ה - שתי דרכים לעורר רגשות ואהבה/ אחר המעשים נמשכים הלבבות / שכל ורגש

פרק ה'

-      אני מרגיש אובד עצות. אני מבין עד כמה המצווה חשובה ואני באמת רוצה לעבור שינוי בעניין אך אין לי שום מושג כיצד לעשות זאת. הלב שלי נראה לי קשה כמו סלע. אני מנסה לצוות עליו לאהוב, אך לא נראה שהוא מתחשב בכך. הרב יכול להדריך אותי כיצד ניתן להשפיע על הרגש שלי ולעורר אותו?

-      אנסה, בעזרת השם. לא ניתן להכריח את הלב לאהוב על ידי שאנחנו מצווים עליו. אך בהחלט ניתן, בתהליך הדרגתי, ליצור שינויים רגשיים ואף להגיע בסוף התהליך לאהבה ממש.

    תראה: באופן כללי ישנן מספר

דרכים להשפיע על רגשותינו, מתוכן,  אומר לך כעת שתים בלבד. דרכים אלו מתאימות לכל הרגשות ולא רק לרגש האהבה. הידועה שבהן היא הכלל שְטַבע בעל ספר ה"חינוך" והמבוסס על הרמב"ם – "אחר המעשים נמשכים הלבבות"[1]("שמונה פרקים" פרק ד'). לפי הכלל הזה, אם נשמור על מצוות התורה שאוסרת עלינו לפגוע ביהודי - במעשה, בדיבור ואפילו לא במחשבה – ובמקביל, נתנהג באכפתיות וברחמים כלפי כל יהודי ומתוך כך נרבה בעשיית חסד ליהודים פרטיים ונפעל לטובת עם ישראל בכללו, אזי תתחזק בקרבנו האהבה כלפי עם ישראל וכלפי כל יהודי.

-      הרב מדבר על כך שאם נעשה הרבה חסדים יִמשך לִבֵּנוּ לאהוֹב את עם ישראל. אלא שלשם כך יש צורך בפעולות רבות של חסד ושל עזרה לזולת, מה שבמציאות לא כל כך קיים. כמה מעשי חסד אפשר לעשות בכל יום?! הם פשוט לא מזדמנים. כמה זקנים או אנשים מסכנים אנו פוגשים ביום יום הזקוקים לעזרה?!

-      ראשית, לפעמים גם על ידי הימנעות ממעשים ודבורים ניתן להגיע לאהבת ישראל. לדוגמא: אם עומדת לך על קצה הלשון בדיחה על החבר שלך ואתה ממש רוצה לספר אותה. או שנמצאים על קצה הלשון, דברי לשון הרע ורכילות, ונדמה לך שלספר אותם יַעָלֵה את קרנך בעיני חבריך ואתה תהיה מקובל בחברה. ובכל זאת אתה מתגבר ולא מספר רק משום שאינך חפץ לפגוע באחיך היהודי. אין ספק שהמאמץ הזה העמיק וחיזק בנפשך עוד יותר את אהבת ישראל.

    שנית, ניתן להרחיב את הכלל של ה"חינוך": כשם שאחר המעשים נמשכים הלבבות, כך גם - אם כי במידה פחותה יותר - "אחר הדיבורים נמשכים הלבבות".

    לצורך כך חכמים תיקנו לנו בנוסח תפילת העמידה, שֶׁכֹּל הבקשות שאנחנו מבקשים תהיינה בלשון רבים ולא בלשון יחיד – "וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת... השיבנו אבינו לתורתך... וקרבנו... והחזירנו... סלח לנו אבינו... ראה נא בְעֹנְיֵינוּ וכו' ".

    חכמים רצו להרגיל את לשוננו ועל ידי כך את מחשבותינו ועל ידי כך את רגשותינו שאנחנו לא לבד. אנחנו חלק מעם ישראל, ומשום כך תמיד מבקשים על כל העם ולא רק על עצמנו. חכמים רצו שנתרגל לבקש ולהתפלל על אחרים כדי שעל ידי כך תתעורר בקרבנו אהבה אליהם.

