ועשית... תעשה... לכבוד ולתפארת, לפרשת תצווה

פרשת השבוע – פרשת "תצווה" הכוללת 101 פסוקים ושבע מצוות (4 מצוות עשה ו – 3 מצוות לא תעשה) הקשורות לענייני המשכן, היא פרשה ייחודית מכמה היבטים, כדלקמן –
ראשית – היא אחת מחמש הפרשיות: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ופקודי העוסקות בכל הקשור ל"משכן וכליו", כגון: ארון הקודש, המזבחות, המנורה, בגדי הכוהן וכו'.
שנית – פרשת "תצווה" היא המשך ישיר לפרשת "תרומה" שקדמה לה והיא משלימה את נושא בניית המשכן וכליו.
שלישית – בפרשת "תצווה" שמו של משה רבנו, מושיעם של עם ישראל מ"בית העבדים ומכור הברזל" לא נזכר כלל, בו בזמן שמתחילת פרשת שמות (תחילת ספר שמות) ועד פרשת עקב (לקראת סוף ספר דברים) שמו של משה מוזכר בכל הפרשות.
חז"ל בכמה דוכתי לימדונו שהמשכן שהיה במדבר יש בו קדושה יותר משני בתי המקדש. ומדוע? – כי הוא מעולם לא חרב כמו שני בתי המקדש (הראשון והשני) ואשר, לצערנו ולדאבון ליבנו, עדיין עומדים בשיממונם ובחורבנם. במשכן זה, משה ואהרון נתבקשו ליצור ולעשות מספר דברים, כפי שציינו לעיל. עקב "קוצר הזמן והמקום" לא נוכל להרחיב ולפרט. אולם, מאמר זה יתמקד בהסברת המשמעות של עשיית בגדי הקודש לאהרון הכוהן (פרק כ"ח, א' –ה') ועשיית כותנות אבנטים ומגבעות לבני אהרון (פרק כ"ח, פסוק מ') לכבוד ולתפארת.
מעיון בתרגומים השונים על אתר ומעיון בפרשני התורה המסורתיים ניתן ללמוד שעיקר הפרשנות של הביטוי לכבוד ולתפארת נסבה על השאלה: לכבודו ולתפארתו של מי נעשו בגדי הקודש? – ואמנם, התשובה הכוללת הייתה: שבגדי הקודש נעשו לכבודם ולתפארתם של אהרון ובניו מפני שהם ציינו והראו בעליל את דרגת הקדושה של הלובשים אותם וזאת בהתאם למשרתם הרוחנית החשובה ביותר. ה"אבן עזרא" בלשונו הנחרצת והקצרה (פסוק ב' על אתר) מסכם ואומר: "שיתפארו (הכוהנים) בהם כי אין אחד מישראל שילבש (בגדים) כאלה". הרמב"ן מגדיל את חשיבותם של בגדי הקודש וטוען: "כי אלה הבגדים, הם מלבושים נכבדים ומפוארים (שהרי) לבושי מלכות הם". ועל כן, אהרון הכוהן אמור להיות "נכבד ומפואר" ובלבישתו אותם אהרון מסמל את קדושתו של הקב"ה, כמו גם, את קדושת מקום הקודש (=המשכן) ואת תפארת עם ישראל (ועיין עוד דבריו לפסוק ב', ד"ה: לכבוד ולתפארת").
ישנם פרשנים אחרים המסבירים זאת בצורה שונה, כמו למשל ה"ספורנו" (פסוק ב' על אתר) הטוען: שבגדי הקודש שנעשו לאהרון הכוהן היו, מצד אחד – "לכבודו של האל יתברך בהיותם בגדי קודש לעבודתו" ומאידך גיסא – לתפארתו של אהרון "שיהיה הכוהן מורה... על כל סביביו, שהם תלמידיו....".
ונשאלת השאלה: כיצד בכלל תורתנו הקדושה מצווה על עשיית בגדים המסמלים כבוד ותפארת (=ביטוי חיצוני של יופי והדר)? והרי כבר שלמה המלך, "החכם מכל אדם", זועק בספר משלי, פרק ל"א: "שקר – החן, והבל – היופי"?! כמו כן, חכמינו ז"ל לימדונו במספר מקומות שעל האדם להתרחק ממידה מגונה זו "המוציאה את האדם מן העולם"?!
אלא, נראה לתרץ ולומר (את בסיס הדברים שמעתי לפני מספר שנים מפי ידידי, הרה"ג ר' אליעזר מושקוביץ' הי"ו – רבה של קהילת טורק, מלבורן, אוסטרליה): שיש לחלק בין כבוד של אנוכיות, אגוצנטריות וכו' ובין כבוד של רוחניות, קדושה וטהרה. הסוג הראשון – הוא כבוד שעיקרו: "משיכת זרקורים", כבוד שלא מתחשב בזולת. וכדי להשיגו, האדם בועט, משפיל ודורס את כל מי שנקרה בדרכו. זהו כבוד שלילי ביותר ושומה על האדם להתרחק ממנו. לעומת זאת, הסוג השני - הוא כבוד שעיקרו: רצון להרחיב ולפזר את "ניצוצות הקדושה". ניתן לעשות זאת במספר דרכים שאחת מהן, היא: על ידי שבח, תהילה, יקר ויופי (ואפילו הוא חיצוני) באמצעות "לובשי המדים המיוחדים", קרי: כוהנים, רבנים, מחנכים וכו', בבחינת: "בגדי – מכבדותי". יופי חיצוני זה מותר ואף חובה על "נושאי משרות קודש" להיזהר בו. ולראייה – חז"ל קבעו והזהירו את תלמידי חכמים שאסור להם לצאת לרחוב או לשוק כשיש רבב (=כתם, לכלוך) על בגדיהם, באומרם: "שכל תלמיד חכם היוצא... חייב מיתה".
תורתינו הקדושה אין היא "סיפורי בדים ומדים" גרידא. תורתינו – תורת חיים: המכוונת, מדריכה ומנתבת את האדם היהודי "בכל זמן ובכל אתר". מי ייתן, ונזכה לראות "בשוב ה' ציונה", בבניית "בית כבודנו ותפארתנו" ואשר ייאמר עליו: "גדול יהיה כבוד האחרון מן הראשון". אמן!!!

[מאמר זה מוקדש לכבוד ולתפארת התורה ולכבוד ולתפארת הילד מאיר יהודה יצ"ו, נכדי הראשון אשר נכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ערב שבת קודש פרשת "תצווה", התשס"ה].