בקשת הסליחה של משה למעשה העגל ומשמעותה

פרשת "כי תשא" שהיא אחת מחמש הפרשיות האחרונות שבחומש שמות ואשר, בעיקר, עוסקות בציווי האלוהי לעשיית והקמת המשכן, מקום הקודש ועבודת הקרבנות מכילה 139 פסוקים וכוללת 9 מצוות, כמו גם, את אחד מן האירועים הקשים ביותר שאירעו לעם ישראל, והוא: סיפור "חטא העגל". [חלק מחז"ל טענו ש"מעשה העגל קדם לציווי המשכן" ויש שטענו ההיפך, שהרי: "אין מוקדם ומאוחר בתורה"].
חטא חמור זה אשר נעשה במדבר לאחר יציאתם ממצריים "באותות ובמופתים" הותיר "צלקת" מכוערת ב"דברי ימי העם", עד כדי: ש"אין לך כל פורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מ-24 ליטרא (=משקל קל) של (מעשה) העגל" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין קב.). או, כפי שסיכם זאת בלשונו היפה, מו"ר הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל: "החטא היה כל עמוק ומושרש בעם ישראל שאינו רק לשעתו, אלא – אף לדורות" ("אש של עצמות" מתוך הספר: "נר למאור"). אי לכך, ניתן להבין מדוע ענישתם של עם ישראל לא הייתה רק לשעתה, אלא - גם לדורות, שנאמר: "וביום פוקדי (=כל אימת שאפקוד) ופקדתי עליהם חטאתם" (במדבר ל"ב, ל"ד).
וגם אמנה, מעשה קשה זה תופס את תשומת ליבו של המעיין בתורתנו (שמות, פרק ל"ב), כמו גם, בדבריהם של חז"ל, פרשני המקרא והוגי המחשבה מפני ומשום שהרקע ועצם עשיית "מעשה העגל" מעוררים תמיהות ושאלות נוקבות, כמו למשל: מה גרם לעם לבצע את המעשה המחפיר והמבייש הזה ובכך להגיע למצב של: "וימירו את כבודם (=אמונתם, דתם) בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים ק"ו, כ')?!. וזאת, לאחר שראו במוחש את הניסים הגדולים שנעשו ביציאתם ממצריים, כמו גם, לאחר יציאתם ממצריים. ואולי, שאלת השאלות, היא: כיצד משה רבנו ע"ה לאחר "שבירת הלוחות" ואשר "מעשה העגל" גרם במישרין לשבירתם, מבקש סליחה ומחילה עבור העם החוטא?!
עיון מעמיק בסוגיית "חטא העגל" מלמדנו על תירוצים והיבטים רבים ו"נהרא נהרא ופשטיה". אולם, בגלל "קוצר היריעה והזמן" לא נוכל להרחיב, אלא – ננסה להתמקד ולתרץ את הקושיא האחרונה הנ"ל, כדלקמן –
בעצם עשיית "מעשה העגל" מתגלה לעין כן ערעור "היסוד האמוני" בקב"ה ובמהותו כ"אלוהי ישראל". כמו כן, מתברר ש"האליליות, חזרה וחדרה עמוק לגוף ולנפש הישראלית". ערעור האמונה והחזרה לאליליות יוצרים מציאות ומצב ש"אולי, אין תקווה להירפא ממנו". וכל זאת, כשהעם נמצא בתהליך של "התהוות והיווצרות כעם נבחר". את זאת ראה "הרועה הנאמן", משה רבנו ע"ה. ועל כן, בתפילתו לבקשת הסליחה והמחילה בעבור העם מהקב"ה, משה מפעיל את "התרגיל הידוע" – זכות האבות, שהוא, בעיקר, "חשיפת" הנקודה היהודית הראשונית והבסיסית. או אז, ישנו סיכוי גדול "שאין הקלקול יכול להגיע עד השורשים העמוקים ביותר", וזאת, מפני שקיימת "זכות אבותינו הקדושים".
כמו כן, נראה להוסיף ולומר שעצם העובדה שמשה מזכיר בדבריו את המשפט "אשר הוצאת בכוחך הגדול ממצריים", כביכול, יש מעין "האשמה עקיפה" של "המוציאם ממצריים" בכל מה שקרה, מעין: "אתה הוא שגרמת להם שיבואו לידי העוון הזה" ("המדרש הגדול" על אתר). זאת ועוד. משה רבנו, כביכול, טוען כלפי הקב"ה ואומר: מה רצונך מעם ישראל? העם לא יצא "מהכשרה רוחנית" מתאימה ומסודרת. העם צמח, גדל וחי במצריים האלילית במשך מאות בשנים, וזו הייתה הכשרתם היחידה, ומה לך כי תלין עליהם?!
בטיעונים שכאלה, משה רבנו ע"ה, מלמדנו לקח חינוכי גדול, והוא: כשבאים לדבר בזכות ולזכות אדם, יש להציג את הדברים כהווייתם מתוך: כנות, יושרה אישית וציבורית, דאגה ואהבה צרופה ועצומה, ו"ללא חשבונות".