י"ג - הדרך השלישית להשגת אהבה / "היכרות" - ההיגיון מאחורי הדברים

פרק י"ג

-      הרב הסביר על כוחה הגדול של ההיכרות לחבר בין הנשמות. האם ניתן ללמוד מכאן דרך כיצד לגרום לעצמנו להרגיש אהבה כלפי יהודי?

-      התשובה חיובית. זו בדיוק הסיבה שלשמה הסברתי את כל הנ"ל, להגיע לדרך השלישית להשגת אהבת ישראל. ככל שנכיר יותר את היהודים כך הנפש שלנו תתחבר אליהם יותר, ומתוך זה נחוש שכולנו יחד זה דבר אחד ונרגיש כלפיהם אהבה, רחמים, דאגה ואכפתיות ורצון להתחברות.

-      אני לא מבין! מה בדיוק

להכיר בהם? וכיצד אפשר להכיר את כל היהודים?

-      לגבי השאלה הראשונה התשובה היא: ככל שתדע יותר פרטים על בן אדם, שיעזרו לך להכיר אותו - את נפשו, את כישוריו, את אופיו המיוחד ואפילו את גופו - כך נפשך תהיה יותר קשורה בנפשו. הקשר שנוצר בין שני יהודים שאינם מכירים זה את זה אינו דומה לקשר שבין שני חברים שגדלו יחד ומכירים זה את זה היכרות מעמיקה[1].

-      האם הרב יכול לתת דוגמא מוחשית לכלל שהיכרות יוצרת חיבור נפשי ובעקבותיו אהבה חזקה יותר?

-      בהחלט. קח לדוגמא אהבת אמא לבן. אחד הגורמים המרכזיים לאהבה הגדולה ביניהם הוא, ההיכרות המעמיקה שהאמא מכירה את בנה. הבן נמצא בתוך מחשבותיה של אמו לפרטי פרטים. היא מכירה אותו לעומק: הן היכרות עם גופו הפיזי והן היכרות עם נפשו ואישיותו. היא יודעת את יתרונותיו ואת מגרעותיו בצורה מדויקת ומפורטת. כך גם בין שני אחים שגדלו יחד ומכירים היטב זה את זה.

-      תודה רבה. הבנתי.

-      אך כמובן, כמו שתמהת בשאלתך השנייה, לא ניתן להכיר כל יהודי ויהודי לעומק, ולכן הפתרון הוא ללמוד באופן כללי מהו יהודי. ללמוד על הנשמה היהודית, על הנפש היהודית ועל האופי היהודי הכללי.

-      וזה מספיק?

-      בגדול כן. אבל שלא תטעה, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. כדי להכיר את האופי היהודי האמִתי צריך בעצם ללמוד את התורה. רק שם מבואר מה "גודלו" של כל יהודי, כיצד יהודי צריך להתנהג ולאיזו רמה מוסרית הוא צריך ויכול להגיע. בתורה גם כתוב מהי השאיפה של עם ישראל ומהו התפקיד שאותו הוא צריך למלא בעולם.

    מצוות התורה הן התוכֶן של הנשמה היהודית. ולכן, ברגע שאתה יודע ומכיר את מצוות התורה, אתה בעצם יודע ומכיר את הטבע של האומה הישראלית. רק אז אתה מכיר את האומה הישראלית באמת. או במילים אחרות, את מה שהיא רוצה בעומק נשמתה.

    לכל בְּרִיה יש טבע שטבוע בה מראשית יצירתה, וגם לנשמה הכללית של עם ישראל יש טבע, והוא קיום כל מה שכתוב בתורה. הקב"ה מצווה אותנו בתורה לפעול בעצם לפי הטבע הפנימי הציבורי שלנו. יש הקבלה מלאה בין מצוות התורה לבין הטבע הישראלי. היהדות היא לא דת של טקסים שצריך לעשות. היהדות היא דת טבעית. תורת חיים.

    רוצה לשמוע רעיון נחמד בעניין הזה?

-      בשמחה. זה נשמע לי מעניין.

-      על הפסוק שמתאר את לוחות הברית – "והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלֻחת" (שמות לב, טז) – דרשו חז"ל בפרקי אבות (פ"ו, מ"ב), אל תקרא חַרות אלא חֵירות, ללמדך שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

-      זו נראית לי דרשה מוזרה. גם ההיגיון שלה לא מובן וגם האופן שהיא דורשת את המסקנה שלה מהפסוק די תמוה. זה נראה כאילו היא מְעַוֵותֶת את הקריאה הנכונה של הפסוק על מנת לדרוש ממנו משהו מאד מוזר שלא קשור בכלל לנושא שבו עוסק הפסוק.

