ו - השוואה בין אהבת ה', ישראל ואישה / היחס בין פשט לדרש

פרק ו'

-      הרב משווה בין אהבת ה' לאהבת ישראל וממש לומד מאחת לשנייה, אך אני רואה הבדל גדול מאד ביניהן. זה מאד הגיוני לאהוב את ה'. הוא אוהב אותנו[1], דואג לנו, עוזר לנו ונותן לנו כל כך הרבה מתנות. מספיק רק לחשוב על כך בכל יום מספר דקות וכבר אפשר להגיע לאהבתו.

    אך מדוע לאהוב יהודי שאני לא מכיר? האם הוא עשה לי טובה או נתן לי מתנה?! הרי צריך לאהוב אותו ללא כל סיבה, רק בגלל שהתורה ציוותה, ואם כן כיצד אפשר להגיע להכרה

שכלית מדוע לאהוב יהודי?

-      לגבי אהבת ה' אתה צודק. זו אחת הסיבות לתקנת חכמים לומר לפני קריאת שמע ואחריה את ברכות קריאת שמע. בקריאת שמע אנחנו מְצוּוִים לאהוב את ה', ובברכות קריאת שמע אנחנו מזכירים לעצמנו את גדולתו של הקב"ה, את אהבתו הגדולה אותנו [אהבת עולם, אהבה רבה] וְאת החסדים והטובות שהוא גמל עם אבותינו וגומל איתנו בכל רגע ורגע.

    כל זאת על מנת שנאהב את ה' לפחות בזמן שאנחנו קוראים את הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך", ומתוך אהבה זו ניגש לתפילת העמידה.

    הגמרא בברכות (ד:) אומרת שיש מעלה גדולה לסמוך גאולה לתפילה, דהיינו להצמיד את ברכת "גאל ישראל" לתפילת שמונה עשרה. כאשר אנחנו מצמידים גאולה לתפילה אנחנו בעצם ניגשים לתפילה מתוך זכירת החסד הגדול של גאולת ישראל ממצרים ומתוך זכירת הגאולות שהקב"ה גואל אותנו בכל דור ודור. זכירת החסדים תעורר בתוכנו את אהבתנו לקב"ה ומתוך כך ניגש לתפילת "העמידה לפני ה'" בצורה הנכונה והראויה, והיא – כפגישה בין שני אוהבים. הקב"ה אוהב אותנו ואנחנו אוהבים אותו.

    בתפילה אנחנו עומדים לפני ה' כבנים שעומדים לפני אביהם שהוא מלכם ומבקשים ממנו בקשות. אין ספק שלתפילה הבאה מתוך תחושה שהקב"ה הוא אבינו ואוהבנו ואף אנו אוהבים אותו יש ערך עצום ונפלא והיא מתקבלת ברצון.

    אך אף על פי שאתה צודק לגבי אהבת ה', אתה טועה לגבי אהבת ישראל! בוודאי שיש סיבה מדוע לאהוב יהודי ולאהוב את כל עם ישראל. סיבה טובה מאד. ולא סיבה אחת אלא רבות. התורה לא תצווה אותנו על אהבה אם אין לה בסיס בנפש ובמציאות.

-      טוב. אם הרב אומר שיש סיבה אני מקבל, האם הרב יכול ללמד אותי אותה? וגם להסביר לי מדוע זו מצווה כל כך חשובה?

-      אני יכול לנסות. זו מטרתי בסדרת השיעורים הזאת. לא רק להוכיח עד כמה חשובה אהבת ישראל אלא גם להסביר מדוע עלינו לאהוב וכיצד ניתן להגיע לכך. אמנם טעמי התורה והמצוות נשגבים לאין ערוך מבינתנו, אלוקיים הם ולא אנושיים, אך כדי לקרב את המצווה אל שכלנו ננסה בעקבות חכמינו להבין ולו במעט את טעמה. אם אנחנו רוצים להבין את זה צריך להתחיל מההתחלה.

-      האם הרב מתכוון ל"בראשית ברא"?

-      גם זה קשור לעניין בצורה עקיפה, אך לא לכך התכוונתי. צריך להתחיל מתחילת המשפט של המצווה - "ואהבת". מה זו אהבה?

