן לעשות אותן מתוך כוונה טובה, כדברי השו"ע (או"ח סימן רלא) על הפסוק "בכל דרכיך דעהו", דהיינו, כחלק מעבודת ה' ולא לסיפוק צרכינו. באופן זה, הפעולות הללו, במקום להנמיך את האדם הן יגביהו אותו ויחזקו אצלו את הרצון לעבוד את ה'. כמובן שצריך שהפעולות יהיו באמת ובתמים לשם שמים.

    לדוגמא: לא לאכול יותר מהכמות שהגוף צריך; לחשוב בזמן האוכל על דברים אחרים ולא להיות שקוע במחשבות על האוכל ועל כמה שהוא טעים וכד'; לאכול מה שבריא ומה שהגוף זקוק לו ולא מה שערב לחיך, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ג' הלכה ב'), שאדם שלא תפוס בידי תאוותיו אוכל את הבריא והמזין ולא את הטעים והערב לחיך. בדרך זו ניתן יהיה להחליש את היצרים הללו עד למידה הרצויה, באופן שניתן יהיה לשלוט בהם ולהשתמש בהם רק לפי הצורך.

-       מה לגבי מידת העצלנות? גם היא נובעת מהטבע החומרי של הגוף. יש אולי עצות כיצד להתמודד איתה?

-       לפי הכלל שאמרנו, הפתרון לחומרנות זו יהיה על ידי תרגול יום יומי של מידת הזריזות. אדם צריך להרגיל את עצמו לעשות הכול בזריזות ולא בכבדות. ללמוד תורה בזריזות, לקיים מצוות בזריזות ואפילו דברים שאינם קשורים לקודש, כמו לשטוף כלים ולקנות מצרכים, לעשות בזריזות ללא שהות. על ידי כך כוח הגוף ייחלש וייהפך לפחות משפיע ומוביל.

-       כיצד אפשר לגרום לעצמנו להזדרז?

-       כשרוצים יכולים! השליטה על פעולות פיזיות בידינו היא. ניתן לעשות זאת על ידי לימוד והכרה בערכו של הזמן, שחבל על כל שנייה של זמן. על ידי החדרת ההכרה ש"הימים אינם חוזרים". אדם יכול להקציב לעצמו זמנים לכל דבר ופעולה ובכך יכריח את עצמו להזדרז על מנת לעמוד בזמנים וכד'.

 

[1] הביאור של הכלל מבוסס על דברי מרן הראי"ה בספר אורות. אורות ישראל פ"ז אות י': "שכך היא המידה, שהענפים מגבירים הם בהתגדלם את כח שרשם וגזעם, בהזקיקם אותו לפעול ולהשפיע בהם חיים ולח".