-      את ההיגיון אסביר בקצירת האומר: ההגדרה של חירות היא שאדם פועל לפי הטבע העצמי שלו ולא לפי תכתיבים חיצוניים - של החברה, החינוך שקיבל, השפעות סביבתיות, עצלנות, תאווֹת ויצרים. ולכן, דווקא מי שעוסק בתורה ומקיים את מצוותיה הוא בן חורין אמִתי, כיוון שכפי שכבר הזכרנו המצוות הן הטבע של הנשמה שלנו, זה מה שחקוק על לוחות הלב והמוח שלנו, ולכן מי שהולך לפיהן הולך בעצם לפי הטבע שלו.

    כאשר אנחנו לומדים תורה, אנחנו למעשה לומדים להכיר את עצמנו, את הטבע הפנימי שלנו. לחתול אופי של חתול, לכבשה אופי של כבשה ולהבדיל, ליהודי אופי של יהודי שטבוע בו.

-      טוב, אני מבין את ההיגיון, אבל איך הרב יסביר את האופן שבו חכמים למדו את הדרשה?

-      נראה לעניות דעתי שחז"ל למדו זאת מפשט הפסוק. תיזכר בכלל שאמרתי לך (פ"ו) שדרשות חז"ל לא עוקרות את פשט הפסוק אלא משלימות אותו. הכלל הזה נכון גם כאן. דרשת חז"ל זו לא עוקרת את פשט הפסוק אלא הוא נשאר על תילו. לפי הפשט, הכתב של עשרת הדברות היה חקוק על הלוחות ולא היה מודבק עליהם, כדרכם של ספרים, שהדיו דבוק על הקלף. ומעובדה זאת בדיוק חכמים למדו את דרשתם. הם שאלו את עצמם - מדוע הכתב חרוט? ומדוע התורה מספרת לנו על כך? ומדוע כתוב חרות בת' ולא בט', כמו שכתוב בעגל הזהב (שמות לב, ד)?

    תשובתם הייתה: רצה הקב"ה ללמד אותנו שעשרת הדברות אינם משהו חיצוני שמדביקים אותו על הלב שלנו. הוא רצה שנלמד מלוחות הברית על לוחות הלב והמוח שלנו. כשם שהכתב של עשרת הדברות הוא ממש חלק מהאבן, חקוק בה ולא ניתן להפריד ביניהם, כך גם התורה ומצוותיה הן חלק מהנשמה. כך היא בנויה ולא ניתן להפריד ביניהן. הן אינן תכתיבים חיצוניים שעלינו לקיים, אלא הטבע הפנימי שלנו וחקוקות על לבבנו ומוחֵנו.

-      לפי דברי הרב על כוחה של ההיכרות, יש גם חשיבות ללמוד את הלשון של עם ישראל וגם את ההיסטוריה שלו?

-      נכון מאד. אך לא כמו לימוד תורה.

    כאשר נכיר לעומק את האומה הישראלית ממילא תהיה לנו היכרות גם עם כל יהודי ויהודי. אמנם היא לא תהיה כמו היכרות עם אדם מסוים שגדלנו אִתו, אך היא בהחלט תהיה רבה ומשמעותית. אנחנו כבר נדע עליו דברים רבים וחשובים ביותר. אנחנו נדע שיש לו נשמה אלוקית הדבוקה באלוקיה, אנחנו נדע שהוא רחמן, ביישן וגומל חסדים בטבעו ואנחנו נדע שיש לו כישרונות מוסריים עליונים וכד'.

    זה נכון שעיקר הידיעות שלנו יתמקדו יותר ביכולות שלו ובפוטנציאל הטמון בו ופחות במצבו הרוחני הנוכחי, אך במידה רבה ההיכרות הזאת יותר משמעותית. ההיכרות הזאת היא עם הטבע האמִתִי הנצחי שלו ולא עם האופי המקרי שקיים בו כרגע ובקלות רבה משתנה. ובפרט, שבדרך כלל, היהודים כן מצליחים להוציא מן הכוח אל הפועל את טבעם הפנימי ולממש חלקים גדולים מאד מהיכולות שלהם.

-      אפשר באמת לראות את זה לאורך כל הדורות. מן המפורסמות הוא, שהיהודים הינם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. וכן ידוע שהיהודים הם העם המוסרי ביותר והמאמין ביותר ששמר בקנאות במשך אלפי שנים על האמונה שלו ועל המסורת שלו, מה שמוכיח שהאופי הזה טבוע בהם מראשית יצירתם ולכן הם יכולים בקלות רבה להצליח להוציא אותו מן הכוח אל הפועל.

-      יפה מאד. כפי שאמרנו קודם, ההיכרות הזאת עם האומה הישראלית תחבר אותנו לעם הזה ותיצור בתוכנו אהבה כלפיו.

