הצעה למדיניות חברתית חדשה- חלק שני

אם העסק ירוויח - המדינה תהיה שותפה מלאה ברווחים (דרך מס הכנסה); אם כך - ראוי והוגן שהמדינה תהיה שותפה מלאה כבר מהשלבים הראשונים של הקמת העסק.

התרגלנו לכלכלה של שכירים, כלכלה שבה רוב האנשים עובדים אצל מספר קטן של מעסיקים; כלכלה זו מתאימה לעידן התעשייתי, שבו דרושים עובדים רבים שיעשו מספר קטן של עבודות שגרתיות. בעידן ההיי-טק, שבו יש חשיבות רבה יותר למחשבה האישית והיצירתית של כל אחד ואחד, ייתכן שאפשר לחזור לכלכלה של עצמאיים - כלכלה שבה רוב האנשים מחזיקים עסקים קטנים - כפי שהיה בזמן התנ"ך.

השלכות על שוק העבודה
כל אחת מההצעות הללו, אם תמומש, תשפיע באופן מיידי על שוק העבודה.
העובדים לא יהיו עוד תלויים במעסיקיהם; אם תנאי העבודה לא ימצאו חן בעיניהם, הם יוכלו תמיד לעזוב ולהתפרנס מדמי-השכירות שמגיעים להם, או להקים עסק עצמאי.
כתוצאה מכך, יגדל הביקוש לעובדים; בעלי-עסקים שירצו להרחיב את העסק שלהם, יצטרכו להציע לעובדיהם תנאים טובים; לא יהיה צורך בחקיקה מיוחדת בנושא שכר מינימום או זכויות סוציאליות - כוחות השוק יעשו את העבודה.
המדינה תוכל לצמצם את התערבותה בשוק העבודה, וכך בסופו של דבר כולם ייהנו מחופש - גם המעסיקים וגם העובדים.

מימון
גם מי שמזדהה עם ההצעות, בוודאי שואל את עצמו "מאיפה יבוא הכסף?!".
אפשרות אחת היא, לגבות דמי-שכירות מאנשים שמחזיקים בבעלותם קרקע, שערכה גבוה יותר מערכה של הקרקע שהיו מקבלים אילו היינו מחלקים את הקרקעות באופן שווה3. למשל, אם ערכן של כל הקרקעות במדינה הוא 1960 מיליארד ש"ח, ויש 4 מיליון אזרחים, אז כל אזרח שמחזיק בקרקע שערכה מעל 490 אלף ש"ח - יצטרך לשלם למדינה דמי-שכירות שגובהם ייקבע לפי ההפרש בין ערך הקרקע שלו לבין 490 אלף ש"ח4. מי שערך הקרקע שבבעלותו שווה לסכום זה, לא יצטרך לשלם דמי-שכירות, אך גם לא יקבל דמי-שכירות מהמדינה; מי שערך הקרקע שבבעלותו נמוך מסכום זה, יקבל דמי-שכירות מהמדינה לפי ההפרש.
מי שמרוויח הרבה מהקרקע שבבעלותו (למשל, מי שמנצל משאבי טבע - מפעלי ים המלח, מים מינרליים, מלון ליד חוף הים...) לא יתקשה לשלם את דמי-השכירות.
אולם יש אנשים שיש להם קרקעות גדולות ויקרות, והם לא מרוויחים מהן; למשל - חקלאים שמגדלים ואינם מצליחים לשווק את תוצרתם. אם המדינה תחייב אותם לשלם דמי שכירות, ייתכן שהם יחליטו לוותר על הקרקע ולחפש להם פרנסה אחרת. תגובתנו למצב זה תלויה בערכים שאנחנו מאמינים בהם: אם אנחנו חושבים שיש ערך לאומי לחקלאות ישראלית (מסיבות אידיאולוגיות או מעשיות), אז המשמעות היא שהחקלאות היא למעשה אינטרס של המדינה; אם כך, המדינה צריכה לקחת לבעלותה את הקרקעות החקלאיות, ולהעסיק את החקלאים כפועלים שכירים. מצד שני, אם אנחנו לא מייחסים כל ערך לאומי לחקלאות, או שאנחנו מתנגדים להתערבות ממשלתית בתחום זה, אז באמת אין סיבה להמשיך לקיים חקלאות במקומות שבהם החקלאות אינה רווחית, ועדיף להשתמש בקרקע למטרות רווחיות יותר. במקרה זה אפשר, למשל, להשכיר את הקרקע לבעלי עסקים פרטיים, שישתמשו בהם לצורך הרחבת עסקיהם, וישלמו דמי שכירות לפי החשבון הנ"ל.
מקור מימון נוסף יכול להיות גביית אגרות על שימוש בקרקע, ובפרט על נסיעה בכבישים. מי שנוסע בכביש, למעשה משתמש בקרקע למשך זמן הנסיעה, ולכן הוא צריך לשלם מעין "דמי שכירות" קטנים לפי משך הזמן הוא משתמש בכביש.

