י"ב - הקבלה ודמיון בין המציאות הרוחנית לגשמית / כוחה של נשיקת צדיק

פרק י"ב

    כעת אני רוצה להסביר כיצד פעולות כמו חיבוק ונישוק יוצרות חיבור בין הנפשות/נשמות, ומתוך כך להגיע להסבר נוסף על כוחה של הראייה. לצורך כך, ברצוני ללמד אותך כלל חשוב הקשור לענייננו:

    ישנה הקְבַּלה בין המציאות הפיזית החומרית לבין המציאות הרוחנית שמחייה אותה. היא נובעת מכך שכנגד העולם הגשמי שלנו יש עולמות רוחניים שְמֵּחַיִּים אותו והוא נמשך ומשתלשל מהם. הנחת היסוד של הכלל היא שכנגד כל מציאות גשמית יש מציאות רוחנית שמֶּחַיַיה אותה.

-      התחלתי "לאבד"

את ההבנה. למה הרב מתכוון באומרו ש"יש מציאות רוחנית שמחייה מציאות גשמית"?

-      יש מציאות רוחנית שאנחנו לא יכולים לראות או למשש, אך אנחנו יודעים בוודאות גמורה שהיא קיימת, והיא זו שנותנת מציאות וחיים לכל העולם החומרי. בלעדיה אין לעולם הגשמי שום מציאות והוא פשוט יעלם. המציאות הרוחנית הזאת היא שפע שהקב"ה משפיע על העולם. כך נברא העולם לפני למעלה מחמשת אלפים ושבע מאות שנה וכך הקב"ה ממשיך לברוא אותו ולקיים אותו בכל רגע ורגע. כמו שאנו אומרים בתפילה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". לכל מציאות גשמית יש כוח רוחני-אלוקי שמחייה אותה.

    אני רואה שאתה מתפלא.

-      קצת. שמעתי קצת על עניין זה בעבר אך הוא לא מספיק ברור לי.

-      זה נושא מאד רחב ועמוק וצריך לגשת אליו כמו שמטפסים על סולם. שלב אחרי שלב. באופן כללי ברור לחלוטין[1] שחוץ מהעולם הגשמי שאנחנו חיים בו ומכירים אותו ישנם עוד הרבה עולמות רוחניים שקשורים לעולם החומרי שלנו ומחיים אותו.

    כאשר מתרחשים כל מיני תהליכים ושינויים בעולם הגשמי מתרחשים במקביל תהליכים ושינויים בעולמות הרוחניים הקשורים לעולם הגשמי.

-      אני מבין שהעולמות הרוחניים משפיעים על העולם החומרי שלנו. האם גם ההיפך הוא הנכון?

-      כן, ההשפעה היא הדדית. כל העולמות תפוסים זה בזה כמין שרשרת המורכבת מחלקים האחוזים זה בזה. כאשר החלק העליון של השרשרת מתנועע, גם החלק התחתון מתנועע, וכאשר החלק התחתון זז גם החלק העליון זז. פעולה פיזית שלנו או מחשבה ואפילו הרגשה, משפיעות על המציאות הרוחנית בעולמות העליונים, והכול משום שהעולמות ממש מחוברים זה לזה. עד כאן הדברים ידועים ומבוארים באריכות בספרים רבים ("נפש החיים" שער א'. רמח"ל דרך ה' חלק א' פרק חמישי).

-      טוב, אבל אני לא כל כך מבין מה הכוונה שיש הקְבַּלה ודמיון בין העולם הגשמי לעולם הרוחני.

-      היה אפשר לחשוב שאנו, בני האדם, לא מסוגלים לראות שום דמיון וקשר בין פעולה פיזית שאנחנו עושים לבין מה שהפעולה הזאת פועלת ומשנה בעולמות הרוחניים. מה שאומר בעצם, שאין לנו שום דרך לדעת מה התרחש במציאות הרוחנית בעקבות פעולה שעשינו. כאן מגיע החידוש של הכלל הזה. יש לנו דרך לדעת[2]! זאת כיוון שיש דמיון בין הפעולה הגשמית לתוצאה הרוחנית.

-      נראה לי, שדוגמא מאד תעזור עכשיו.

