לצאת מהכלים...

קורה לכן שאתן צריכות לעשות דבר מה, אך פשוט אין לכן חשק?
שיש איזו משימה על הפרק, אך היא אינה מתאימה לצרכים או לרצונות האישיים?
מהיכן לוקחים את הכוח לקום ולעשות, גם כאשר נדמה כי הוא איננו?
יש לי חברה שבכל מפגש עמה היא מעוררת לעניין אחד – מסירות נפש. מסירות נפש היא המפתח לכך ששום דבר לא יהיה קשה מדי או בלתי אפשרי. פשוט לזרוק את כל החשבונות והשיקולים – ולעשות מה שצריך.

אסתר המלכה ורחל אמנו
נדמה כי הסמל בתנ"ך לפעילות במסירות נפש, היא דמותה של אסתר המלכה. כאשר אסתר מקבלת על עצמה לבוא לפני המלך אחשורוש, על אף שלא נקראה לבא אליו זה שלשים יום, על מנת להציל את כלל ישראל, היא מפטירה: "וכאשר אבדתי, אבדתי" (אסתר ד, טז).
חז"ל מציינים את הכפילות בלשונה, כמוכנות לאבד במעשה זה הן את העולם הזה (דין מוות לכל מי שנכנס למלך בלא הזמנה), והן את העולם הבא שלה (במעשה זה היא יצאה מכלל בעילת אונס של אחשורוש בכך שהיא יזמה את המפגש). חז"ל מוסיפים ואומרים, שבגין כך היא אף הפקיעה מעצמה את האפשרות לחזור ולחיות עם מרדכי, בעלה (מגילה טו, א). זוהי מסירות נפש טוטאלית.
אם נביט לאחור, נגלה כי אסתר המלכה קבלה את היכולת לפעול כך מכור מחצבתה, מאם כולנו – רחל אמנו. "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל - זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול - זכה ויצאת ממנו אסתר" (מגילה יג, ב). המושג צניעות לענייננו יכול להתפרש גם במשמעות של העמדת ה'אנוכיות' בצד, והצנעת האינטרסים האישיים.
תכונה זו בולטת אצל רחל אמנו לכל אורך חייה. המעשה הראשון בו אנו רואים את מסירות נפשה היה במסירת הסימנים ללאה אחותה. מה שאסתר היתה מוכנה לוותר עליו למען כלל ישראל, הוא מה שויתרה עליו רחל למען אחותה. רחל ידעה כי נישואי יעקב עם לאה יביאו אותה לחלקו של עשו הרשע... מסירות נפשה של רחל מגיעה לפסגתה בסוף חייה, בעת לדתה את בנימין. זוהי מסירות נפש כפשוטה, על מנת להוריד נפש חדשה לעולם.
מסירות הנפש של רחל בולטת, לדברי הרבי מליובאוויטש ("אל נשי ובנות ישראל", עמ' 85), גם בעת קבורתה. היא 'ויתרה', למעשה, על קבורה עם יעקב בעלה, ויתר האבות והאמהות הקדושים, במערת המכפלה, על מנת שתהיה לעזר לבניה כאשר הם יעברו בדרך אפרתה בצאתם לגלות. הוא מדגיש, שמדובר על מסירות נפש למען בנים שחטאו עד כדי כך, שהם בדרך לגלות. ומסיים הרבי: "זוהי אם יהודיה! מסירות נפשה של רחל והאם היהודייה למען בניה – גרמה להבטחת הבורא: יש שכר לפעולתך ... ושבו בנים לגבולם"
[ועי' במאמרו של הרב גינצבורג "ואיש יולד בה", הכנה רוחנית ללידה].

"אפילו בשעה שנוטל את נפשך..."
בדרך כלל, כאשר מדברים על "מסירות נפש", עולות מחשבות אודות צדיקים ש"מסרו נפשם על קדושת ה'", שהעדיפו למות מלהמיר את דתם וכד'.
מהיכן בעצם לקוח הביטוי "מסירות נפש"?
נראה כי הבסיס לביטוי זה היא דרשתו של רבי עקיבא: "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ... ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב). רבי עקיבא לא רק נאה דרש, אלא – כידוע – גם נאה קיים, "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד" (שם).
