ט"ז - רגש האהבה יוצר חיבור נפשי לאהוב / דרך שנייה לאהבת ה' וישראל

פרק ט"ז

-      הרב בעצם אמר עכשיו חידוש עצום: עצם הרגשת אהבה לקב"ה יוצרת[1] דבקות בה'. האמירה הזו מובילה אותי למסקנה הבאה: אם נרגיש אהבה ליהודי אזי הנשמה שלנו תדבק בנשמה שלו.

-      יפה מאד. אתה כל הזמן עורך השוואה בין אהבת ה' לבין אהבת ישראל ולומד

על זה מזה, וזה מצוין. שתי המצוות הללו מדברות על אהבה ולכן עלינו ללמוד מזו על זו, וכדברי הגמרא שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכוונת התורה שנלמד מזה על זה. אבל כמובן, חשוב לחזור להדגיש, שלא מדובר באהבות דומות לגמרי.

-      הכלל שהרב אמר קצת מסביר לנו מדוע התורה מצווה אותנו להרגיש אהבה כלפי כל יהודי ויהודי. הסיבה היא כדי שנשמותינו תתחברנה זו לזו. אך עדיין זה לא מסביר מדוע צריך את החיבור הזה ומדוע המצווה הזאת היא כלל חשוב.

-      אמת דיברת. בעזרת השם, בשיעורים הבאים נבאר גם את הדברים הללו. לאור חשיבות הכלל הזה הבה ננסה קצת להבין כיצד הוא עובד. אתה מעוניין?

-      בוודאי שאני רוצה. הסיבה שלא ביקשתי היא מפני שחשבתי שזו גזירת הכתוב ללא טעם.

-      באופן עקרוני אתה צודק. כל מה שאנחנו מנסים להסביר עד עכשיו הם בעצם גזירות הכתוב ואנחנו לעולם לא נוכל לדעת באופן מלא את ההיגיון מאחורי הכללים הללו. אנחנו רק מנסים לקרב קצת את הבנתם אל שכלנו.

    על מנת להבין את הכלל הזה אנחנו צריכים לחזור ולבאר קצת יותר את אחת הדרכים המרכזיות לדבקות בה' ולאהבת ישראל. הזכרנו אותה לעיל (פ"ה) בקיצור כדרך השנייה לעורר רגשות בכלל ואת האהבה בפרט, וכעת, לאחר כל ההקדמות, ניתן להבין אותה הרבה יותר טוב.

    גם הדרך הזאת, כמו הדרך של ההיכרות, הינה על ידי מחשבה.

    נתחיל באהבת ה'. אחד הדברים הבסיסיים ביותר המדבקים את נשמותינו בה' והמעוררים את לבנו לאהוב[2] אותו הוא ידיעה[3] מתמדת של האמת הברורה והוודאית, שהקב"ה קיים ומחייה אותנו ואת כל הבריאה בכל רגע ורגע. דוד המלך קורא לכך בתהילים "שויתי ה' לנגדי תמיד". כשאני מדבר על ידיעה, אני מתכוון לשכנוע אמִתי[4] שאין בו ספקות. לכן, זה לוקח זמן ודורש מאמץ.

-      יש לכך הגיון מסוים או שזו גזירת הכתוב?

-      לפי כל מה שאמרנו עד עתה הדברים מובנים באופן יחסי לכוח שכלנו הדל להבין דברים עמוקים כאלה. אמרנו שיש כוח עצום[5] למחשבה שלנו. נכון?

-      אמת.

-      וכן אמרנו (פרק י"ב) שהמחשבות והמעשים שלנו פועלים במציאות הרוחנית, כגון בנשמה שלנו, תוצאה הדומה לפעולה שאנחנו עושים או למחשבה שאנחנו חושבים. נכון?

-      אמת ויציב. פעולה פיזית של חיבור [לדוגמא חיבוק] או אפילו מחשבה על כך שאנחנו מחוברים למשהו – תיצור חיבור רוחני בין נשמתנו לבין אותו הדבר שחיבקנו אותו או חשבנו שאנחנו מחוברים אליו.

-      יוצא אם כן, שמחשבה על כך שהקב"ה נמצא איתנו בכל רגע ורגע ומחייה אותנו ומחובר אלינו תוביל לתוצאה דומה גם במציאות הרוחנית שלנו, דהיינו בנשמה שלנו.

-      ומה זה אומר?

-      שמחשבה על כך שאנחנו מחוברים לקב"ה תיצור חיבור כזה בפועל בין הקב"ה לבין נשמתנו. התורה מכנה את החיבור הזה: דבקות בה' - "ולדבקה בו" (דברים יא,כב). נחלקו המפרשים בכוונת הפסוק. יש אומרים שהכוונה לדבקות מחשבתית, יש אומרים לדבקות הלב ברגשי אהבה ויש אומרים שהכוונה לדבקות נשמתית[6]. ושלושתם אמת. זו מביאה לזו. דבקות מחשבתית מובילה לדבקות רגשית ולדבקות נשמתית. וכן דבקות רגשית מובילה לדבקות מחשבתית ולדבקות נשמתית.

    כתוצאה מהדבקות הנשמתית ומהחיבור הזה לקב"ה יתקיים בנו מקרא שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". ואין חיים אלא דבקות בנצח, בקב"ה. כתוצאה מכך השכינה תשרה עלינו ותהיה עלינו השגחה תמידית על טבעית באופן מיוחד.

-      נפלא. בהתחלה היה לי קשה לקבל את הדרך הזאת. אך כעת היא יותר מתיישבת על ליבי. מה שנשאר זה רק ללמוד מאהבת ה' לאהבת ישראל וזה די פשוט.

