י - כיצד ביטויי האהבה נובעים מהשורש שלה / הכח העצום של הראייה והמחשבה

פרק י'

-      הרב אמר שהתחושה הפנימית הגורמת לשני הביטויים של האהבה[1] היא שיש לכולנו נשמה אחת משותפת וכולנו בנשמתנו דבר אחד. עד עכשיו הרב הסביר כיצד התחושה הזאת גורמת לרצון הראשון של הנתינה והאכפתיות מכל יהודי, והדברים כעת די מובנים לי.

    אך אני ממש לא מבין כיצד התחושה הזאת גורמת למחשבות על האהוב, לגעגוע אליו, לרצון להכיר אותו ואת כל מה שעובר עליו, לראות אותו, להיות קרוב אליו, לחבק ולנשק אותו ולרצון להתקרב אליו

כמה שיותר, כמו שקיים בין שני בני זוג או בין הורים וילדים.

-      אחד מחוקי הטבע הוא, ששני חלקים של דבר אחד שהופרדו, ירצו לחזור למצב הטבעי שלהם ולהיות אחד בחזרה. ממילא, התחושה שאתה והשני הם שני חצאים של דבר אחד שהתחלק לשניים תגרום לך לרצות להתחבר אליו עד כמה שרק ניתן ועל ידי כך לחזור להיות יחד אִתו דבר אחד.

    ניקח לדוגמא את האהבה שבין איש לאשתו. מפורסמים דברי חז"ל בזוה"ק ובגמרא ביבמות (סג.), שלאיש ולאשתו יש נשמה אחת שמתגלַה בשני גופים, אשר עוברת תהליך של מעין "התחלקות לשנים" בזמן הלידה שלהם וחוזרת להיות אחת בחתונה שלהם.

    כל ביטויי האהבה ביניהם – מחשבות, היכרות, געגוע, חיבוק ונישוק וכו' – נובעים בעצם מהרצון הפנימי שלהם לחזור למצב שלפני הפירוד בין הנשמות שלהם, דהיינו מהרצון לחזור להיות דבר אחד. כאשר הם עושים את כל הנ"ל, הם מרגישים את האחדות הפנימית הזאת וזה עושה אותם מאושרים ושמחים. כך גם בין שני אוהבים כגון אבא ובן.

-      מה, גם להם יש נשמה אחת שכביכול התפצלה?

-      כן. שגור בפי חז"ל (הראשונים), שבְּרא כרעא דְאבוּהא. כלומר, בן נחשב כרגל של אבא שלו. כוונתם היא, שהנשמה של ההורים מתגלַה גם בתוך הילדים שלהם לפני הגיעם לגיל בר מצווה, ואף לאחר מכן, אך במידה פחותה הרבה יותר. מה שהופך את הילדים לממשיכים של ההורים. לכן אמרו חז"ל במסכת שבת (לב:), שבעוון נדרים של ההורים, בנים קטנים מתים. מפני שיש להם בעצם נשמה אחת משותפת.

    זו גם הסיבה לאהבה הגדולה הקיימת בין הורים לילדיהם.

    כך גם ביחס שבין כל היהודים. לכולם יש נשמה אחת כללית שמופיעה ומתגלה בנשמות פרטיות שמתגלות בגופים רבים שמפרידים בין הנשמות שלהם, ולכן הן רוצות להתחבר זו לזו. זה גם יסוד הקשר שבין היהודים לקב"ה. ליהודים יש נשמה שהיא "חלק אלוה ממעל" ולכן היא שואפת ומשתוקקת להתחבר עם הקב"ה ולהדבק בו. לא חלילה במובן הפשוט של הדבקת שני חצאים שהופרדו אלא במובן של התבטלות לשורש שממנו הכול.

-      הרב סליחה. יש לי שאלה ממש מהותית על כל המהלך הזה. אני די מכיר את עצמי, ואני יכול לומר בוודאות שאני לא מרגיש שום רצון להתחבר לא עִם אחים שלי, לא עם ההורים שלי, לא עם כל היהודים בכל העולם וודאי לא עם היהודים שבכל הדורות. אני אמנם קצת אוהב אותם אך אין בי רצון להתחבר אליהם. זה לא מסתדר עם דברי הרב!