    יש בתפילת העמידה בקשות שהן כלליות לחלוטין ולא נוגעות לנו באופן פרטי כלל ועיקר. כמו למשל הבקשות על קיבוץ גלויות ועל בניין ירושלים ובית המקדש. או הבקשה להחזרת "שופטינו כבראשונה" או התפילה על הצדיקים והחסידים ועל גרי הצדק ועל כל הבוטחים בה' באמת. זו לא תפילה על עצמנו.

    הנחת היסוד היא, שכאשר נרגיל את עצמנו לחשוב על זולתנו ועל דברים כלליים יותר שקשורים לכל האומה הישראלית אנחנו נֵהַפֶך להיות אנשים כלליים ופחות אנוכיים[2].

-      טוב, הרי הרב יודע שיצר הרע מצא "פתרונות" גם לקשיים הללו שחכמינו ז"ל "הערימו" עליו. בקשות כלליות אלו, פשוט נזנחות מבלי משים, ועיקר הכוונה בתפילת העמידה, אם בכלל, הוא על הרפואה שלנו ועל הפרנסה שלנו.

-      לצערי, אני מכיר זאת מקרוב. אך אין ברירה, כשם שאנחנו מוסרים את הנפש על לימוד התורה ועל קיום המצוות, כך אנו צריכים למסור אותה על התפילה ולהשקיע בה. תפילה ראויה היא תנאי יסודי ביותר בעבודת ה' ובלעדיה קשה מאוד להתקדם.

-      נדמה לי שבפועל, הכלל של "אחר המעשים נמשכים הלבבות" לא כל כך עובד. אולי משום שיש צורך במשהו נוסף שאיני יודע מהו. אני רואה הרבה יהודים, שלא פוגעים באף אדם ואפילו משתדלים לגמול חסדים, ובכל זאת קשה לומר שקיימת בתוכם ממש אהבה.

-      אתה צודק, באמת חסרים שני דברים על מנת שהכלל הזה יעבוד בצורה טובה ומשמעותית:

    הדבר הראשון והיותר פשוט הוא – מאמץ, קושי. ככל שנדרשים מהאדם יותר מאמץ ויותר הפעלת כוחות נפש כדי להתגבר ולא לחטוא או כדי להתגבר על יצרו ולקיים את המצווה, כך השפעת המעשה על הנפש שלו תהיה גדולה יותר. אם לא נדרש מהאדם שום מאמץ בעשיית הפעולה היא לא תעורר את לבו ולא תשפיע על נפשו.

-      אפשר דוגמא?

-      כן. אדם הרוצה לעקור מלבו את מידת הקמצנות, צריך, לפי הכלל שהזכרנו, לתת צדקה בכל יום ואחרי מעשיו ימשך לבבו לרצות לתת לאחרים. מהי כמות הצדקה שאותה הוא צריך לתת בכל יום? התשובה היא: כמות כזאת שקשה לו לתת. אם קל לו לתת עשר אגורות, לא תהיה תועלת כל כך בנתינת מטבע זו כיוון שאין קושי ומאמץ בנתינתה.

    דוגמא אחרת: אדם הרוצה לחזק את שרירי רגליו צריך להפעיל אותם בפעילות כזו שתאמץ אותם. רק אז הם יתחזקו.

-      טוב. מה הדבר השני?

-      הדבר השני והעיקרי יותר על מנת שהכלל יעבוד הוא: הכרה והבנה שכלית מה עומד מאחורי המעשה שלי. אם אני נותן צדקה ללא מחשבה שבמעשה זה אני עוזר ליהודי ודואג לו, אזי מעשה הנתינה לא יעורר אצלי אהבה כלפי אותו יהודי. אני צריך בשכל שלי לחבר בין המעשה לבין המשמעות שעומדת מאחוריו. קוראים לחיבור הזה מוּדעוּת, ויש בו מדרגות:

אפשר לתת צדקה ללא שום מודעות למשמעות כגון מתוך שינה או מתוך ריכוז מלא במשהו אחר או כדי להפסיק את "הטרדן", ואפשר לתת צדקה במודעות מלאה ובכוונה שלמה. אפשר שהמודעות תמשך שניה אחת ואפשר שהיא תהיה לכל אורך הפעולה. ככל שהמודעות תהיה מלאה יותר וארוכה יותר כך הפעולה תשפיע יותר על הנפש.

