ל"ד - מדוע קשה לנו לאהוב/ דרך נוספת לאהבה / סיכום ששת הדרכים

פרק ל"ד
- משהו ממש לא מובן לי. לפי מה שהרב אומר שבנשמתנו כל עם ישראל הוא אחד וזו התחושה הפנימית שלנו, אני לא מבין למה אנחנו לא מרגישים ככה! למה לא כולם בוכים כשמישהו חולה? בעצם אני שואל, למה כל כך קשה לנו לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך"? הרי אנחנו אחד, לא?
- צודק! אתה זוכר מה ענית לי כאשר אמרתי לך שאהבה זה חיבור, להיות אחד?
- כן, שזה בלתי אפשרי.
- למה?
- כי חשבתי ששנינו דברים נפרדים.
- ועכשיו?
- עכשיו הבנתי שכולנו אחד, מכיוון שכולנו חלק מאותו גילוי אלוקי עליון.
- יפה, אבל אל תשכח שיש גם צד שני למטבע - יש לנו גופים נפרדים! אין לנו גוף אחד. בדברים חומריים לא שייך חיבור לעולם. אין מה לעשות, ככה זה בעולם החומר. יכול להיות רק חיבור שכני, דהיינו קירבה פיזית. אפילו כאשר שני חומרים דבוקים זה בזה הם לא הופכים להיות דבר אחד. רק בדברים רוחניים יכול להיות חיבור ואיחוד.
ולכן, לגוף, עקב היותו חומרי, יש תחושות אחרות מהתחושות של הנשמה. הוא חש שהוא מרכז העולם ולא אכפת לו משום דבר אחר. הוא חש שהוא מנותק מהכול. אין לו מושג מהי נתינה, מהי אהבה ומהי אחדות. הוא מצומצם בגבולות שלו, וזהו. אין בעולם משהו אחר חוץ ממנו.
- נו טוב. אבל הנשמה היא העיקרית, לא?!
- מצד האמת אתה צודק בהחלט. היא העיקרית, היא הנצחית, היא הלא משתנה, היא בעלת הכוחות האדירים להשפיע על כל העולמות וכד'. אך זה לא מספיק. זה מאד תלוי באדם. יש כאן מאבק בין התחושות של הגוף לבין התחושות של הנשמה. אילו מהן ישפיעו על הנפש שלנו ועל ההכרה שלנו. האם תחושות האחדות או תחושות הפירוד.
ישנם הרבה אנשים שאצלם, הנשמה זניחה ולא משמעותית, ואילו הגוף מרכזי וחשוב. כל חייהם מוקדשים למילוי צרכיו ותאוותיו של הגוף. ומכיוון שכך, הוא המורגש יותר אצלם והוא זה שמשפיע על חייהם ועל רגשותיהם.
אדם שאצלו הנשמה הרוחנית היא העיקר והיא הדומיננטית ולפי רצונותיה מוכתבים חייו, אדם כזה אכן מסתכל הסתכלות רוחנית על העולם. הוא לא "מתרגש" מהחומר ולא רואה בו עיקר. ממילא ברור לו שהוא ושאר היהודים זה דבר אחד כיוון שלכולם יש נשמה אחת. מבחינתו, ההפרדה של הגוף שולית וזניחה. אבל אדם שלא מסתכל בראיה רוחנית כזאת, כל מה שהוא רואה ביהודים זה את הגופים הנפרדים, ולכן הוא לא מרגיש שום קשר לאף יהודי.
- אני לא מבין. גם עכשיו, גם אחרי שברור לי שהנשמה היא העיקרית וברור לי שיש לכל עם ישראל נשמה אחת, אין בלבי אהבת בוערת ליהודים. אז איפה הבעיה?
- ראשית הבה נתחיל בכך שלא מספיק שלמדת תורה בשיעור ועכשיו אתה יודע שהנשמה היא העיקר. כפי שאמרנו לעיל, אתה צריך להיות משוכנע בכך לחלוטין.