    אם אנחנו נחשוב מתוך שכנוע אמִתִי, שאנחנו וכל עם ישראל זו מציאות אחת וכולנו מחוברים ודבוקים זה בזה, אזי מחשבה זו תחבר אותנו זה לזה.

-      נכון מאד. המחשבות הללו יחזקו את החיבור הפנימי שכבר קיים בינינו. ומה יקרה כתוצאה מהחיבור שייווצר בינינו בעקבות המחשבה הזאת?

-      מה יקרה?

-      תיזכר במה שאמרתי קודם (פרק י"ג) לגבי הדרך של ההיכרות: החיבור בין כל היהודים הוא בעצם המימוש של הרצון הבסיסי של האהבה - להתחבר עם החלק השני כדי להיות שלם, או במילים אחרות לחזור להיות אחד.

-      אני חושב שאני זוכר את ההמשך. לאחר שנהיה מחוברים יותר, הקשר בינינו יהיה הרבה יותר חזק ועוצמתי עד כדי כך שאנחנו ממש נרגיש אותו. בפנימיותנו אנחנו נרגיש שאנחנו דבר אחד וכתוצאה מזה נרגיש בנפשנו קשר ואהבה לכל היהודים.

-      או במילים אחרות: אהבתנו לעצמנו תכלול גם את אהבת כל ישראל כיוון שנרגיש שגם הם זה אנחנו. אנחנו נרחיב את הגדרת ה"אני" שלנו. הרגשה זו של אחדות וקירוב בינינו תגרום לנו אושר ושמחה ותיתן בנו כוח וגבורה.

    כפי שאמרנו לעיל, האהבה מופיעה בשני ביטויים. ואותם שניים יופיעו בנו בעקבות התעצמות הקשר בינינו:

    א. נרצה יותר להתחבר לעם ישראל ולכל היהודים כדי לממש טוב יותר את האחדות שבינינו, שגרמה לנו אושר ושמחה.

    ב. נחמול על עם ישראל בכלל ועל כל יהודי ויהודי בפרט, מתוך דאגה כנה, ממש כמו שאנחנו דואגים לעצמנו וחפצים בטובתנו.

    הבה נסכם: ככל שאדם יהיה משוכנע בשכלו בנכונותה של האחדות הפנימית, כך תתחזק בקרבו התחושה הפנימית שהם אחד. והתחזקות תחושה זו תגרום לרגשות אהבה לפעֵם בליבו.

    וזה לא יגמר כאן. לאותו רגש אהבה שיתעורר, יש כוח לפעול ולהוסיף חיבור לאהובו [הקב"ה, עם ישראל, התורה וכו']. תוספת חיבור זו תגרום שוב להתעצמותה של תחושת האחדות הפנימית, וזו תיהפך להיות יותר מורגשת, באופן שרגשות האהבה שפַּעַמוּ בלבו ילכו ויתחזקו, ילכו ויתרבו.

    זהו כעין מעגל, שאם שומרים עליו ומטפחים אותו, הוא לא יפסק לעולם. כך אדם מתקדם באהבה עוד ועוד כמו ב"ספירָלָה", שעל אף שחוזרים בה לאותה נקודה, נמצאים במקום גבוה יותר.

 

[1] על פי הרמח"ל בספר דרך ה' חלק ראשון, פ"ד אות ח'. וכן חלק רביעי פ"ג.

[2] זו לשון הרמב"ם בספר מורה נבוכים: "אבל ההשקפות אשר העניקה לנו אותם התורה והם השגת מציאותו יתעלה ואחדותו, הרי אותם ההשקפות מביאים לנו את האהבה כמו שבארנו כמה פעמים... האהבה תושג בהשקפות התורה הכוללת השגת מציאותו כפי שהוא יתעלה" (חלק ג' פרק נב).

[3] כמובן שאינה דומה ידיעת אדם שרק יודע שהקב"ה קיים לידיעת אדם שבנוסף על כך גם יודע יותר את המשמעות של הסיסמא הנ"ל. יש ידיעה שהיא דקלום של משפט ויש ידיעה שהיא שכנוע עמוק עם הוכחות. כמו כן אפשר רק לדעת שהקב"ה קיים ואפשר גם לדעת על דרכי ההתגלות שלו בעולם דברים רבים נוספים חשובים. כמובן, שכשם שיש הבדל בין הידיעות כך יש גם הבדל בין הדבקות בה' שנוצרת בעקבות כל אחת מהן.

[4] כמו שפשוט לאדם שאחד ועוד אחד שווה שנים. או שיש הבדל בין שחור ללבן. כאשר הראב"ע מדבר על כך ששכנוע שכלי משפיע על הרגשות הוא נותן דוגמא לכפרי שלא מתאהב בבת המלך על אף יופייה, עושרה ומעמדה, והכול מפני שהוא משוכנע לגמרי שאין לו שום סיכוי להתחתן אתה. השכנוע השכלי משתיק את הרגש.

[5] לפי הנקודה הזאת ניתן להסביר מדוע אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. ברגע שיש מציאות פיזית הגלויה לעינם של האנשים ובעקבות זאת הם מגדירים אותה בגודל וכמות מסוימים, ממילא המחשבה שלהם שיש שם רק עשר טון גורמת לכך שהיא תמשיך להיות כזאת מבלי שיחול בה שום שינוי במציאות הפיזית, והיינו שלא תשרה בה ברכה אלא המצב יישאר בדיוק כמו שחשבו האנשים.

[6] הרחבנו על כך בפרק ו'. בגוף הספר ובהערות למטה.