-      השאלה שלך מצוינת. כל מה שדיברתי עד עכשיו זה רק על נשמות רוחניות. אנחנו אחד רק בנשמה שלנו. לא בגוף. ממילא, כאשר דיברתי על רצון להתאחד התכוונתי שהנשמות רוצות להתאחד. לא הגופים. מה שמונע מהן להתאחד זו העובדה שהם נמצאים בגופים חומריים. כל נשמה בגוף אחר. אילו היינו מצליחים להקשיב לנשמה שלנו היינו שומעים את הרצון האדיר שלה להדבק ולהתחבר לשאר היהודים. אך קשה לנו להקשיב לה מבעד לכיסוי של הגוף ולכן אנחנו לא כל כך מרגישים את רצונותיה.

-      אם ככה, אז אני ממש לא מבין כיצד הרצון הפנימי הזה של הנשמה שלנו גורם לרצונות שהרב הזכיר, כגון לראות ולחבק את אהובינו. הרב הרי רצה להסביר מהיכן כל הרצונות הללו נובעים.

-      באופן כללי אכן קשה לנו להקשיב לנשמה הפנימית שלנו, אך אנו כן מסוגלים להרגיש משהו. הרגשה עמומה. אתן לך דוגמא: כאשר יהודי חוטא והנשמה שלו מתרחקת מהקב"ה, הוא אמנם לא מרגיש את כל הצער העצום של הנשמה בעקבות הריחוק, אך הוא כן מרגיש חוסר סיפוק ועצבות מסוימת. כך גם כאן, אנחנו אמנם לא מרגישים את כל מה שהנשמה מרגישה בצורה מלאה אך תחושות עמומות כן עוברות אלינו.

-      על איזו תחושות הרב מדבר?

-      אסביר: כאשר אנחנו חושבים על אהוּבנו, מכירים אותו לפרטי פרטים, רואים אותו, נמצאים בקרבתו, מחבקים ומנשקים אותו, אנחנו מרגישים הרגשה של אושר. פשוט טוב לנו. אנחנו לא מבינים ממה האושר הזה נובע, אבל זה לא כל כך משנה לנו. עשיית הדברים שהזכרתי גורמת לנו אושר ולכן אנחנו עושים אותם. נכון?

-      נכון!

-      אבל ברור שיש סיבה פנימית מדוע טוב לנו! זה לא קורה מאליו ללא סיבה. האושר נגרם על ידי שמתמלא רצונה של הנשמה שלנו להתחבר ולהתאחד עם הנשמה של אהוּבנו, וזה קורה כאשר אנחנו עושים את כל הדברים שמניתי. בעקבות האיחוד ומילוי רצונה של הנשמה, היא מרגישה אושר, והדים קלושים של האושר הזה מגיעים גם לנפש[2] שלנו על אף כל המחסומים שהגוף החומרי שלנו מציב בינה לבין הנשמה. אנחנו לא יודעים להגדיר בדיוק את הרגשת האושר הזאת כיוון שהיא נובעת מעמקי הנשמה שלנו, אך היא מספיק חזקה כדי לדחוף אותנו לעשות עוד ועוד את כל מה שמניתי קודם ופעולות אחרות נוספות.

-      הרב בעצם אומר, שכל הפעולות הנ"ל נובעות מהרצון של הנשמה שלנו להתאחד עם הנשמה של השני, והפעולות הנ"ל מסייעות לה בכך. כלומר, התכלית של כל הפעולות שהרב הזכיר היא לא האיחוד בין הגופים אלא האיחוד בין הנשמות?

-      נכון מאד. ניתן לראות זאת בצורה מאד בולטת אצל חלק גדול מהרצונות שמניתי לעיל. חלק גדול מהרצונות הללו מאופיינים ברצון להכניס את החצי השני לתוכנו ועל ידי כך להתאחד אתו. זה מלמד אותנו שמדובר על רצון לחיבור פנימי רוחני שיתחולל בתוכנו ולא על חיבור חיצוני וגשמי.

-      הרב יכול לפרט קצת יותר אילו פעולות מכניסות את האהוּב לתוכי?

-      בשמחה. אני מדבר בעיקר על הפעולות שתלויות במחשבה, שמכניסות את האהוּב לתוך המחשבה שלנו ועל ידי כך הוא נהיה חלק  מאתנו, חלק מהאישיות שלנו. ואלו הן:

    א. הרצון שהַדמוּת והאישיות שלו יהיו תמיד בתוך המחשבות שלי ובתוך הדמיונות שלי.

    ב. הרצון להכיר[3] אותו כמה שיותר. להכיר את גופו ולהכיר את נפשו לפרטי פרטים.

    ג. הרצון לדעת כל מה שקורה לו בכל רגע. רצון זה קשור לרצון להכיר אותו.

