י"א - הסבר לכוחן העצום של המחשבה והראייה / המשמעות של "היכרות"

פרק י"א

-      משהו לא ברור לי עד הסוף. האם כל הדברים שהרב מנה – לחשוב על האהוּב, לדמיין אותו, להכיר אותו, לחבק, לנשק – באמת מחברים בין האוהב לאהוּב או שהם רק יוצרים תחושה של איחוד אך בפועל לא משנים שום דבר במציאות ולא מחברים בין שני החלקים של השלם?

-      לא דיברתי על תחושות דמיוניות. כל ביטויי האהבה הללו יוצרים ממש חיבור אמִתי בין הנשמות. אין שום ספק בכך. היכרות מעמיקה של מישהו או מחשבות ודמיונות על מישהו, וכן חיבוק ונישוק יוצרים חיבור ממשי לאותו אדם/דבר.

-     

אני לא מבין! כיצד פעולות פיזיות או מחשבות ודמיונות יכולים להשפיע על הנשמה שלנו?!

-      באופן כללי חשוב שתדע שלמחשבות, לדמיונות ולמעשים שלנו יש כוח עצום. יש להם תוצאות והשפעות לא רק בעולם הגשמי אלא גם, ובעיקר, בכל העולמות הרוחניים[1] הקיימים בעולם ומשפיעים על המציאות הגשמית.

    קל וחומר שהפעולות הנ"ל משפיעות על הנפש ועל הנשמה שלנו שנמצאות בתוך הגוף שעושה את הפעולות או שחושב את המחשבות.

-      זה נשמע כמו מדע בדיוני! למחשבה יש כל כך הרבה כוח?

-      אני רואה שזה מפליא אותך. אתה עדיין חי בתפיסה החומרנית ששלטה בעולם המדע במאה הקודמת. המדע המודרני מדבר אחרת לגמרי והוא נותן כוח עצום למחשבה של האדם. אך אין דרכנו להביא הוכחות מהמדע.

    אחת המחשבות המשפיעות ביותר היא ה"היכרות" שהזכרתי. דהיינו להכיר מישהו במחשבה שלי. לדעת עליו דברים שונים. אך לפני שאסביר מדוע זה כך, אתן לך מספר דוגמאות והוכחות מהתורה שזו האמת.

    לדוגמא: בלק בן צפור רצה שבלעם יקלל את ישראל. לצורך כך הוא דרש ממנו להגיע לארץ מואב, לעלות למקום שממנו הוא יכול לראות את עם ישראל ורק אז לקלל אותם. מדוע בלעם צריך לראות את עם ישראל כדי לקלל אותם?

-      שאלה טובה!

-      התשובה לה כתובה בדברי הרמב"ן (במדבר כב,מא):

    "היה מעלה אותו במקום שיראנו כדי שיתכוון אליו בקללתו ולא תיפרד נפשו מהם, כי אלה מכוחות הנפש להיות דבקה בעת הָרְאִיָּה כידוע מעניין חכמים דלי גבינאי דבעינא למחזיה [החכם ביקש מהעוזר שלו שירים לו את עפעפיו על מנת שיוכל לראות את האדם], דלי ליה, יהב בין עיניה ונח נפשיה".

    כלומר, רְאִיית עם ישראל יצרה דבקות וחיבור בין נפשו של בלעם לעם ישראל, מה שאפשר לקללה שלו לחול עליהם.

-      מחילה, אבל יש הבדל בין דברי הרמב"ן לבין מה שהרב הסביר קודם. הרמב"ן מדבר על ראייה ואילו הרב דיבר על מחשבה. זה לא אותו דבר!

-      במידה רבה, זה דווקא כן אותו דבר. העין היא רק האמצעי לראיה, אך הראייה האמיתית מתרחשת במוח. במחשבה. המוח שלך הוא זה שרואה, לא העין. אפרט קצת יותר. רְאִיָּה היא בעצם מחשבה שנגרמה מחלקיקי האור שהגיעו לעין וגרמו לה לחשוב תמונה מסוימת. העין רק קולטת נתונים אך המוח הוא זה שמתרגם את הנתונים הללו לתמונה. כאשר אדם מתבונן במשהו מסוים, אותה דמות נחקקת בדמיונו והיא נמצאת במחשבותיו.

    הדמות הזאת "נמצאת" בתוך השכל שלו, בתוך המחשבה שלו. יש לכך הוכחה די פשוטה: הוא מסוגל לשחזר את מה שהוא ראה מתוך הדמיון שלו. לפעמים הוא עושה את זה במודע ולפעמים זה קורה רק בלילה, כאשר השכל שובֵת ממלאכתו ונותן דרור ל"תת מודע" להעלות את כל התמונות שהעין והשכל קלטו במשך היום.

