ד - האם אפשר לצוות על רגש?/ האהבה הראויה והרף התחתון של קיום המצווה

פרק ד'

-      רגע, אבל אם אהבה היא רגש, כיצד יתכן שה' מצווה אותנו להרגיש אהבה כלפי מישהו אחר. אפשר לצוות על רגש?! אנחנו יכולים בכלל לשלוט ברגש שלנו?!

-      התשובה, למרבה ההפתעה, היא: כן, בהחלט! התורה לא מצווה אותנו רק על מעשים ודיבורים, ואף לא רק על מחשבות אלא בהחלט גם על הרגשות שלנו, למרות שהם הרבה יותר קשים לשליטה. כוח הבחירה החופשית שלנו כל כך חזק ועוצמתי עד שהוא יכול וצריך לעצב ולשלוט אף ברגשותינו. יש עלינו חובה לעצב את האופי הרגשי שלנו. אמנם שינוי אופי אינה משימה קלה אך היא בהחלט אפשרית.

-     

עכשיו אני נזכר שיש צִיווּיִם נוספים בתורה על רגשות, כגון האיסור "לא תשנא את אחיך בלבבך" או "לא תחמוד" ו"לא תטור".

-      מצוין. לפני שארחיב בשאלה כיצד ניתן להשפיע על הרגש, אני רוצה להתייחס לדבריך ולהאיר ולהעיר שיש הבדל בין הרגשות שציינת לבין רגש האהבה. יותר קל לא לשנוא מאשר לאהוב. לאהוב זו משימה קשה הרבה יותר, ולכן החידוש בדברי ר' עקיבא, שהמצווה הזאת – לאהוב ברגש - היא כלל גדול, הוא הרבה יותר מהפכני ממה שנראה במבט ראשון. לתת משמעות כל כך גדולה לרגש האהבה הקשה להשגה נראה דבר לא הגיוני!

    לצִיווּי על אהבת ישראל אני מכיר רק מקבילה אחת[1] בלבד והיא הציווי לאהוב את הקב"ה ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך". אמנם גם שם התביעה מהאדם גדולה וקשה להשגה אך לפחות שם החשיבות שלה מובנת.

-      באמת זה פלא לומר שלהרגיש אהבה ליהודי זה כלל גדול בתורה, הרי זה רק רגש?! עכשיו אני מתחיל להבין את התמיהה של הרב בתחילת השיעור.

-      טוב שאמרת שאתה מתחיל להבין את התמיהה, כיוון שהיא עדיין לא הסתיימה. בוא נלמד יחד כיצד הרמב"ם מגדיר את הביטויים המעשיים של "אהבה". אני די משוכנע שלאחר מכן, התמיהה שלך על דברי ר' עקיבא תגדל הרבה יותר.

    רמב"ם הלכות תשובה (פרק י - הלכה ג):

    "וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה? הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵּירָה עַזָה מְאֹד עַד שֶׁתֶּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה', וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֹלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דָעַתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו, שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִוָּנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אֲנִי, וְכֹל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה".

-      כבוד הרב. הרמב"ם מדבר על אהבת ה' ולא על אהבת יהודים.

-      אתה צודק, אך אני לומד מזו על זו. על אף שהעוצמה של שתי האהבות שונה, המהוּת שלהן דומה, ולכן ניתן בהחלט להשוות ביניהן וללמוד מזו על זו. הרמב"ם לומד אהבת ה' מאהבת אישה משום שהתורה השתמשה בשתיהן באותה מילה - "אהבה", ואם כן, אין שום סיבה מדוע לא ללמוד את מהות אהבת הרֵע מאהבת ה' ואהבת אישה.

-      אם כך, מנין הרמב"ם למד לחלק בין אהבת ה' לאהבת ישראל?

-      ההבדל העיקרי ביניהן הוא ביחס לעוצמת[2] האהבה, מה שכמובן גם משפיע באופן מסוים על המהות שלה, אך עיקר המהות נשאר עדיין זהה וכפי שנלמד בעזרת ה' בשיעורים הבאים. השוני ביניהן נלמד מזה שהתורה הוסיפה בציווי על אהבת ה' מספר מילים שלא קיימות בציווי על אהבת ישראל. המילים הן: "בכל לבבך ובכל נפשך".