-      דוגמא טובה לכלל הזה היא הנושא שבו אנחנו עוסקים: חיבוק ונישוק בין אוהבים. כאשר אבא מחבק את בנו, זה ברור שמשהו בעולמות הרוחניים משתנה. קרה שם משהו בעקבות החיבוק הזה. הבה נקרא לו "תוצאה רוחנית" לפעולה הפיזית שהאבא עשה. להמחשת העניין הבה ניקח דוגמא מהנשמה והגוף. האדם מורכב מגוף חומרי ומנשמה אלוקית רוחנית, ושניהם משתפים פעולה ומשפיעים זה על זו. לפי הכלל שאמרנו, צריכים להיות הקבלה ודמיון בין פעולת הגוף לבין מה שמתרחש במציאות הרוחנית שבתוכנו, דהיינו בנשמה[3], בעקבות אותה פעולה.

    נסכם: הפעולה הפיזית של החיבוק חוללה שינוי מסוים במציאות הרוחנית של האבא והבן, נכון?

-      נכון. ומה שאנחנו יודעים כעת הוא, שהשינוי הזה ["תוצאה רוחנית"] צריך להיות דומה דמיון כל שהוא לפעולה הפיזית של החיבוק. אך אין לי מושג איזה סוג של קשר ודמיון יכול להיות!

-      לצורך הבנת השינוי שהתחולל הבה נתבונן בפעולה הפיזית. מה יוצרת פעולת חיבוק מבחינה גשמית?

-      חיבור בין שני גופים!

-      מצוין. כך גם מבחינה רוחנית, זה השינוי שחל. פעולת החיבוק יוצרת חיבור רוחני בין הנשמות של האבא והבן. החיבור בין הנשמות שלהם יוצר אצלם תחושה של קירבה הדדית, והיא גורמת להם אושר ושמחה, כיוון שעל ידי החיבור הזה קורה מה שהם רצו בפנימיות שלהם - להתחבר זה עם זה ולהתקרב זה לזה.

    או במילים אחרות: האהבה שלהם מתממשת על ידי החיבור של הנשמות, שנגרם על ידי החיבור בין הגופים.

-      הרב יכול לתת עכשיו, על פי הכלל הזה, הבנה חדשה לכוחה של הראייה והמחשבה לחבר בין שניים?

-      בשמחה, ואפילו קצת ארחיב בנושא של כוח הראייה. כשם שכח הראייה מקרב ופועל באופן חיובי כך יש בו גם כוח הרסני, והרבה אנשים נכשלים בו ולא מבינים את חומרתו ואת מידת הנזק הגדולה שהוא גורם להם.

    חלק גדול מהחטאים החמורים ביותר שיש ביהדות קשורים לאיסורי עריות: אסור לראות, לחבק ולהתחבר עם נשים אסורות. הרבה אנשים מתקשים להבין מדוע האיסורים הללו כל כך חמורים, והם שואלים את עצמם: מה כל כך נורא אם אסתכל או אם אגע, הרי בסך הכול רק עשיתי פעולה קצרה מבלי להשאיר רושם.

    ראשית, צריך לדעת שאסור להתחכם כנגד הקב"ה. ואם כתוב שאסור אז אסור. אנחנו כל כך רחוקים מהבנה, אפילו חלקית, של התורה, עד שזה פשוט מגוחך לבטל בדעתנו את מעשינו ה"קטנים" ולהתחיל לעשות חשבונות של - אם אני לא מבין אני לא עושה.

    שנית, לפי הכלל שאמרנו אנחנו יכולים קצת להבין את התשובה. והיא די מזעזעת. נתחיל בראייה ונעבור לאחר מכן לחיבוק ונישוק וכד'. בוא ננסה להבין ביחד איזו השפעה יש לראייה על המציאות הרוחנית שלנו. או במילים אחרות: איזו תוצאה רוחנית היא גורמת.

-      לפי הכלל שהרב אמר צריך שיהיה קשר ודמיון בין הפעולה הגשמית לבין התוצאה הרוחנית שלה.

-      נכון. אז קודם כל צריך להבין מהי ראיה מבחינה גשמית ומתוך הבנה זו ללמוד מהי ההשפעה של הראיה על המציאות הרוחנית שלי. איך היית מגדיר את הפעולה הגשמית של הראייה?

