ל"א -האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל/מדרגות באחדות בין חלקי הבריאה

פרק ל"א

-      משהו כאן לא מסתדר לי עם כל מה שלמדנו ביחס לאהבת ישראל. זה מבלבל אותי. הרי הקב"ה מחיה את כל הבריאה, מה שאומר בעצם, שהשורש של כולנו הוא אחד וממילא כל הבריאה כולה מחוברת וקשורה זה לזה ולא רק היהודים, אז מדוע אנחנו חייבים לאהוב רק יהודים?

-      פשוט וברור שצריך לאהוב את כל בני האדם ולא רק יהודים![1]. גם להם יש צלם אלוקים. אך זו לא חובה גמורה! אמנם כך ראוי שיהיה, שלבו של כל יהודי יהיה מלא באהבה לכולם, וזו אכן מידת הצדיקים, אך מצוות

"ואהבת לרעך כמוך" כוללת רק יהודים ולא גויים (ב"מ פז:).

    אביא לך מספר ציטוטים מדברי מרן הראי"ה (מדות הראי"ה – אהבה):

                        "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל"[2](שם,א).

    "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד [כל יחיד בפני עצמו], ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית. והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם... אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל" (שם,ה).

-      אך מדוע אין זו חובה? הרי כולם קשורים זה בזה ומאוחדים לדבר אחד!

-      במידה מסוימת אכן כל הבריאה היא דבר אחד שחלקיו קשורים זה בזה, ואפילו הצומח והדומם בכלל זה, כיוון שהקב"ה מחיה את הכול. אך עוצמת הקשר בין החלקים השונים והאיכות שלו שונה מאד. ישנם חלקים שקשורים מאד זה לזה והם נחשבים דבר אחד וישנם חלקים שהקשר ביניהם רופף מאד והוא קיים רק במציאות המאוד פנימית שלהם בשורש של השורש של נשמתם, ויש כמובן הרבה מצבי ביניים.

    את הקשר והחיבור בין כל היהודים לימד אותנו דוד המלך ע"ה בקוראו לעם ישראל עם אחד - "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב ז,כג). למדנו, שהקשר בין חלקי עם ישראל הינו קשר מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. אנחנו יצירה אחת ממש ולא אוסף של פרטים מחוברים.

    כדברי המהר"ל בנצח ישראל (פרק יא'):

    "כי השם יתברך הוא אחד בעצמו, ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד ולכך בנו גם כן הוא אחד".

    לעומת זאת, הקשר הפנימי בינינו לבין האנושות הינו משמעותי אך חלש ולא מחייב. עלינו לדעת שאנחנו לא מאוחדים עם כל חלקי הבריאה באותה מידה ולכן החיבור הפנימי וממילא האהבה שלנו כלפי כל חלק שונה.

-      אני מבין. האחדות הפנימית בתוכנו גדולה לאין ערוך מאשר הקשר שבינינו לבין בני האדם האחרים, ולכן אהבת כל האנושות הינה רק מעלה ויתרון ולא חובה גמורה, שהרי כפי שהרב הסביר בשיעורים הקודמים, האהבה תלויה בחיבור הפנימי שבין האוהב לאהוב.

-      תראה, עם ישראל מחובר בפנימיות שלו לא רק לאנושות אלא לכל הבריאה כולה בדגש על המילה כולה, אך הקשר הזה מדורג. הקשר החזק ביותר הוא לבני האדם, לאחר מכן ובהפרש משמעותי לבעלי החיים, לאחר מכן לצמחיה ולבסוף לדומם.

-      יש כאן איזה כלל מסוים?

-      כן, בוודאי. ככל שהמציאות חומרית יותר כך הקשר והחיבור שלנו אליה הוא חלש יותר כיוון שהוא עקיף יותר ורחוק יותר. הדומם הוא החומרי ביותר, והיינו שהמציאות הרוחנית האלוקית שמחייה אותו מצומצמת מאד ולכן רחוקה מאד מהנשמה הכללית "המושפעת מאמתתו יתברך". לעומת זאת, בבני האדם יש גילויי חיים עליונים [נשמה, נפש, שכל וכד'] והיינו שהמציאות הרוחנית האלוקית שמחיה אותם הינה גבוהה וקדושה יותר, או במילים אחרות פחות מצומצמת, מה שמקרב אותה אל הנשמה הכללית הרוחנית של עם ישראל.

-      מה שאני מבין הוא, שככל שהמציאות היא יותר רוחנית כך היא יותר קרובה אל הנשמה הכללית.

-      נכון מאד. אנסה קצת להרחיב על פי מה שאקדים עכשיו הקדמה חשובה. היחיד בעולם שהוא לא מורכב אלא דבר אחד ממש לחלוטין ולא באופן יחסי הוא הקב"ה. מבחינת הקב"ה באמת אין שום פירוד והאחדות היא מוחלטת.