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה) קובע למושג "מסירות נפש" גבולות הלכתיים. לדבריו, רצון ה' בתורתו הוא "וחי בהם", ולא שימות בהם. עם זאת, אדם מחוייב למסור את נפשו ולמות כדי לא לעבור על אחת משלש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כמו כן, בשעת השמד, כאשר שונאי ישראל רוצים להעביר את ישראל על דתם, יש להעדיף את המוות על פני כל עבירה, ואפילו קלה שבקלות.
אמנם, בהיסטוריה היהודית העקובה מדם, הורחב המושג "מסירות נפש", ומיתה על קדושת ה', לכל מצב בו יהודים מתו בשל היותם יהודים.

מסירות נפש יום-יומית
ב"ה, בחיי היום-יום שלנו, רובנו לא עומדים בפני נסיונות ומצבים של מסירות נפש במובן המילולי, של מוכנות למות על קידוש ה'. האם המושג "מסירות נפש" בכל זאת נוגע לנו?
אדמו"ר הזקן אומר שכן. הוא מקדיש לעניין זה קטע נרחב בפרק כ"ה בתניא. לדבריו, דווקא מתוך כך שאנו רואים כי כל אדם מישראל, "ואפילו הקל שבקלים", מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', ולא להשתחוות לעבודה זרה, מוכיחה כי הכוח לזה טמון בתוך כל אחד מאתנו, כל הזמן. כח זה נובע מהטבע האלוקי שלנו, מכך שאור ה' מלובש בנפשנו. זהו כוח עצמי, למעלה מטעם ודעת, ולכן הוא חזק יותר מכל מושג של סבל או אי-נעימות הקשורים לגוף שלנו.
לדבריו, עלינו לנצל כוח זה לחיי היום-יום שלנו בשני תחומים: סור מרע ועשה טוב.
סור מרע – "וכל שכן בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה, שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר...". כיוון שיש באדם כח המספיק למסור את נפשו על קידוש ה', בוודאי קיימת בו גם היכולת לעמוד בפני כל שאר פיתויי החיים (ביאור תניא של הרב עדין אבן-ישראל). כל אחת מאתנו צריכה לבדוק מהי ה"תאווה", הפיתוי הגדול ביותר שרובץ לפתחה, ולהתחזק באמונה שיש בתוכה את הכוח "למסור את נפשה – רצונה", ולהיות מוכנה לסבול את הקושי הרגעי הכרוך בהתגברות, למען שמו.
"בבחינת ועשה טוב – להתגבר כארי, בגבורה ואומץ הלב, נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחי' יסוד העפר שבנפש הבהמית, מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל, כגון לעמול בתורה ... וכן לתפילה בכוונה בכל כחו ממש, וכן בעבודת ה' שהיא בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכיוצא באלו ממלחמות היצר ותחבולותיו לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו...".
משלושת התחומים אותם מביא בעל התניא – תורה, תפילה וצדקה, עולה תמונה של מי שעוסק בתורה ובמצוות, אך יצר הרע שלו (שלנו) אומר לו כי העיקר – לא לטרוח. כלומר, אנו עושים הרבה דברים טובים, אך בתוך תחומי הנוח שלנו. איננו מזיעים ואף לא מתייגעים על כך. מה שנדרש כאן הוא "מסירות נפש", חריגה מהגבולות המוכרים והנוחים של התיפקוד שלנו, והעפלה למחוזות גבוהים יותר. המדד לבדוק אם אנו עובדים את ה' במסירות נפש הוא: האם אנו מרגישים קושי במה שאנו עושים...
חז"ל מביאים כדוגמא ל"עובד א-להים" את השונה פרקו מאה פעמים ואחת (חגיגה ט, ב). כלומר, מי שעושה את המקסימום, וקצת מעבר לזה...
בדוגמת הצדקה עולה, כי פעמים אנו מחלקים צדקה, אך אם איננו מרגישים 'צביטה' בכיס בשעה שאנו מוציאים כסף, כנראה שאנחנו לא מחלקים מספיק...

פורים
בעל התניא קרא למצב ההפוך ממסירות נפש - "מלחמות היצר ותחבולותיו לקרר נפש האדם...". ביטוי זה הזכיר לי את הנאמר על עמלק "אשר קרך בדרך", וכדברי רש"י במשל האמבטיה, שתרגם את המלה "קרך" כ"קרירות"... זוהי, כאמור, האנטיתזה ל'זיעה של מצוה', שהיא המדד למסירות נפש.