-      מה שלמדתי הוא, שקרני אור פוגעות בחפץ או באדם וכד' ואז חוזרות לעיניו של האדם הרואה.

-      נכון מאד. אפשר לנסח את זה כך: קרני האור בעצם יוצרות חיבור תמידי בין האדם הרואה לבין מה שהוא רואה. יש קרני אור שקצה אחד שלהן מחובר לעין והקצה השני מחובר לחפץ. זה די דומה למגע, אלא שבראייה החיבור נעשה על ידי קרני אור שנוגעות הן באדם והן בחפץ. לפי הכלל שאמרנו, כל פעולה פיזית של חיבור יוצרת חיבור רוחני בין הנפש של הרואה לבין מה שהוא רואה.

-      אז בעצם הדמיון בין הפעולה הפיזית לתוצאה הרוחנית הוא, ששניהם מחברים בין האדם הרואה לבין מה שהוא ראה. הראייה היא סוג של חיבור בין גופים, והתוצאה הרוחנית של הראייה היא חיבור רוחני בין הנפש של הרואה לבין מה שהוא ראה.

-      ואם הוא ראה מראה לא צנוע באישה?

-      אזי בעצם נוצר חיבור רוחני בין הנפש שלו לבין אותה אישה.

-      נכון מאד, וכמובן שזה דבר נורא ואיום, והוא בוודאי ובוודאי משאיר רושם עצום על נפשו של הרואה. הבה נמשיך לחיבוק ונישוק. הפעולות הנ"ל הינן פעולות של חיבור פיזי בין שני גופים. ולכן, לפי הכלל שאמרנו שפעולות פיזיות יוצרות תוצאות רוחניות המקבילות ודומות להן, צריך לומר שפעולות אלו יוצרות חיבור רוחני בין הנפש של האיש לנפש של האישה, כפי שעושה החיבוק או הנישוק בעולם הגשמי.

    החיבור הזה, הוא לא משהו שנגמר ונעלם ללא השארת רושם. נוצר חיבור רוחני ממשי וחזק בין שני האנשים על ידי הפעולה הפיזית של החיבור, והוא ימשיך ללוות אותם הלאה. מכאן נובע הנזק הרוחני הגדול מאד שנוצר בחיבור הפיזי לאישה האסורה, אשר חומרתו באה לידי ביטוי בעונשים הכבדים שהתורה מענישה את החוטא.

    לפי חז"ל (תנחומא[4] וישב ח' ד"ה וימאן), אותה ערווה תמשיך להיות קשורה אליו ככלב ההולך אחרי אדונו גם בעולם האמת. נוצר ביניהם קשר נפשי שלא נפסק במוות.

-      הרב יכול לסיים את העניין בטוב ולהביא דוגמא יותר חיובית?

-      בשמחה. כוחה של נשיקה של צדיק. אצל יעקב ורחל במפגשם הראשון כתוב "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" (בראשית כט,א). מדוע בכה יעקב? במדרש רבה (ע,יב) הובאו שלושה פירושים. לפי הפירוש האמצעי יעקב בכה בגלל –

                        "שראה שאינה נכנסת אתו לקבורה".

    אמנם המדרש מסביר את הסיבה לבכי, אך מדוע לדעתך יעקב בכה דווקא לאחר שנשק לרחל? וכיצד הנשיקה הזו קשורה לבכי? ועוד צריך להבין מה גרם ליעקב להבין שרחל לא תיקבר איתו במערת המכפלה?

-      בכבוד...

-      לפי הכלל שאמרנו התשובה ברורה. הנשיקה שנשק יעקב לרחל יצרה חיבור פיזי שגרם לחיבור רוחני פנימי בינו לבין רחל. יעקב הרגיש בעקבות הנשיקה שהחיבור הרוחני עם רחל לא יהיה שלם אלא חלקי. ומתוך כך הבין שהיא לא תיקבר אתו באותו מקום, ולכן הצטער מאד מיד לאחר הנשיקה ובכה.

-      ניתן על פי זה להבין גם נשיקות אחרות של צדיקים?

-      כן. באופן דומה ניתן להסביר את רצונו של יצחק לנשק את יעקב המחופש לעשיו ואת רצונו של יעקב לקרב אליו את אפרים ומנשה. זו הייתה הדרך שלהם לזהות את המציאות הרוחנית של האדם שאתו הם התקשרו.