    בדומה לאדם המקיים מצוות כמצות אנשים מלומדה – מתוך הרגל בלבד - ללא התבוננות וללא ידיעה מה המשמעות של המעשים שהוא עושה. בזמן שהוא מקיים את המצוות הוא לא חושב שבכך הוא מקיים את הציווי של הקב"ה, שציווה אותו את כל המצוות לטובתו ומתוך שהוא אוהב אותו. הוא גם לא חושב על כך שקיום המצווה מקרב אותו לקב"ה ומקדם אותו מבחינה רוחנית לקנות מעלה שתישאר איתו לנצח.

    יהודי כזה יכול לקיים מצוות במשך כל ימי חייו ולא להגיע לאהבת  ה'. בתודעה שלו בזמן קיום המצוות אין קשר בין הפעולות שהוא עושה לבין אהבת ה' אליו ולכן הפעולות לא מעוררות אותו לאהוב את הקב"ה. זה די מסביר מדוע אצל הרבה מאד אנשים דתיים לא תמיד בוערת אהבת ה' למרות שהם מקפידים על קיום כל המצוות.

    ככל שהוא יבין יותר עד כמה המצוות נפלאות ופועלות עליו טובה וברכה, וככל שבכל פעם שהוא יקיים מצווה הוא יחשוב על החסד הגדול שהקב"ה עשה איתו וְעִם כל עַם ישראל בנֹתְנוֹ להם תורה ומצוות, כך תגדל אהבתו לקב"ה בכל מצווה ומצווה שיעשה.

    משל נוסף הוא הרופא. אם הרופא יפעל כל ימיו מתוך מודעוּת ומתוך תחושה שכל מעשיו מעשי חסד הם וזו מגמתו, אזי כל פעולה של רפואה שיעשה תחזק אצלו את מידת החסד ולאחר מספר שנים יהיה לו אופי של חסד.

    אך אם הוא יפעל כמצות אנשים מלומדה מתוך מחשבה שזה המקצוע שלו וזו הדרך שלו להתפרנס, אזי לא רק שהוא לא יהיה איש חסד, הוא אף עלול להפוך לאדם אכזר וגאוותן הקהה לסבל הזולת. הן משום שמעשי הרפואה פעמים רבות מלוּוִים בגרימת סבל זמני לחולה, כגון ניתוחים, והן משום שיש ביד הרופאים לרפא חולים ולזקוף כפופים ולכן מעשיהם עלולים להביאם לידי גאווה.

-      מהי הדרך השנייה להשפיע על רגשותינו?

-      אני בדיוק עכשיו מגיע אליה. לפי הראב"ע (שמות כ,יד), הרמב"ם[3] והרמח"ל[4], יש דרך נוספת להשפיע על הרגשות.

    והדרך היא: בירור[5] שכלי מעמיק ויסודי המשכנע את האדם מדוע עליו להרגיש כך או כך. אם אדם יהיה משוכנע לגמרי מדוע עליו לאהוב יהודי הוא יאהב יהודי. אם אדם יהיה משוכנע לגמרי מדוע אסור לקנא ביהודי אחר, הוא יפסיק לקנא. זו הלשון של הרמח"ל – "ידיעת האמת מחזקת הנשמה".

-      לא הבנתי את ההבדל בין שתי הדרכים לעורר את הרגש, הרי גם לפי הדרך של "אחר המעשים נמשכים הלבבות" יש צורך בהבנה שכלית של מה שעומד מאחורי המעשים על מנת שהמעשים ישפיעו.

-      ההבדל העיקרי הוא כזה: בדרך הראשונה העיקר הוא המעשה בעוד שהמוּדעוּת השכלית היא תנאי הכרחי בלבד. לעומת זאת, בדרך השנייה הדבר היחידי הנצרך הוא הבירור השכלי המעמיק.