    ד. הרצון לראות אותו כמה שיותר, וכפי שאסביר בהמשך דבריי בעזרת השם לגבי כוח הראייה. גם ראייה היא בעצם היכרות מסוימת עם האהוּב.

-      הבנתי ששלושת הרצונות האחרונים קשורים להֵיכרות עם האהוּב, אך לא כל כך הבנתי כיצד ההיכרות הזאת מכניסה אותו לתוך המחשבה שלנו ולתוך המוח שלנו!

-      אנסה להסביר איך מכניסים מַשהו לתוך המחשבה שלנו כך שיהפוך להיות חלק מהאישיות שלנו. מתוך כך תבין את כוחה של ההיכרות וכיצד היא פועלת. באופן כללי הדרך היא: על ידי שנדע עליו כמה שיותר פרטים. זו הדרך של המוח שלנו לקלוט דברים ולהכניס אותם לתוכו. המוח שלנו מלקט פרטים ועוד פרטים וכך יוצר לעצמו תמונה מלאה.

    כאשר המוח שלנו יודע את המראה של החפץ או של האדם לפרטי פרטים – צבע, גודל וכד', וגם יודע את התכונות שלו לפרטי פרטים – קשה, גיבור, חזק וכד', החפץ או האדם נמצאים במידה מסוימת בתוך השכל שלנו.

    כאשר אנו מכירים משהו לעומק ולפרטי פרטים אנחנו בעצם מאחסנים בתוך המוח שלנו ידיעות ונתונים עליו. הם נשמרים שם וניתן אפילו להוציא אותם ולהשתמש בהם. הם הופכים להיות חלק מאִתנו.

-      הבנתי. העובדה שאנחנו רוצים דווקא דברים כאלה מלמדת שהאהבה נובעת מרצון לחיבור פנימי רוחני בין הנשמות ולא בין הגופים. מה לגבי שאר הפעולות שמבטאות אהבה, כמו חיבוק ונישוק? הן נראות כפעולות סתמיות ללא מטרה!

-      פעולות אלה מלמדות אותנו שהמניע לאהבה הוא הרצון להתחבר זה לזה. אם תתבונן בכל הפעולות הנ"ל אתה תראה שהמאפיין שלהם הוא חיבור בין שני גופים וזה בהחלט מלמד על המטרה שלהם – לחבר וליצור אחדות. לדוגמא: זה די ברור שהרצון של האוהב להיות בקרבתו של אהוּבו, או הרצון שלו לחבק ולנשק אותו, מבטאים רצון שלו לחיבור ואחדות ביניהם.

-      אני חושב שהבנתי את המהלך, אבל כדי להיות בטוח אני רוצה לסכם: לכל הרצונות של "אהבה" שהרב הזכיר קודם יש מהוּת ותוכן של חיבור. כולם קשורים לחיבור בין האוהב לאהוּב. או חיבור במחשבה על ידי הכנסה של האהוב לתוך השכל של האוהב או חיבור פיזי.

-      יפה מאד. כל הפעולות הנ"ל מחברות בין הנשמות ובכך גורמות להן ולנו אושר ושמחה.

    הבה נסכם מההתחלה (פרק ז'): תחושת האחדות הפנימית היא זו שגורמת לשני ביטויי האהבה: הן לרצון להתחבר והן לרצון למלא את רצונו של האהוּב. כמו כן, התחושה הפנימית הזו היא הגורמת לאושר ושמחה כאשר האהבה מתממשת, ולתחושת עצב כאשר היא לא.

-      כיצד האהבה מתממשת?

-      כאשר היא יוצאת מן הכוח אל הפועַל. דהיינו, כאשר נעשות פעולות ["הפועַל" במשמעות של פעולות] בעקבות הרצון של האהבה ["הכוח" במשמעות של הכוח הקיים באדם]. ומכיוון שבאהבה יש שני רצונות ממילא ישנן שתי דרכים להוציא מן הכוח אל הפועל את האהבה ובעצם לממש אותה:

    א. למלא את רצון האהוּב.

    ב. להתאחד בכל דרך שהיא עם האהוּב.

    להתאחד על ידי דבקות נפשית, ראייה, שמיעה, חיבור פיזי ומחשבות ודמיונות וכד'.

 

[1] לתת לאהוב ולהתקרב אליו.

[2] יש הבדל בין הנפש לבין הנשמה. הנשמה היא אלוקית עליונה ואילו הנפש יותר מחוברת לגוף ויותר קרובה אליו. הרגשות שלנו מתרחשים בנפש.

[3] לשון הרמב"ם בתחילת פ"ב מהל' יסודי התורה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי".