עכשיו זה רשמי...

זהו, עכשיו זה רשמי, מתקרב ומגיע יום פורים. כנראה החג היחיד שזכה לכל כך הרבה הקדמות, הכנות, תת הכנות ודקדוקים. הקדמות אלו, מלבד מה שיש להן מסורת ארוכה ותוקף של "מנהג תלמידי ישראל דין", הרי שיש להן אפילו מקור אצל חכמים שאמרו ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה".
 
ואכן, נדמה שאחת המצוות הקשות ביותר לאדם המודרני היא מצוות השמחה. אפשר לומר זאת בכל מיני דרכים, אבל העובדה הפשוטה היא ש"פשוט קשה לנו לשמוח", אנחנו מוצאים את עצמנו שוקעים בכעס ועצב הרבה יותר בקלות מאשר בשמחה פורצת גבולות. זה קשור ללא ספק לדרך חיינו, לחדשות האין סופיות, לתמונות שאנו סופגים, לקשיים הטכניים (וזה עוד לפני שהזכרנו את מפלגת "קדימה"), אבל זה בעיקר נובע מתוכנו.

אני לא מספיק זקן כדי לומר שפעם אנשים היו יותר מאושרים מהיום, אבל אני בהחלט חש שאנחנו (גם אני) אשמים באותו חוט של תוגה שמשוך על פנינו תמיד. אנחנו (מאוד) מפונקים, מאוד מצפים שהכל יתנהל על פי רצוננו, וכל "נפילה" מפילה אותנו. לעיתים קרובות אתה שומע אנשים אומרים לך שהם מרגישים ממש לא בסדר והם אפילו לא יודעים למה. כי משהו לא הסתדר, כי זה לא עבד כפי שהם ציפו, כי המערכת לא התכווננה לפי דעתם (ואני, אישית, שונא מערכות...), כי כולם הולכים אחרי הרב ההוא, שלא מבין כלום, כי כולם לא הולכים אחרי מי שצריך באמת ללכת, כי הם לא מבינים ש... ועוד... עוד הרבה כי. ואז אנחנו עצובים, וזה לא פלא, כי חיים כאלה הם באמת קשים, מסכנים אנחנו.

וכאן נולד משהו מיוחד ולא רגיל- הקשר שבין ענווה לשמחה... אם נהיה יותר ענווים, יותר מקבלים את המצב, את הזולת עם דרכיו המשונים והלא הגיוניים, את קושי עורפו של העם, את ההתדרדרות של הדור, נהיה גם יותר שמחים. ונכון, צריך לומר שפעמים רבות העצב הוא תוצאה של היותנו אנשים רגישים שכואב להם המצב. צריך, באיזו שהיא דרך שנשגבה ממני, לפתח מנגנון שבו מצד אחד את קשובה לסביבה ולבעיות שלך ומצד שני מקבלת אותה... ולמרות שלא ברור איך בדיוק, ברור שהצעד הראשון הוא ענווה. הסתכלו סביבכם, ככל שאדם מתגאה יותר, מתנשא יותר, בקורתי יותר- הוא יותר עצוב, עובדה.

זאת אולי הסיבה שיותר קל לשמוח בפורים- כי המסיכה מסתירה את האני המתגאה. זאת גם הסיבה לא להשקיע בתחפושת יקרה, מבריקה שכולם רואים עליה שהיא עלתה כמו "ירושליים של זהב", משהו פשוט, חביב, אנושי- שמביא לענווה וממילא לשמחה. בהצלחה לכולנו בזאת.