    לאור הבחנה יסודית זו עולים שני הבדלים התלויים זה בזה:

    א. בדרך הראשונה יש צורך במעשים, ובדרך השנייה אין צורך.

    ב. בדרך הראשונה אין צורך בבירור שכלי מעמיק ויסודי המשכנע את האדם מדוע עליו להרגיש כך או כך. די בכך שהפעולה מְלוּוַה בהכרה פשוטה שבפעולה זו הוא עושה מצווה, או שהוא עושה חסד, או שהוא מתקרב לקב"ה.

    לעומת זאת, בדרך השנייה צריך שהשכל יהיה משוכנע לחלוטין מדוע באמת עליו להרגיש אהבה לקב"ה או אהבה ליהודי. לא מספיקות "סיסמאות" כלליות, אלא יש צורך בטענות הגיוניות מאד שניתן להבין אותן ולהשתכנע מהן.

    שני ההבדלים הללו תלויים זה בזה. בדרך השנייה אין צורך במעשים משום שמדובר בבירור שכלי מעמיק ויסודי.

    הערה לסיום: כמובן ששתי הדרכים נכונות ושילוב של שתיהן יחד יניב פירות טובים ויוביל לתוצאות המבוקשות.

-      לא לגמרי הבנתי את הדרך השנייה. מדוע שהשכל ישפיע על הרגש? שכל לחוד ורגש לחוד!

-      לפי הרמב"ם ("שמונה פרקים" פ"א), "נפש האדם אחת היא" וכל כוחותיה משלימים לדבר אחד. ומכיוון שהרגש והשכל הם כוחות של הנפש, ממילא יש להם יכולת להשפיע זה על זה - השכל על הרגש והרגש על השכל.

    נקרא לדרך זו "דרך ההכרה השכלית". ככל שנבין בשכלנו את הטעמים של מצוות כגון "ואהבת את ה' אלוקיך" או "ואהבת לרעך כמוך", וככל שנבין מדוע מצוות אלו חשובות ומשמעותיות, כך גם רגש האהבה שלנו יפעל יותר, ותתחזק בלבנו אהבה גדולה לקב"ה ולעם ישראל.

-      הרב יכול לתת דוגמאות להשפעה של השכל על הרגש ולהשפעה של הרגש על השכל?

-      אתן לך דוגמא שכותב הראב"ע בהסבירו כיצד אפשר להתמודד עם האיסור של "לא תחמוד". הראב"ע מציין עובדה שהייתה נכונה בתקופתו: אדם פשוט לא מתאהב בבת המלך למרות שהיא יפה, עשירה, משכילה ובעלת מעמד גבוה ביותר. מדוע? עונה הראב"ע תשובה פשוטה: כיוון שבשכל שלו ברור לו לחלוטין שאין שום סיכוי לקשר בינו לבין בת המלך[6].

    דוגמא נוספת, והפעם, ביחס להשפעת הרגש על השכל: אדם ששונא מישהו יפרש את מעשיו לשלילה גם אם זו פרשנות לא הגיונית. הפרשנות המעוותת הזאת לא נעשית בכוונה. השכל של השונא מושפע מהרגש השלילי שלו כלפי אותו בן אדם, והוא נמשך באופן טבעי ללמד עליו חובה ולפרש את מעשיו לרעה. מין שוחד פנימי שמשבש את החשיבה ההגיונית הפשוטה. וכן ההיפך. אדם שאוהב מישהו יפרש את מעשיו לחיוב. לדוגמא:

    אם הבן של השכן שבר את החלון אז זה סימן שהוא... וגם ההורים שלו הם... אך אם הבן שלך שבר, אז הוא סתם שובב וכד'.

-      הרב יכול לתת דוגמא נוספת שקשורה למידה בנפש?

-      בשמחה! על קנאה שמעת פעם?

-      לצערי הרב אני מכיר אותה היטב!