שנית, יש לך גם גוף והוא מאד מרכזי וחשוב. אותו אתה מרגיש בעיקר ולא את הנשמה! הוא זה שמשפיע בעצם על התחושות שלך. גם אם בשכל אתה חושב שהרוח היא העיקר ולא החומר, זה עדיין לא אומר שזו המציאות בפועל אצלך. אתה אמנם חושב, מדמיין ורוצה שהנשמה תהיה עיקר, אך מאד יתכן שלא כך הם פני הדברים, ובפועל, הגוף שלך הוא המרכזי, ולכן הוא המשפיע העיקרי על הנפש ועל התחושות והרגשות שלך.
המאבק הסמוי הזה בתוכך משול לשני אנשים שמדברים אתך. אחד צועק ואחד מדבר בלחש. למי תקשיב? כמובן, לזה שצועק. את השני אתה בכלל לא מצליח לשמוע מרוב צעקות. כך גם כאן. הגוף צועק ואילו הנשמה מדברת בקול ענות חלושה ובקושי קולה נשמע.
- כיצד אפשר לדעת מה המרכזי אצלי, הגוף או הנשמה?
- התשובה די פשוטה וקלה לבירור. עליך לבדוק מה מעסיק אותך במשך רוב שעות היום - צרכי הנשמה או צרכי הגוף. האם אתה יכול ללמוד הרבה שעות ברצף מבלי להרגיש עייפות אלא שמחה והתלהבות? האם הרגשות שלך קשורות יותר למעמד החברתי שלך, לכבודך ולתאוותיך או שהן קשורות לרצון להתקדש ולהיטהר ולגלות את האמת?
- לפי דברי הרב יוצא, שהחומריות שלנו ממש מונעת מאתנו את היכולת להרגיש אהבה.
- נכון מאד. חומריות גוררת אנוכיות שהיא התחושה של הגוף, ואילו רוחניות גוררת אהבה ואכפתיות שהן התחושות של הנשמה. עלינו לסלק מעלינו את החומריות על מנת שיתגלו התחושות הרוחניות של הנשמה וישפיעו על נפשנו ורגשותינו.
- אך אם אנחנו טבועים כל כך בחומר, מה כבר אפשר לעשות?
- אסור ח"ו להתייאש. כל אחד מאתנו צריך להציב לעצמו מטרה ברורה: להיות פחות חומרני ופחות חיצוני. בידינו הדבר. רוב האנשים בכלל לא מציבים לעצמם זאת כמטרה ולכן לא מצליחים להשיג אותה. די להם שהם מקיימים את המצוות ולא עוברים על האיסורים. משם מתחילה הבעיה. אך ברגע שאדם מוּדע לבעייתיות שיש בשליטה של החומר על אישיותו ומציב לעצמו מטרה להיות רוחני יותר, הוא כבר בדרך הנכונה.
לפי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים, זו לא רק המלצה אלא ממש חובה. יהודי חייב לעשות מאמץ לא לשקוע בחומריות ולא לשקוע בתאוות. זו לשונו:
"קדושים תהיו - ...כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הזכיר אסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
ולפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ויקדש עצמו מן היין... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס... שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכעורים... וטעם הכתוב שאמר "כי קדוש אני ה' אלוהיכם", לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים" (ויקרא יט,ב).
- הרמב"ן בעצם אומר, שאם נפרוש מהחומריות ומהתאוות נהפך לרוחניים יותר ואז נזכה לדבוק בקב"ה?
- נכון. זו בעצם הדרך השישית כיצד להגיע לאהבת ישראל. דרך זו פועלת בשיטת החשיפה - תסיר מעליך את השפעתו של הגוף שלא נותן מקום לתחושות רוחניות יותר, ועל ידי כך תוכל להקשיב לתחושות של הנשמה שלך והן ישפיעו עליך לאהוב. לאהוב את הקב"ה ולאהוב את בניו, עם ישראל.
- הרב יכול בבקשה לסכם את כל ששת הדרכים להגיע לאהבה?
- בבקשה: אחר המעשים והדבורים נמשכים הלבבות; היכרות; הכרה באחדות הפנימית; השוואת האופי ותכונות הנפש; הערכה והערצה; זיכוך החומר.