    הרמב"ם לומד ממילים אלו[3] שאהבת ה' צריכה להיות "אהבה גדולה יתירה, עזה מאד", והוא משווה את אהבת ה' הראויה, לאדם החולה במחלת האהבה - "שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה".

-      אני רוצה לבדוק שאני מבין נכון. הרב מסיק מדברי הרמב"ם הללו, שאהבת ישראל צריכה להיות כמו אהבת אישה משום שהתורה נקטה לשון "אהבה" המשותף לשניהן?

-      אמת ויציב. צריך לאהוב את כל היהודים כמו שאנחנו אוהבים את המשפחה שלנו. אהבה רגשית, דאגה כנה, אכפתיות, מוכנות להשקיע ולהתאמץ למען עם ישראל וכד'. לא די בכבוד הדדי או בחביבות כללית. בהמשך השיעורים נפרט בעז"ה אילו דברים נוספים ניתן ללמוד מאהבת אישה לאהבת ישראל.

    הרמב"ם מדבר על כך שאהבת ה' צריכה להיות יותר מזה, ממש כמו אהבה חולנית לאישה. אהבה, ללא גבולות וכללים, הממלאת את כל ישותו של האוהב. לאהוב אישה בצורה כזאת זה חולני, אך לאהוב את הקב"ה בצורה כזאת זה מתבקש.

    נסכם: אהבת ישראל צריכה להיות כמו אהבת אישה[4].

-      עד כדי כך?!

-      כן. כך נראית האהבה הראויה. כאשר מתבוננים על אברהם אבינו או על משה רבנו ניתן לראות דוגמא מובהקת לחיי אהבה אלו. משה רבנו אהב את כל עם ישראל אהבת נפש עצומה, ומתוך כך רצה כל הזמן בטובתם על אף שהיו קשי עורף וממרים ופגעו בו באופן אישי לא פעם ולא פעמיים. אפילו את חייו בעולם הזה ובעולם הבא הוא היה מוכן למסור בעבורם כאשר חטאו בחטא העגל ובחטאים נוספים (עיין שמות לב,לב ובמפרשים). כך גם אברהם אבינו, שכל חייו היו קודש לעשיית חסד. הוא כל הזמן חשב מה הוא יכול לעשות כדי להֵיטִיב לאחרים.

    אתה זוכר את הסיפור על אבימלך שחטף את שרה כדי שתהיה לו לאישה?

-      כן.

-      וכיצד אברהם הגיב לאחר שאבימלך החזיר את שרה והתנצל על המעשה?

-      התפלל על אבימלך שה' ירפא את נשות משפחתו וביתו. מה הרב רוצה להוכיח מכאן?

-      את אהבתו הגדולה והעצומה של אברהם לבני האדם, שהיה מוכן לסלוח להם בקלות כל כך גדולה על פגיעה חמורה כל כך. זו לא הוכחה טובה בעיניך?

-      האמת? לא כל כך. אבימלך החזיר את שרה והתנצל ונגמר הסיפור, לא נגרם נזק בסופו של דבר.

-      דווקא כן נגרם, ואפילו גדול! הרי הקב"ה הבטיח לאברהם שבאותה שנה ייוולד לו יצחק. ואתה בוודאי זוכר את רש"י (בראשית כה,יט) שליצני הדור היו אומרים ששרה התעברה מאבימלך והוא אביו של יצחק ולא אברהם. ואפילו הוכחה הייתה להם: שרה הייתה נשואה לאברהם במשך עשרות שנים ולא התעברה, ואילו לאחר שנחטפה על ידי אבימלך מיד התעברה. היש לך הוכחה טובה מזו שאבימלך הוא האבא ולא אברהם. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק בדיוק כמו של אברהם ואז כולם העידו שאברהם הוליד את יצחק.

    באותו זמן שאבימלך החזיר את שרה, אברהם אבינו לא ידע שהקב"ה יעשה נס שפני יצחק יהיו זהים לפנים שלו, ולכן מסתמא חשש שמא כעת יצחקו כל ליצני הדור שאבימלך הוא אביו של יצחק ויצא ערעור על ייחוסם של עם ישראל וכבודם יפגע. ובכל זאת, לא רק שאברהם לא כועס על אבימלך, הוא אפילו מתפלל עליו בלב שלם שכל הנשים שלו תתרפאנה. יש כאן ניסיון נוסף לאברהם לראות עד היכן אהבת הבריות שבתוכו מגעת[5].