-      הבנתי כיצד ההיכרות מחברת אותנו אליו, אך לא הבנתי כיצד היא מעוררת את רגש האהבה כלפיו?

-      לצורך הבנה שלמה של העניין הבה נעשה חזרה קצרה על מה שאמרנו בשיעורים האחרונים ונסגור את המעגל של הדרך השלישית[2] להשגת אהבת ישראל והיא - ההיכרות.

בשיעורים הקודמים (פ"ז) אמרנו שהתחושה הפנימית של אהבה היא שהאוהב והאהוּב הם דבר אחד, ומתוך תחושה זו נובע הרצון להתחבר זה עם זה ולהיות אחד בפועל.

-      אמת.

-      אמרנו גם (פ"י) שאחת הדרכים להתחבר עם האהוּב היא על ידי הכנסתו לתוך המחשבות שלנו. כאשר הדרך המרכזית לעשות זאת היא על ידי היכרות מעמיקה אתו.

    היכרות זו לא רק יוצרת תחושה של חיבור אלא ממש מחברת ביניהם ולכן האוהב, שמתוך אהבתו רוצה להתחבר לאהובו, מאד מעוניין בה, ולכן רוצה לדעת עוד ועוד על אהוּבו. ההיכרות ממלאת אותו אושר ושמחה כיוון שהיא ממלאת את רצונה הפנימי של נשמתו להתחבר לאהובו. אמנם החיבור הזה הוא חיבור נשמתי פנימי, והנשמה היא זו שמתמלאת אושר ושמחה, אך הרגשות עמומות ממנה מצליחות לחדור מבעד למעטה הגוף אל נפשו של האדם וכתוצאה מהן הוא חש אושר וסיפוק.

    תוספת החיבור שנוצרה בעקבות ההיכרות מחזקת את הקשר הנשמתי ביניהם ובעקבות זאת הקשר ביניהם מורגש יותר. זאת משום שככל שהוא חזק יותר, כך הוא מצליח יותר לחדור לנפש שלנו וללב שלנו.

-      או במילים אחרות: היכרות תביא לידי הרגשת אהבה. אותה תחושה פנימית שהם אחד, מתעצמת באוהב ברגע שהוא מכיר יותר את אהובו, כיוון שהוא באמת כרגע, לְאָחַר אותה היכרות, יותר מחובר אִתו. ברגע שהיא מתעצמת היא הופכת לפחות עמומה ויותר מורגשת, מה שהופך את רגשות האושר והשמחה בעקבות האיחוד לגדולים יותר.

-      נכון מאד. במידה רבה, האהבה היא בעצם מעגל שלא נגמר: ברגע שאדם יותר אוהב, ממילא גם הרצון שלו להכיר יותר את אהובו נהיה גדול יותר ואז הוא משתדל להכיר אותו יותר, וכאשר זה נעשה, החיבור ביניהם מוסיף לגדול ואז גם הרצון להכיר גדל יותר.

    לסיכום, הדרך השלישית להשגת אהבת ישראל היא: היכרות מעמיקה של עם ישראל, דהיינו, הכרת האופי הלאומי שלו, ומתוך זה היכרות רבה עם כל אחד מהפרטים.

    וזאת על ידי שתי דרכים: א. העיקרית, על ידי לימוד תורה שהיא בעצם האופי הלאומי הטבוע בנו. ב. המשנית, על ידי לימוד ההיסטוריה של עם ישראל והלשון[3] שלו. היכרות זו תעזור לנו מאד לאהוב את העם הקדוש והמיוחד הזה ואת כל היהודים.

 

[1] אמנם לפעמים היכרות מעמיקה מובילה לריחוק ושנאה. אך הסיבה העיקרית לכך היא, שלפעמים דווקא את הקרובים לנו אנחנו לא מכירים באמת, כיוון שאנחנו מגדילים את החסרונות שלהם ומקטינים את היתרונות שלהם הן בעקבות הקִרְבַה היתרה והן בעקבות ההתרגלות. ודווקא אדם שמכיר אותם פחות טוב רואה אותם בצורה הרבה יותר נכונה ופרופורציונית.

[2] את הראשונה והשנייה כתבנו בפרק ה'. הראשונה – אחר המעשים נמשכים הלבבות. שם הוספנו שהם נמשכים גם על ידי דיבורים. השנייה – ההכרה השכלית מדוע עלינו לאהוב את כל עם ישראל. להיות משוכנעים בשכלנו שכולנו אחד.

[3] זה נושא רחב בספרות חז"ל ואין כאן המקום להאריך בו, אך באופן עקרוני נאמר, שעל ידי ידיעת הלשון והשפה ניתן להבין את האופי של העם ואת התרבות שלו. לדוגמא: על ידי הלשון העברית ניתן לדעת על הצניעות שיש בעם ישראל.