-      מה המקור לכך?

-      זו המשמעות של הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זו לשון הרמב"ם:

"אלוה זה אחד הוא... ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם" (הל' יסודי התורה פ"א הל"ז).

    בניגוד לאחדות זו, העולם החומרי הוא המחולק ביותר. בעולם החומר הגשמי יש פירוד מוחלט, ולעולם לא יתכן בו חיבור מוחלט בין שני גופים אלא רק חיבור שְׁכֵנִי, שהם קרובים זה לזה.

-      שתי אבנים לא יכולות להיות אבן אחת.

-      נכון. אפילו כאשר אנחנו מחברים שני גופים[3] הם לא הופכים להיות דבר אחד לגמרי. הם נשארים שני דברים שונים אלא שיש משהו שגורם לכך שהם יישארו דבוקים זה בזה.

    ולכן הכול תלוי בשאלה עד כמה היצירה היא רוחנית או חומרית. עוצמת החיבור והאיחוד בין שתי יצירות תלויה בשאלה עד כמה הן רוחניות. ככל שהן תהיינה פחות חומריות ויותר רוחניות כך הן תהיינה יותר מאוחדות, ויש בכך מדרגות רבות. בכל מדרגות הביניים יש בחינות מסוימות של אחדות ויש אחרות של פירוד. החיבור הוא לא מושלם אך הוא יותר משמעותי מאשר חיבור שכני של קרבה פיזית בלבד.

-      לרמות החיבור השונות יש השלכה מעשית?

-      כן. ככל שרמת האחדות גדולה יותר, כך ההתנהגות על פי התורה צריכה להיות אוהבת יותר ואכפתית יותר. האחדות הפנימית המלאה של עם ישראל מובילה לציווי על אהבה גמורה. ואהבת לרעך כמוך. החיבור החלקי אך משמעותי עם בני המין האנושי מוביל לאכפתיות מהם ולרחמנות כלפיהם והיינו אהבה חלקית. על בעלי החיים, שהינם חומריים יותר ולכן פחות קשורים אלינו, אין חובה לרחם בלבנו, אך אסור לצער וצריך להקדים את מאכלם למאכלנו, ואילו ביחס לעצים ודוממים שייך רק איסור השחתה וקלקול שלא לצורך.

 

[1] שערי הקדושה שער ה': "יאהב כל הבריות, ואפילו גויים".

[2] "המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם... וצרות העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו" (שם,י)

[3] אני מדבר אפילו ברמת החלקיקים הקטנים [מולקולות ואטומים וכו'], שהרי גם שם מדובר בחלקיקים שונים שכוח מסוים מדביק אותם זה לזה.

-align:?iy??#??Bndent:-13.0pt;line-height:150%;tab-stops:13.7pt'>    "אומר לו [השופט לנידון] טול קיסם מבין עיניך, אומר לו [הנידון לשופט] טול קורה מבין עיניך. אמר לו "כספך היה לסיגים", אמר לו סבאך מהול במים" (ב"ב טו:). עד שאתה אומר לי להחזיר גזלה קטנה כמו קיסם, אני אומר לך להחזיר גזלה גדולה כמו קורה.

    המצב הרוחני והמוסרי היה ממש גרוע באותו דור. אתה יודע מדוע בועז שהיה גדול הדור ושופטו וראש הסנהדרין היה צריך לישון בלילה בגורן?

-      לא. אך אני יכול לנסות לחשוב על רעיון בהתאם למה שהרב דיבר עליו עד עכשיו. אולי הוא פחד שיגנבו לו את התבואה. אך זה מאד מוזר, הרי היו לו הרבה נערים שיכלו לשמור במקומו?

-      כנראה שגם בהם הוא לא בטח מספיק. אולי חשש שאם מישהו יבוא ויגזול הם לא יאבקו. או שהוא אפילו חשש שהם יפשעו במלאכתם וישתפו פעולה עם קרובי משפחתם שיבואו לגנוב.

-      טוב, לענייננו זה לא כל כך משנה. בכל מקרה המצב של הגזל והגניבה היה מספיק מזעזע.

-      נכון מאד. אומר לך בקיצור דבר נוסף שיבהיר לנו עוד יותר ממה נבע הייאוש של אלימלך. תראה, עברו שלוש מאות שנה מאז שעם ישראל נכנס לארץ ישראל והם עדיין לא הקימו להם מלך, לא הכריתו זרעו של עמלק ולא בנו את בית הבחירה בהר המוריה.

-      כיצד עובדות אלו קשורות לייאוש של אלימלך מאנשי דורו?

-      הסיבה שהם לא מינו מלך הייתה מפני שהם לא היו מספיק מאוחדים וללא אחדות אי אפשר להקים ממלכה ואי אפשר אפילו לבחור מלך. שהרי כבר ברגע הראשון יתעורר ויכוח עז בין השבטים בשאלה מאיזה שבט יבחר המלך. ואף גרוע מכך, כאשר המלך יחליט להילחם על מנת להציל שבט מסוים, שאר השבטים לא יסכימו בקלות, אם בכלל, לסכן את חייהם כדי להציל שבט אחר.