-      כבוד הרב. אני רוצה לשאול משהו אך לא כל כך נעים לי לדבר על זה. השאלה שלי היא סוג של קטרוג על עם ישראל ולא מתאים לקטרג על עם ישראל תוך כדי שיעור על אהבת ישראל.

-      באופן עקרוני אתה מאד צודק. הקב"ה שונא מי שאומר דברים רעים על עם ישראל. קל וחומר אם זה נעשה בתוך שיעור על אהבת ישראל. אך תורה היא וללמוד אנו צריכים. על מנת להגיע לאהבת ישראל אמתית חייבים לערוך בירור מעמיק ושורשי בתוך התורה על כל הנושא הזה, ולצורך כך צריך לשאול את כל השאלות ואפילו את הקשות.

    כמובן, שחשוב מאד לגשת לבירור מתוך ענווה גדולה כלפי עם ישראל. מתוך ידיעה ברורה שהם בניו של הקב"ה והם קדושים וטהורים, ולא מתוך זלזול ומתוך מחשבה שהם עַם ככל העמים. יש הבדל עצום אם מקטרגים על עם ישראל וקובעים שהם לא טובים לבין אם שואלים ומנסים לברר כיצד אפשר להבין התנהגות כזאת או אחרת.

-      אני חושב שאני לא מכיר מישהו בדורנו שממש חי כך – אוהב את כל היהודים אהבת נפש, דואג להם, חושב עליהם, מתפלל עליהם ממעמקי לבבו, ומשתוקק לעזור לכל יהודי שזקוק לעזרה. אמנם אני בטוח שיש כאלה, אבל כנראה שהם מתי מעט.

    אם אהבת ישראל היא כלל גדול וכמעט שאין אף אחד שמקיים אותה בשלמות, נדמה לי שמצבנו לא כל כך טוב. האם אני טועה?

-      לצערי אתה לא טועה. או בלשון ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי – "מצאת מקום חרפתנו". אכן, משפטים רבים שאנו מצטטים בדבר אהבת ישראל ועל כך שכל ישראל ערבים זה לזה, הם בבחינת "צפצוף הזרזיר", שמצפצף ואינו מבין בשכלו את המשמעות של הצפצוף. ואף חמור מכך, שאינו מְכַוון את לבבו ורגשותיו שיהיו תואמים לדבריו. לא מספיק לומר שאנחנו אוהבים כל יהודי ויהודי – צריך להרגיש זאת ולחיות את זה. כשם שלא מספיק לומר "תודה" לחבר – אלא יש להרגיש תודה.

    אין ספק שאנחנו צריכים להתחזק מאד במצוות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא כלל גדול בתורה. אנחנו חייבים לאהוב יותר את עם ישראל ואת אחֵינו היהודים שבכל מקום ומקום. יש הוכחה פשוטה לכך שאתה לא טועה, והיא העובדה שעדיין לא נבנה בית המקדש[6], שנחרב בעוון שנאת חינם, ולא יִבָּנֶה כל זמן שהחטא לא יתוקן. לצורך כך אני מעביר שיעורים אלו. לתרום ולו במעט לאהבת ישראל. לפחות אצלי.

    אתה צודק גם באמירתך השנייה, ואכן יש בכל דור צדיקים אוהבי ישראל באמת. כמאמר חז"ל - ראה הקב"ה שהצדיקים מועטים עמד ושתלם בכל דור ודור (יומא לח:).

-      המצב נראה מייאש. המצווה הזאת נראית כל כך קשה לקיום.

-      ח"ו מלהתייאש. בידינו הדבר. עד עכשיו דיברתי על קיום המצווה בשלמות, במדרגה הגבוהה שלה, וזו אכן משימה קשה. גם בהמשך השיעורים אני אדבר בעיקר על המדרגה הזאת כיוון שבה אנחנו מעוניינים. אין רצוננו להסתפק במדרגה הנמוכה, אך צריך לדעת שיש כזאת.

-      ומהי המדרגה הנמוכה ביותר של קיום המצווה?

-      הגדרת המצווה, כפי שאמרנו, היא רגש שבא לידי ביטוי ברצון לתת ולעזור ולא לפגוע וכד'. ויש בכך מדרגות רבות – החל באהבה ואכפתיות פשוטים שזו המדרגה הנמוכה ביותר וכלה באהבה כמוך ממש. מדובר בתהליך נפשי שהתורה דורשת מאיתנו לעבור. והוא לוקח זמן.