-      האם לא עברנו כבר את השלב הזה להבין מהי אהבה?! הרי כבר אמרנו שאהבה היא רגש חיבה למישהו/משהו אחר, רגש של דאגה, אכפתיות ורצון לעזור ולתת.

-      זה רק חלק מההגדרה של אהבה. הרצון לעזור ולתת אינו מספיק בכדי להגדיר מהי אהבה. ההגדרה תלויה גם בשאלה ממה נובע הרצון הזה. הרי גם אפשר לרצות לתת מתוך הרגשת רחמים, כגון על עני או חולה הזקוק לעזרה. הייתכן שאהבת ה' ואהבת ישראל מבוססות על רחמים, דהיינו על רצון לעזור למישהו מסכן שזקוק לעזרה?! ודאי שלא.

    ועוד דבר. לעיל הבאנו את הרמב"ם שלומד "אהבה" מאהבת אישה. באהבת אישה יש עוד סממנים חוץ מלדאוג ולרצות לתת. אישה אהובה נמצאת במחשבתו של האוהב ובליבו, הוא רוצה מאד להיות איתה, לְדָבֶּר איתה ולהתקרב אליה. צריך להבין כיצד גם הדברים הללו קשורים לאהבה!

-      קצת קשה לי על מה שהרב אמר, שהצדדים האלה של אהבת אישה שייכים לאהבת ה' ולאהבת ישראל. האם יהודי שאוהב את הקב"ה רוצה להיות בקרבתו ולדבוק בו? הרי אש אוכלה הוא, רוחני ולא גשמי, וכיצד ניתן להתחבר אליו?

-      באשר לשאלה הראשונה התשובה היא חיובית. יהודי שאוהב את הקב"ה אהבה אמיתית אכן רוצה להיות בקרבתו בכל רגע ואכן רוצה לדבוק בו ככל האפשר. הוא חושב עליו תמיד וחפץ להתקרב אליו בכל דרך שהוא יכול. אתה זוכר את הרמב"ם שהבאנו בהתחלה? אזכיר לך: "שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד".

    אוסיף כעת גם את דברי הרמב"ן על ציווי התורה שחוזר על עצמו מספר פעמים - "ולדבקה בו" (דברים יא, כב) –

    "ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה', ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מַעוֹן לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי".

    באשר לשאלה השנייה - כיצד ניתן לדבוק בקב"ה, והרי אין לו גוף – התשובה יותר מורכבת. אך פטוּר בלא כלום אי אפשר ולכן אומר בקיצור: לכל יהודי יש נשמה אלוקית, שהיא חלק אלוה ממעל ממש, ולנשמה זו יש יכולת להדבק בקב"ה.

    הדרכים שעל ידן הנשמה דבקה בקב"ה מְגוּוַנוֹת:

    קיום המצוות; דבקות בחכמים ובתלמידיהם (רש"י דברים יא,כב); הליכה במידותיו של הקב"ה - "הדבק בדרכיו, גמוֹל חסדים, קבוֹר מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה" (שם יג,ה); "האמונה בו יתברך" (דרך ה' לרמח"ל ד,ג); "וביחוד הבטחון[2]" (שם).

-      קצת קשה לי על דברי הרב. הרב מפרש שהנשמה שלנו צריכה להדבק בקב"ה, אך חז"ל על הפסוק "ולדבקה בו" (דברים יא, כב) מפרשים אחרת. הם מפרשים שהכוונה היא להיות דבק בתלמידי חכמים או ללכת בדרכיו ובמידותיו של הקב"ה.

-      אענה לך על כך בקיצור. אך לפני כן אקדים הקדמה קצרה: דרשות חז"ל נקראות כך מפני שהן דורשות את הפסוקים לעומקם. "דרשה" מלשון דרישה וחקירה. הדרשות הינן עומק הפשט. אַלמד אותך כלל שנובע מהתובנה הזאת: בניגוד למה שלפעמים נראה לנו, דרשות חז"ל לא עוקרות את פשט הפסוק אלא חושפות את המקופל בו בעומקו ובכך משלימות את ההבנה שלו.