    על ידי הנשיקה, יצחק יכול היה לדעת האם האדם העומד מולו ראוי לברכה. אם הוא יחוש בעקבות הנשיקה קשר וחיבור לאותו אדם, זה סימן שיש ביניהם חיבור רוחני שלם והוא הממשיך האמיתי שלו ולכן ראוי לברכה[5]. וכן יעקב יכול היה לדעת על ידי הנשיקה האם אפרים ומנשה ראויים להתחבר אליו וממילא גם ראויים לברכה, ובדרך זו להשקיט את החשש שהתעורר אצלו (רש"י מח,ח-ט).

-      לעניות דעתי לפי דברי הרב הללו ניתן להציע הסבר נוסף לנשיקה. יצחק רצה לברך את יעקב המחופש לעשיו בלב שלם ונפש חפצה ולצורך כך רצה להגדיל[6] את אהבתו אליו בזמן שהוא מברך אותו. וכיצד יעשה זאת? על ידי נשיקה.

    יצחק רצה לנשק אותו על מנת שהנשיקה תעורר[7] אצלו אהבה גדולה לעשיו ואז ברכתו אליו תצא בלב שלם ונפש חפצה. יתכן שיצחק ראה צורך לעורר את האהבה משום שהוא הכיר בחטאים של עשיו והם קצת העכירו את אהבתו אליו. וכן יעקב ביחס לאפרים ומנשה. הוא רצה לברך אותם שהם יהיו שְנַיִם מתוך שנים-עשר השבטים ורצה לעשות זאת בלב שלם ומתוך אהבה שלמה ולצורך כך רצה לנשק אותם.

-      הסבר יפה מאד.

-      אשמח אם הרב יוכל להוסיף עוד דוגמאות על דבריו הקודמים  - שיש דמיון בין הפעולה הפיזית לבין התוצאה הרוחנית שלה.

-      אתן לך דוגמא נוספת לכלל הזה אך שונַה מהקודמת, בתקווה שהיא תעזור לך להבין את הדברים יותר לעומק. עד עכשיו דיברתי על כך שפעולות שאנחנו עושים מקבילות ודומות לתוצאות הרוחניות שלהן במציאות הרוחנית כגון בנשמה או בעולמות רוחניים.

    כעת אביא לך דוגמא קצת שונה, על דמיון בין תכונות פיזיות של חפץ לבין תכונות רוחניות שלו:

    על כְּלִי חרס התורה אומרת שני דברים, אחד בתחום הפיזי ואחד בתחום הרוחני ויש ביניהם הקבלה ודמיון. בתחום הפיזי נאמר שכלי חרס אינו יוצא מידי דופְיו לעולם. דהיינו המבנה הפיזי שלו גורם לכך שלא ניתן להוציא מתוכו לגמרי את מה שנבלע בתוכו, אם זה בשר או חלב או דבר אסור. בתחום הרוחני נאמר שכלי חרס מקבל טומאה ושבירתו היא טהרתו. דהיינו אי אפשר להוציא מתוך כלי החרס את הטומאה הרוחנית שנבלעה בו.

-      אני אמנם רואה את הדמיון אך לא מבין אותו. הדמיון הוא, שבשני התחומים אם נכנס משהו לתוך הכלי הזה הוא לא יוכל לצאת לגמרי. אך אני לא מבין את ההיגיון מאחורי הדמיון הזה. מדובר הרי בשני דברים שונים. באחד מדובר במשהו רוחני כמו טומאה ואילו בשני מדובר במשהו פיזי, חומר פיזי שנבלע בדפנות.

-      יפה מאד. גם אני לא מבין את העומק, אך אנו רואים את הדמיון שקיים בין שני התחומים, ומה שחשוב לנו כרגע הוא, שניתן ללמוד מתחום אחד על משנהו.למדנו מכאן, שהמבנה הפיזי של החרס שלא מאפשר הוצאת הבלוע מתוכו, מלמד על המבנה הרוחני שלו ששייך לדיני טומאה וטהרה, שמונע מטומאה שהתחברה אליו וטימאה אותו לצאת מתוכו.

-      לפי הכלל שהרב אמר, דבריו של המהר"ל במקומות רבים בספריו על כך שיש משמעות למספרים, מובנים כעת יותר.