    ומה גרם לחוסר האחדות? האנוכיות האישית. מתוך אנוכיות הם הגיעו לגזל ושחיתות שעוד יותר פילגו את העם.

    בגלל האנוכיות אי אפשר היה למנות מלך במשך מאות שנים, וממילא לא ניתן היה להתקדם בעקבות כך לשלבים הבאים של הכרתת זרע עמלק ובניית בית המקדש.

-      במילים אחרות: המצב תקוע ומייאש! עם ישראל לא מתקדם אלא מדרדר אחורה ולא רואים את האופק!

-      הוצאת לי את המילים מהפה. אז מה עושה אלימלך?

-      מתייאש מהדור שלו ועוזב את הארץ ואפילו לא מתפלל עליהם.

-      נכון מאד. הבנת היטב! אלימלך חושב לעצמו שאין שום סיבה שהקב"ה יפסיק את הרעב, שהרי המצב הרוחני הירוד לא עתיד להשתנות. ויתכן שאלימלך אף חושב שלא מגיע להם שהרעב יפסיק.

-      ואיזה נזק נגרם מהייאוש של אלימלך מבני דורו?

-      נגרם נזק כפול. הן לעם ישראל והן לאלימלך עצמו ולמשפחתו. לגבי עם ישראל הנזק ברור. הייאוש של אלימלך והבריחה שלו החלישו את העם עוד יותר. האמונה שלהם בכוחותיהם שלהם ניזוקה עוד יותר. לעיל הבאנו מספר נזקים שנגרמים כתוצאה מייאוש של אנשים מהדור שלהם. כאשר המנהיג הוא זה שמתייאש מהדור הנזקים הללו הופכים להיות כפולים ומכופלים.

-      מה הנזק שנגרם לאלימלך ולמשפחתו באופן אישי?

-      דבר ראשון, אלימלך עצמו מת. דבר שני, בניו התחתנו עם נשים גוֹיות[2].

-      איך ההתבוללות הזאת קשורה לייאוש מהדור שלו?

-      לעניות דעתי הקשר הוא כזה: משום שהילדים כל הזמן שמעו בבית הוריהם מילות קטרוג על אותו הדור, שאנשיו הם שקרנים וגנבים ואנשים נמוכים, נגרם להם נזק והם לא ראו פסול כל כך גדול בלשאת נשים נוכריות בטענה ש"הרי גם בנות היהודים הן גרועות. האם לא נתחתן עם הנשים שבחרנו?!". גם אם נאמר שהקטרוג המשפחתי על הדור לא גרם באופן ישיר להתבוללות, בכל מקרה די ברור שהקטרוג של אלימלך על דורו לפחות קירר אצל בניו את ההתנגדות לחתונה מעורבת.

-      אפשר לסיים בדוגמא חיובית יותר?

-      בשמחה. על השופט גדעון[3] שמעת?

-      בוודאי. ספר שופטים פרק ו'.

-      כל הכבוד. מדוע הוא נבחר לשופט להנהיג את עם ישראל הרי הוא לא היה תלמיד חכם או צדיק מפורסם[4]?

-      אם הרב שואל, אז  כנראה שהתשובה היא משום שהוא לימד זכות על עם ישראל.

-      נכון מאד. הוא זכה להנהגה מפני שהמידה הזו הייתה טבועה בו. הקב"ה אוהב מנהיגים כאלה. זו כוונת דברי המלאך לגדעון "לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך" (שופטים ו,יד). וביאר רש"י על פי מדרש תנחומא: "בכחך זה – בכוח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני".

 

[1] הגר"א בפירושו לתיקוני הזוהר, תיקון כ"א, דף נ' ב'. מתוך מאמר של מו"ר הרה"ג הרב חיים דרוקמן שליט"א, שהביא על כך מקורות נוספים.

[2] לפי רוב הדעות בחז"ל [גמרא ב"ב, זוה"ק, רש"י ועוד]. אמנם לפי הראב"ע ומצאו לו סמך בזוהר חדש, רות וערפה התגיירו לפני החתונה, אך ייתכן שלא הייתה זו גרות כשרה לפי כללי ההלכה.

[3] תודה להרה"ג ר' גבי קדוש על הדוגמא של גדעון ועל עוד הערות רבות אחרות.

[4] הגמרא בר"ה כה: קוראת לירובעל [שהוא גדעון לפי חז"ל, רבינו חננאל שם] "קל שבקלין". אמנם האברבנאל (שופטים ו,כה) סובר שהוא היה נביא ולפיכך מסביר את כוונת הגמרא, שבאופן יחסי למשה אהרן ושמואל, הוא היה קטן.