-      מתי נחשב שמבטל את מצוות העשה של "ואהבת לרעך כמוך"?

-      לא מסתבר שאדם שלא אוהב את רעו כמו את עצמו כבר יבטל מצווה זו. מסתבר מאד שיהיה למצווה זו רף תחתון שרק היורד ממנו ביטל את מצוות העשה, וכן יש רף עליון שאליו צריך לשאוף ורק על ידי הגעה אליו המצווה מתקיימת בשלמות.

    מבלי להכנס לפרטים ההלכתיים[7] המדויקים ניתן לומר שהרף התחתון הוא: אם לא מקיים אהבה זו בכלל, והיינו חוסר אכפתיות עד כדי פגיעה עקיפה [חוסר שמירה על ממונו שהזיק] או ישירה ביהודי אחר. אם הייתה לו קצת אהבה כלפי אותו יהודי, היא הייתה באה לידי ביטוי באכפתיות כלפיו מה שהיה גורם לו להיזהר בגופו ובממונו ולא לפגוע בו.

-      זאת אומרת, כולנו ביחד שואפים מצד אחד להתקדם לרף העליון ולא מסתפקים במועט, אך במקביל עושים מאמצים לא לרדת מהרף התחתון ולא לזלזל בזולת או לשנוא אותו או לפגוע בו בצורה עקיפה או ישירה. זו כמובן מדרגה שנמצאת בהישג יד.

-      נכון מאד.

 

 

[1] אין כוונתי חלילה להשוות ממש את האהבות, שהרי אהבת ה' היא הבסיס של הכול. מצות אהבת הגר כלולה במידה רבה במצות ואהבת לרעך כמוך.

[2] מוכרח להיות כך, שהרי אהבת ה' היא הבסיס לאהבת ישראל. מאהבה זו הכול נובע ואליה הכול שב.

[3] מכאן דוגמא נפלאה לכלל שקבענו בספרינו הקודמים "רשפי דת" ו"חיי אורה", שדרשות חז"ל לא עוקרות את פשט הפסוק אלא מרחיבות אותו ומוסיפות עליו. חז"ל דרשו על המילים בכל לבבך- בשני יצריך, ועל המילים ובכל נפשך- אפילו הוא נוטל את נפשך. היה אפשר לנתק את הדרש מהפשט ולהסביר שהפסוק בא ללמדנו שצריך לאהוב את ה' גם במחיר של מוות על קידוש ה'. דהיינו, שהפסוק מדבר בעצם על מקרה מיוחד שיהודי נאלץ למסור את נפשו. הרמב"ם לא מסביר כך, אלא הדרש מוסיף על הפשט. הפסוק לא מדבר על מקרה פרטי אלא על כך שצריך לאהוב את ה' בכל ימות השנה בכל לבנו ובכל נפשנו. האהבה הזו צריכה להיות כל כך גדולה עד שהיא תמלא את לבנו ונפשנו באופן שלא יישאר מקום לאהבה אחרת. לא לאהבת הגוף ולא לאהבת האכילה וכד'. זו הכוונה במילים "בכל לבבך ובכל נפשך". וכאן נכנסת דרשת חז"ל – אם אהבת ה' תמלא את כל לבבך ואת כל נפשך הרי אתה ממילא תוכל לעמוד במבחן של מסירות הנפש והממון. כל החיים אדם צריך לחיות בכזו אהבה עזה שבכל רגע נתון הוא יהיה מוכן למסור את נפשו בעבורה.

[4] גם הרמב"ם שהבאנו לעיל (סוף פ"ג) כותב "חמלתי ואהבתי לאחי כאהבתי וחמלתי לעצמי". הרמב"ם הוסיף את המילה אחי כדי ללמדנו שאהבה זו צריכה להיות כמו אהבת אחים שהיא אהבה רגשית עמוקה. התורה בעצמה משתמשת בכינוי זה עשרות רבות של פעמים כאשר היא מתארת את היחס בין שני יהודים.

[5] מרחיב על כך הנצי"ב בהקדמתו לספרו העמק דבר, שהאבות מכונים ישרים משום"וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר. עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה..." עיין שם.

[6] מהר"ל בספרו נצח ישראל פרק נ"ג. ובמספר מקומות נוספים בספר גבורות ה'.

[7] הרחבה על כך בבירורים בסוף הספר אותיות ט',יז'.