דו שיח בין שפרה לפועה

שפרה: מה נעשה עם הציווי הזה של המלך?

פועה: מה זאת אומרת? זה החוק!

שפרה: כן, אבל את יודעת – זה לא מוסרי.

פועה: מה זאת אומרת לא מוסרי? המלך נתן הוראה. זה לא מוסרי להפר אותה.

שפרה: כן, אבל להרוג את הילדים? איך אפשר?

פועה: אל תדאגי. יעבירו אותנו סדנאות. אנחנו נעשה את זה עם כל הרגישות הראויה, ויחד עם זאת עם בנחישות.

שפרה: אני לא מסוגלת.

פועה: אל תשכחי ששנים המצרים מילאו את הוראות המלך, והגנו עלינו, למרות שהם לא הסכימו להן. הם לא סרבו למלך.

שפרה: כן, אבל שמעתי שזה גם נאסר בהלכה שלנו.

פועה: יש גם מי שמתיר. שמעתי שיש רב שאמר שזו לא מצווה פרטית, ולכן אין לנו ברירה, נבכה ונעשה.

שפרה: ועדיין אני לא מסוגלת...

פועה: ואל תשכחי את העמדה הבכירה שלנו. אם נסרב, בטוח יעיפו אותנו מהתפקיד. אולי גם ישימו אותנו בכלא.

שפרה: אבל לא באנו בשביל התפקיד. באנו בשביל להיות במערכת ולהשפיע מבפנים.

פועה: ואיך נצליח להשפיע אם נסרב, ונשב בכלא?

שפרה: טוב. נראה לי ששכנעת אותי. אבל אני לפחות אקרע קריעה לפני שאני אבצע.

פועה: כן, נראה לי שאם נקרע קריעה, אז זה יהיה בסדר...

עד כאן הדיאלוג שלא קרה באמת. למזלנו המיילדות לא היו "ממלכתיות", שאם לא כן, לא הינו כאן. הן אפילו לא היו צריכות ללכת לשאול את הרב. יש דברים שמבחינה מוסרית הם כ"כ פשוטים, שרק צריך להביט פנימה, ולהבין שאת זה לא עושים. לא בגלל ממלכתיות, לא בגלל תפקיד רם, וגם לא בגלל שאיימו עליך בישיבה בכלא. "ותראינה המיילדות את האלוהים" נאמר על המיילדות. לפעמים, פשוט צריך שיהיה לך אלוהים.