    לכן, על מנת להבין את הדרשות בצורה נכונה צריך להתבונן בהן היטב וכן להתבונן היטב בפשט הפסוק. ידוע בשם הגר"א, שלא ניתן להבין דרשות חז"ל כהלכתן אם לא מבינים נכון את פשט הפסוק. פסוקים אלו והדרשות עליהם הם דוגמא מצוינת לכלל שאמרתי לך כרגע.

    חז"ל אמנם הסבירו את הציווי לדבוק בקב"ה כדבקות בתלמידי חכמים ותיקון המידות, אך מצד שני - פירושם לכאורה סותר את פשט הפסוק שמשמעותו דבקות בקב"ה וחיבור אליו, ולפי הכלל שאמרתי לך כרגע לא יתכן שדרשת חז"ל עוקרת את פשט הפסוק. זו גם הסיבה שהראב"ע[3], הרמב"ן[4] והאוה"ח הקדוש הסבירו את המילה "ולדבקה" לפי הפשט, כדבקות של הנשמה שלנו בקב"ה. אכן יש גם פירושים אחרים[5], אך בשיעור זה נלך לפי הפירוש הנצמד לפשט המילים.

    מה פירוש המילים "ולדבקה בו"?

    תשובה: לעשות פעולות שְיֱדַבְּקוּ אותנו בקב"ה.לפי הסבר זה אין סתירה בין הפשט לדרש אלא אדרבא השלמה הדדית. פשט הפסוק עומד על תילו, שמדובר בדבקות של הנשמה שלנו בקב"ה. חז"ל באו להשלים את הפשט ובאו ללמדנו דרכים להשגת דבקות זו. כלומר, אילו פעולות עלינו לעשות על מנת להדבק בקב"ה. ותשובתם היא שהדרכים לכך מְגוּוָנוֹת: על ידי דבקות בתלמידי חכמים, תיקון המידות, אמונה ובטחון.

    על פי פירושנו תתורץ הסתירה כביכול בדבריהם שבכל פעם כתבו משהו אחר. הם פשוט כתבו מספר דרכים שעל ידן ניתן להגיע לדבקות הנשמה.

 

[1] הרמח"ל בספר מסילת ישרים (באמצע פרק י"ט) קורא לאהבה הבנויה על טענות כאלו אהבה התלויה בדבר, שמדרגתה פחותה. בהמשך השיעורים נעסוק בע"ה באהבה שאינה תלויה בדבר, כדברי הרמח"ל שם "כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב הלא הוא אביך קנך...".

[2] הביטחון שהקב"ה דואג לך ומפרנס אותך יובילו אותך להכרת הטוב ולאהבה כלפיו. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". עפ"י זה מובן מדוע תיקנו לומר מזמור אשרי יושבי ביתך לפני תפילת שמונה עשרה במנחה ובמוסף. מזמור זה מחזק את הביטחון בקב"ה המביא לידי אהבת ה' וזו ההרגשה שצריכה ללוות אותנו בעומדנו בתפילה לפני הקב"ה, כפי שכתבנו לעיל.

[3] אלא שהיה קשה לראב"ע שכל עוד שאדם חי הוא לא יכול להדבק בקב"ה ולכן פירש שהאדם יגיע לדבקות בסוף ימיו לאחר פטירתו. היום יקיים מצוות ולאחר פטירתו יגיע לדבקות.

[4] זו לשונו "ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי".

[5] לדוגמא, הרמב"ן הנ"ל בפירושו הראשון שהכוונה לדבקות מחשבתית. שהדבק בקב"ה כל הזמן חושב עליו. או הרמח"ל בספר "מסילת ישרים" פרק י"ט, שהכוונה לדבקות הלב, והיינו לאהבה גדולה ועזה וחשק גדול להיות דבוק בקב"ה תמיד. הוא יתעניין רק בקרבה לקב"ה ולא יהיה לו איכפת משום דבר אחר. גם לפי פירושו מובן שאין סתירה בין דרשת חז"ל לבין פשט הפסוק. לבו דבק בה' ולכן כל הזמן רוצה רק למלא רצונו ולהתקרב אליו והיינו על ידי דבקות בתלמידי חכמים שהקב"ה חפץ ביקרם וכן על ידי תיקון המידות וכו'.