פורים הוא זמן המלחמה בעמלק.
נלחמים בעמלק, בקרירות, והולכים בדרכה של אסתר המלכה – במסירות נפש.
אם אמרנו שמסירות נפש משמעה יציאה מגבולות נוחים ומוכרים, ממרחב הפעולה שלי, ובהקשר של אסתר המלכה ורחל אמנו: הויתור על היקר ביותר למען הזולת, נראה כי אבן הפינה לכל אלו היא הנתינה עצמה. כל צדקה, כל נתינה, היא ויתור על משהו שלי עבור מישהו אחר. זוהי היציאה מהמצרים הפרטיים שלי, המאפשרת צמיחה וגדילה.
[רבי צדוק הכהן מלובלין כותב, כי כל דבר ששייך לאדם הוא חלק מנשמתו, וממילא נתינה של משהו ששיך לי היא מסירת הנפש כפשוטה].
נראה, כי זהו אחד המוקדים של ימי הפורים, וגם זאת במסגרת המלחמה בעמלק. אלה הם מצוות היום המיוחדות: משלוח מנות ומתנות לאביונים.
את פריצת גבולות ה"אני" ניתן לראות גם בהיבטים נוספים של ימי הפורים: "נכנס יין יצא סוד..." ו"שמחה פורצת גדר...".
מצאתי בספר הנקרא "דעת החיים" קטע נפלא, המקשר בין השמחה לנתינה, וכל זאת במסגרת הפריצה לחוץ: "העצבות, העצלות, הכבדות, והמרירות נמשכים כולם מהאור (האור הוא החיים והחיות של האדם) החוזר ומתכנס לתוך עצמו, וכמו שרואים בחוש, שהאדם השרוי בעצבות ומרירות – הוא מכונס בתוך עצמו, אין לו שום עניין עם הסובב אותו מבחוץ, והדרך להוציא את האדם מהעצבות והמרירות – הוא על ידי שמשחררים אותו מהתכנסותו בתוך עצמו, ומעסיקים אותו בעניינים ודברים שמבחוץ. כי השתחררות החיים והתפשטותם – הופך את החיים מחושך לאור, מעצבות, כבדות ומרירות – לשמחה, קלילות וזריזות, והוא הוא עניין התגלות החיים ויציאתם מהכח אל הפועל".
ככל שניתן יותר, ובעוצמות גדולות יותר, כך נהיה שמחות יותר ומשוחררות יותר (בדוק ומנוסה לכל מי שקצת 'מדוכדכת': למצוא מישהי במצב קצת יותר מסכן ממנה, ולהעניק לה משהו...). זוהי האנטיתזה לעמלק – קליפת העצבות, הכבדות והמרירות. זהו סוד ימי הפורים.

"אינני יכולה לעשות יותר..."
ייתכן שבקריאת הדברים מתעוררת אצלנו תחושה קשה. 'הצילו!'. ייתכן שעוברים לנו משפטים כגון 'אני מנסה לתת ככל יכולתי בבית – אני אפילו מרגישה קצת מחוקה', או: 'לא מספיק שאני כל הזמן מייסרת את עצמי על כך שאני לא עושה מספיק, עוד ניתן לי מוסר על כך שמצויין אינו מספיק, וצריך למסור את הנפש?!'.
כל קול שעולה בנו הוא חשוב, ועלינו להתייחס אליו ברצינות. אם הקולות הללו עולים בנו בעוצמות חזקות ולעיתים קרובות, עלינו לבדוק מה מוביל אליהם, שהרי הנתינה אמורה להביא לשמחה ולא למרירות. ייתכן שיש כאן שדר חשוב נוסף, שעלינו לתת עליו את הדעת. באמת ייתכן מצב של 'נתינה עודפת'. היהדות קוראת תמיד לאיזון ("מיצוע" בלשון הרמב"ם), לצעידה בדרך האמצעית. יש חסד ויש גבורה, ועלינו לדעת מתי לתת ומתי לחדול. מתי לפתוח ומתי לסגור.