-      כיצד אפשר להיפטר ממנה, או לפחות להחליש אותה?

-      לפי הדרך השנייה שהרב אמר, צריך להיות משוכנעים שהקנאה היא שטות מוחלטת.

-      נכון מאד. לדוגמא: אם אדם יהיה משוכנע שזו ממש טיפשות להרגיש לא טוב בגלל שאדם אחר מצליח, הוא יפסיק לקנא. אם אדם יהיה משוכנע שהצלחות חומריות כגון דירה ורכב הם הבלים שלא הופכים את האדם למאושר יותר, הוא יפסיק לקנא בדברים כאלה. אמנם הדבר החשוב ביותר הוא להיות משוכנע שהצלחת השני לא פוגעת בך כהוא זה ולכן אין לך שום סיבה לחשוש מפניה.

-      למה הרב מתכוון?

-      תעתועי העולם הזה גורמים לנו לחשוב בטעות שיש תחרות סמויה בין בני האדם ושהצלחת האחד באה על חשבון הצלחת השני. הנה מספר דוגמאות למחשבות של אנשים:

    "הרי מספר המשרות ה"טובות" מוגבל, ואם החבר שלי יקבל את העבודה הזאת זה אומר שהסיכוי שלי לקבל אותה יהיה קטן יותר". מחשבה נוספת: "אם החבר שלי פתח עסק מצליח והוא מרוויח הרבה כסף זה מצמצם לי את האפשרויות לפתוח עסק כמו שלו באזור הזה ולכן מקטין לי את הסיכויים להיות עשיר".

    מחשבה נוספת: "ברגע שהחבר שלי מצליח מעמדי בחברה ירד. כולם יעריצו אותו ויכבדו אותו ואילו בי יזלזלו".

-      קצת לא נעים לי, אך יש קצת היגיון בטענות הללו!

-      הגדרת נכון. קצת! אך אפילו הקצת הזה נכון רק לאדם שלא מאמין בהשגחת ה' על ברואיו ושהוא זן ומפרנס לכל. אך יהודי שמאמין בהשגחת ה' צריך להיות משוכנע שאין הצלחת אדם אחר עלולה לפגוע בו כלל וממילא אין לו שום סיבה להצטער מכך.

    וברגע שאדם יהיה משוכנע בכך לחלוטין אזי הרגשות שלו יושפעו מכך והוא יפסיק לקנא.

 

[1] "שמונה פרקים" פרק ד'. הרחבנו לבאר כלל זה בפי"ח ובפל"ה.

[2] זו לשון ר"ש שקאפ בהקדמתו לספרו שערי יושר, על החשיבות להיות אדם כללי: "...כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה עניין לטובת זולתנו".

[3] הרמב"ם בספר מורה נבוכים חלק ג' פרק נ"ב כותב שהדרך לאהבת ה' תהיה על ידי "ההשקפות אשר העניקה לנו אותם התורה והם השגת מציאותו יתעלה ואחדותו, הרי אותם ההשקפות מביאים לנו את האהבה...". ובספר המצוות (ג) "שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח".

[4] זו לשון הרמח"ל בספר "דרך עץ החיים" – "כי ידיעת האמת מחזקת הנשמה ומרחקת ממנה היצר ודאי, ואין דבר מחליש הנשמה לפני היצר כחסרון הידיעה. ואם הייתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני האדם לא היו חוטאים לעולם, אך לא היה אפילו היצר קרוב אליהם ושולט עליהם, כמו שאינו שולט במלאכים". וכך גם עולה מדבריו ב"מסילת ישרים" תחילת פרק כ"א.

[5] העיקר היא הוודאוּת. בדרך כלל היא באה רק על ידי לימוד ובירור שכלי, אך לפעמים היא באה באופן טבעי. אמונה שורשית. גם אז היא פועלת על הרגש.

[6] ראב"ע על "לא תחמוד". במציאות של היום, שניתן לקשור קשר עם בת של מלכים, עקב פיחות חד במעמדו של המלך, יתכן שהעובדה שציין הראב"ע לא עדכנית.