-      נכון מאד. המספר הפיזי של דברים בעולם החומר בוודאי מגלה על המציאות הרוחנית שקיימת בהם. או במילים אחרות: התבוננות במספר הפריטים הפיזיים תלמד אותנו גם על המציאות הרוחנית שמחייה אותם.

    לדוגמא: יש קשר מדויק בין הכמות של בני ישראל שיצאו ממצרים – שש מאות אלף, לבין המציאות הרוחנית של עם ישראל. המציאות הרוחנית שלנו קשורה למספר שש מאות אלף בדרך כלשהי.

    הכלל שאמרתי בעצם עולה מדברי המהר"ל במקומות רבים ובהקשרים שונים, ומדבריו למדתי אותו. הכלל הזה מהווה אצל המהר"ל הנחת יסוד פשוטה ביותר ולכן הוא אפילו לא כותב אותו בצורה מפורשת.

    צריך לדעת שלפי המהר"ל לא רק לכמות מספרית יש משמעות רוחנית וניתן ללמוד ממנה על המציאות הרוחנית, אלא גם לצורה הפיזית.

-      אפשר דוגמא?

-      בשמחה. המהר"ל מוכיח שלעולם הטבע יש קשר הדוק מאד עם המספר שבע, מעצם העובדה שהוא נברא בשבעה ימים, וגם מהצורה הפיזית של כל בריה גשמית, שיש בה שבעה צדדים – ארבע רוחות, מעלה ומטה ונקודת המרכז. כלומר, הצורה הפיזית של כל מציאות גשמית, בעלת שבעת הצדדים, מלמדת שהמציאות הרוחנית שמחיה את העולם הגשמי קשורה למספר שבע[8] בדרך כלשהי.

 

[1] מאד מעניין שהמדע המודרני של תורת הקוונטים הגיע אף הוא למסקנה הזאת שכתובה בתורה בחכמת הקבלה כבר לפני אלפי שנים. לפיו, יש ליקום מספר מימדים ומספר עולמות רוחניים שגם בהם מתרחשים תהליכים המקבילים לאלו המתרחשים בעולם החומרי.

[2] בכך תובן שיטת ר' צדוק הכהן מלובלין שאברהם אבינו ידע את התורה מתוך התבוננות על העולם. כמו שהקב"ה הסתכל על התורה וברא את העולם כך גם אפשר להסתכל על העולם ולדעת את התורה. והכול מתוך הנחת היסוד שיש דמיון בין המציאות הפיזית למציאות הרוחנית של העולם שכתובה בתורה.

[3] העניין הזה מורכב, כמובן, הרבה יותר. יש כוחות רוחניים נוספים בתוכנו, כגון נפש ורוח. דיברתי באופן כללי על מנת להמחיש את הכלל.

[4] הגמרא במסכת סוטה (ג:) כותבת מעין זה "וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז - מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין... ר"א אומר: קשורה בו ככלב, שנאמר: (בראשית לט) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, לשכב אצלה - בעולם הזה, להיות עמה - לעולם הבא". אמנם הגמרא לא כותבת שמדובר על עריות, אך מספר סיבות מכריחות לפרש כך בכל זאת: א. מתוך השוואה למדרש תנחומא. ב. הפסוק שהביאה מדבר בעריות. ג. המימרא שהובאה לפני כן דיברה על עריות, לפי רש"י שם.

[5] הוא זה שיקבר איתו במערת המכפלה וממנו יצא עם ישראל.

[6] מעין מה שמפרשים מדוע יצחק רצה שעשיו יאכיל אותו מצידו בזמן שהוא מברך אותו, על מנת שתתעורר בלבו אהבה אליו בזמן שהוא מברך אותו.

[7] או על מנת להתחבר אליו יותר, ומתוך חיבור זה תהיה השפעה גדולה יותר לברכתו.

[8] הקשר הזה בא לידי ביטוי גם בכך שהשבת היא ביום השביעי. ביום שבת יורד שפע רוחני שמחיה את הבריאה במשך כל השבעה ימים. שוב רואים שהשפע הרוחני שמחיה את הבריאה יורד לעולם בקבוצות של שבע. פעם בשבוע למשך שבעה ימים.