ה"שפת אמת" (שקלים) אומר, כי בראש חדש אדר מכריזין על השקלים (שקלים פ"א מ"א), כדי לעורר את הנדיבות בישראל לקראת חדש אדר, ועם זאת מכריזים גם על הכלאים (שם), על מנת לבדוק שהנתינה איננה יוצאת מן הגבולות, ומתפשטת למחוזות לא רצויים.
משמעות הדבר היא, קודם כל, לא לתת למקומות אסורים. אך לענייננו יש לבדוק אם אין בעצם הנתינה משהו פסול, מין עצת יצר הקורא לנו להפריז, על מנת שנקרוס לבסוף ולא נעשה כלום...
יש לשים לב גם לכך שיש תקופות שונות בחיים, בהם היכולות והצרכים שלנו משתנים. יחד עם זאת, נדמה לי שאין תקופה בה אי אפשר לעשות יותר. השאלה היא 'יותר במה', באיזה תחום.
שמעתי פעם, בעניין אחר, משל נאה. פרופסור הביא לפני כיתתו אקווריום ריק, והוא שאל אם הוא מלא. – כמובן שלא, אמרו התלמידים. הכניס הפרופיסור מספר אבנים גדולות שמילאו את האקווריום, ושאל פעם נוספת אם הוא מלא. – כן, השיבו התלמידים. אז מילא הפרופסור את האקווריום בחצץ, ושאל שוב אם האקווריום מלא. והדבר חזר על עצמו גם כאשר הוא מלא את האקווריום בחול, ולבסוף מלא אותו במים...
ייתכן שבחיינו אין כרגע מקום לעוד אבנים גדולות, אך מסתבר שיש מקום לאבנים קטנות יותר. ייתכן גם שמסירות הנפש אליה אנו נדרשים איננה במעשים 'הרואיים' תופסי כותרות, אלא דווקא במעשים הקטנים, בהעצמת היום-יום שלנו (אפילו לעשות את מה שאנו כבר עושות, אבל עם חיוך...).
הדבר המרכזי אותו עלינו לזכור הוא, שהמדד היחיד למדת מסירות הנפש שלנו, היא בהעמדת עצמנו מול עצמנו ולא מול האחות, השכנה או החברה... רק אני יודעת אם אני עושה קצת מעבר למה שנוח לי לעשות (ועל כן, כמובן, גם אי אפשר בשום אופן לשפוט מישהו אחר בעניין זה: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו).
יחד עם זאת, ייתכן שקולות ההירתעות ממסירות נפש הן לא ממש שלנו.
הרבנית הלר (Expecting Miraoles, ch. 7) עומדת על כך שאנו מוקפים בשדרים מן העולם הסובב אותנו, כי נתינה איננה דבר טוב. ובלשון העולם: "אל תהיה פרייאר".
כיצד במצב כזה מתפקדים בתוך משפחה, כאשר ברור שכל התשתית לתפקידנו היא נתינה אין-סופית, ביום ובלילה, ובע"ה כל החיים?
הרבנית הלר אומרת כי יש לראות בתשעת חדשי ההריון תקופת הכנה לנתינה זו. במשך החדשים הללו 'נכפה' על האשה לתת מחלבה ודמה לעובר, עשרים וארבע שעות ביממה. זה הזמן לבנות בנפש בחירה ורצון לנתינה לילד, כאשר הוא יוולד בע"ה. בדרך זו היא אומרת שיש לתפוס את העקרות כזמן לבניית הרצון לתת. לדבריה, עובדה שאמותינו היו עקרות מחייבת את כולנו לעשות את העבוד הזה, של בניית הרצון לתת, בנפש.
לסיכום.
עלינו למצוא את נקודת האיזון העדינה בין 'הדרישה הפנימית' ל'קבלה העצמית'. בסופו של דבר יש לזכור, כי דווקא הנתינה, והגדילה מעבר לגבולות המוכרים, היא זו שמובילה לשמחה אמיתית.
בכל מקרה, אין הכוונה להוסיף מטען ל'רגשות האשמה' – אלו בוודאי תוצר של עצת היצר, המובילות לעצבות, וליתר עצלות וכבדות. חשוב מעת לעת לעשות חשבון נפש, אך חשוב לא פחות להביט לאחור ולגלות ביום שחלף, ובמה שכבר עברנו בחיים את הנקודות הטובות (לקוטי מוהר"ן רפב). מכוחן עלינו להישיר מבט קדימה, לעתיד, ולשאוף לעוד יותר.