    כל הנתונים שנכנסים למחשבתו של האדם על ידי הראייה שמורים אצלו במוח. ההִימצאוּת שלהם בתוך המוח שלו יוצרת קשר אמיתי וממשי בין נפשו של האדם לבין אותה דמות שראה ונמצאת כעת בתוך מחשבותיו. ממש כמו שנוצר חיבור נפשי בין בלעם לעם ישראל על ידי הראייה.

-      הבנתי. ראייה מתבצעת במחשבה. הרב הוכיח שלראייה יש כוח לחבר בין האדם הרואה לבין מה שהוא רואה. אך עדיין אני לא מבין מה הקשר להיכרות? מי אמר שההיכרות יכולה לחבר?

-      אחת הסיבות שיש לראייה כוח גדול היא כיוון שהיא יוצרת הֵיכרות די מעמיקה בין האדם הרואה לבין הדבר שהוא ראה, וההיכרות הזאת מחברת ביניהם.

-      על איזו היכרות הרב מדבר?

-      אני מדבר על ההיכרות שנגרמה בעקבות הראייה. על ידי הראייה, הרואה מכיר את דמותו של הדבר שראה וכבר יודע עליו פרטים רבים. ברוב רובם של הפעמים, לא מדובר רק על פרטים טכניים חיצוניים, אלא גם על דברי מהות ותוכן.

    לדוגמא: ראיית בן אדם מלמדת את הרואה הרבה מאד דברים גדולים ועצומים עליו. הוא יודע שהוא אדם על כל המשתמע מכך. הוא יודע שיש לו שכל שחושב, שזוכר, שמדמיין. הוא יודע שיש לו בחירה חופשית. הוא יודע שיש לו לב שאוהב ושונא וכד'. הוא יודע שיש לו רמ"ח איברים ושס"ה גידים ושהוא יכול ללכת וכד'. ואת כל הדברים הללו הוא יודע על ידי הראייה.

    ואף יותר מכך. על פי מראה ניתן להכיר פעמים רבות חלק גדול מתכוּנוֹת האופי של אותה אישיות.כמו הראיה של בלעם את עם ישראל. הוא ראה שפתחי אוהליהם לא מכוונים זה כנגד זה, והסיק שמדובר בעם צנוע שמקפיד לא להסתכל לתוך הבית של חברו וכד'.

    הראייה וההיכרות גורמות לכך שהחפץ או האדם הנראה נמצא כעת בתוך המחשבה של הרואה ובתוך הדמיונות שלו. והימצאות זו משפיעה על החיבור ביניהם.

-      מדהים! זו דוגמא נפלאה לכוח של המחשבה. היא גם מעוררת אותי פתאום להבין אחרת דברים שאף פעם לא הצלחתי להבין. אם הרב ירשה לי להוסיף...

-      בכבוד...

-      ניתן להבין לפי כלל זה מֵימְרות אחרות שלמדנו בישיבה. למשל את דברי ר' יוחנן שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע (מגילה כח.) וכן דברי רבי יהודה הנשיא על עצמו, שזכה להיות חכם יותר מחבריו כיון שבזמן שלמד מרבו, ר' מאיר, היה רואה אותו. והוסיף ואמר, שאם היה רואה אותו מפניו ולא מגבו היה הרבה יותר גדול ממה שהוא כעת (עירובין יג:).

-      אשריך. דברים שיש בהם טעם וריח אתה אומר. דברי הרמב"ן שהבאנו  קודם גם יסבירו לנו מדוע משה רבינו ע"ה ביקש מהקב"ה לפחות לראות את ארץ ישראל אם הוא לא יכול להיכנס אליה (דברים ג,כה). ואף הקב"ה הרשה לו לעלות להר העַבָרִים ולראות משם את ארץ ישראל.

    ולכאורה קשה, לצורך מה היה צריך משה רבינו ע"ה לראות את הארץ אם הוא לא יכול להיכנס אליה?

    על פי דברי הרמב"ן, יש תשובה[2] די פשוטה לשאלה זו. על ידי ראיית ארץ ישראל זכה משה רבנו ע"ה שתידבק נפשו בארץ ישראל ועל ידי כך תספוג מקדושתה הגדולה.

 

[1] כמובן שהדברים נכונים בעיקר ביחס למצוות. שמחשבות, רגשות ומעשים שאנחנו מצווים עליהם משפיעים על כל העולמות. הרחיב על כך בספר "נפש החיים" במספר 3מקומות [פרקים ראשונים], והדברים ידועים. אך גם בדברים שאיננו מצווים עליהם יש להם השפעה מסוימת.

[2] אחרי שנכתבו הדברים ראיתי שב"ה זכיתי לכוון לדברי בעל "חסד לאברהם", סבו של החיד"א, שהרחיב לבאר את כוחה של הראיה ומה היא פועלת. הוא כתב זאת בשני מקומות: א. "מעין שני עין הקורא", נהר לג. ב. מעין שלישי עין הארץ", נהר י'. וזו לשונו שם "והנראה כי הרואה אותה [את א"י] הוא מעלה גדולה". עיין שם דברים נפלאים ומתוקים.