בכל מקרה, המדינה כנראה תצטרך עדיין להחזיק בבעלותה חלק גדול מהקרקעות בארץ ישראל. לפיכך, רוב המימון ליישום ההצעות שהועלו למעלה צריך לבוא מתקציב המדינה, או ליתר דיוק - מתקציב המשרדים שמשתמשים בקרקעות. למשל:
• משרד הביטחון משתמש בחלק גדול מהקרקעות בארץ ישראל לצורך בסיסים צבאיים ושטחי אימונים; לפיכך, חלק מתקציב הביטחון צריך לכלול גם תשלום של דמי-שכירות על אותן קרקעות.
• משרד החקלאות עשוי להחליט שהוא רוצה להחזיק בבעלותו חלק מהקרקעות החקלאיות (כנ"ל); לפיכך, חלק מתקציב משרד החקלאות צריך לכלול גם תשלום של דמי-שכירות על אותן קרקעות.
• וכך גם לגבי שאר המשרדים, למשל - משרד התחבורה (דמי-שכירות על הקרקעות שמתחת לכבישים), משרד המשפטים (דמי-שכירות על הקרקעות שמתחת לבתי-המשפט), וכו'.
אם כך, יישום ההצעות יגרום להגדלת הוצאות המדינה, והמימון לכך צריך להיות מאותו מקור שממנו מממנים את הוצאות המדינה - מיסים. בכמה בדיוק יעלו המיסים?
כדי לתת סדר-גודל, הנה כמה מספרים (מתוך הצעת התקציב, אתר משרד האוצר): תקבולי המדינה ממסים בשנת 2005 היו קצת יותר מ- 160 מיליארד ש"ח, מתוכם כ- 75 מיליארד ש"ח מס הכנסה. הטבות המס (= זיכויים, ניכויים, ופטורים הניתנים למגזרים מסויימים או לסוגים מסויימים של פעילות כלכלית) עלו לאוצר המדינה כ- 23 מיליארד ש"ח. נניח שגובה דמי-השכירות המגיעים לכל אדם, ע"פ החישוב בפרק 1 למעלה, יהיה 10 אלף ש"ח לשנה, ושהם יינתנו לכל אדם מגיל 25 ומעלה. מספר האנשים מגיל 25 ומעלה הוא כ- 4 מיליון (אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), אבל מתוכם בערך 2 מיליון כבר מקבלים קצבאות שונות מהמדינה או מביטוח לאומי - קצבאות שיהיה אפשר לבטל או לקצץ אם תתקבל ההצעה. לכן העלות הנוספת של דמי השכירות למדינה תהיה כ- 20 מיליארד ש"ח לשנה.

אם לא רוצים לממן עלות זו ע"י קיצוצים בתחומים אחרים, ניתן לממן אותה ע"י ביטול חלק מהטבות המס (למשל הטבת המס על רווחי הון - שעולה לאוצר המדינה כ- 13.5 מיליארד ש"ח), וע"י הגדלת כל המסים בכ- 5%, או הגדלת מס ההכנסה בלבד בכ- 10%. גם אם תיבחר האפשרות האחרונה, המס השולי שישלמו העשירים ביותר יהיה נמוך מהמס השולי האפקטיבי שמשלם כיום כל אדם מובטל היוצא לעבודה (כפי שהסברנו למעלה בהצעה 1).

למעשה המיסים יעלו בשיעור קטן יותר - יש להפחית את דמי השכירות שישלמו האנשים הפרטיים שיחליטו להשאיר בבעלותם קרקעות יקרות (למשל משום שהם משתמשים בהן באופן רווחי), את ההכנסות מכבישי אגרה, ואת ההוצאות שייחסכו מהקיצוץ בביורוקרטיה של שירותי הרווחה.
בנוסף לכך, כאמור למעלה, ההצעה תאפשר לצמצם את הפיקוח הממשלתי על שוק העבודה, ובכך תאפשר להגדיל את התוצר, כך שהתקבולים ממיסים יהיו גבוהים יותר גם ללא העלאה בשיעור המס השולי.
מי שמתנגד באופן עקרוני לכל העלאה של המיסים, או להגדלת נטל המס על העשירים, צריך להציע דרך אחרת למימון הוצאות המדינה. השאלה "איך צריכה המדינה לממן את הוצאותיה" היא שאלה הראויה למאמר בפני עצמו. במאמר זה, הטענה המרכזית היא, שיש לפצות את כל האזרחים על הקרקע שהמדינה מונעת מהם לקבל; פיצוי זה הוא חלק חיוני מהוצאות המדינה, בדיוק כמו כל פיצוי שהמדינה צריכה לשלם למי שנפגע מפעולותיה. צריך לממן פיצוי זה כמו שמממנים את כל שאר ההוצאות החיוניות של המדינה.

סיכום
בתחילת המאמר הצגנו שתי טענות מנוגדות לגבי התערבות הממשלה בשוק העבודה. הגענו למסקנה שיש דרך שלישית - דרך שמציעה פתרון לשתי הבעיות המנוגדות.
הפתרון לבעיות בשוק העבודה אינו טמון בהתערבות ממשלתית נרחבת, אלא בהגדלת העצמאות והחירות של כל אזרח, ע"י תשלום דמי-שכירות קבועים או ע"י עידוד הקמת עסקים עצמאיים.
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על-פי תורת ישראל - את זה כולנו יודעים, ואנו גם משקיעים משאבים רבים כדי להילחם על עובדה זו; אך תורת ישראל אינה מסתפקת בקביעה כללית זו, אלא קובעת גם שלכל אזרח ואזרח בישראל יש זכות על חלק מארץ ישראל; ראוי שנצא למאבק ציבורי כדי שכל אזרח יקבל פיצוי הולם על זכות זו.
ניתן לטעון שההצעה אינה משחזרת במדוייק את המצב שהיה בזמן התורה, ולכן אין בה תועלת. מי שטוען כך, ראוי שישאל את עצמו, האם המצב של היום, שבו רוב האזרחים אינם יכולים לחיות אלא-אם-כן ימצאו מישהו שיסכים "לספק להם תעסוקה", כן מהווה שיחזור מדוייק של המצב בזמן התורה? לעניות דעתי, מצב שבו המדינה מכירה בחירותו של כל אדם להתפרנס באופן עצמאי וללא תלות באנשים אחרים, דומה למצב המתואר בתורה הרבה יותר מהמצב הנוכחי.
מאבק זה הוא, לעניות דעתי, המאבק הראוי ביותר לתואר "צדק חברתי", משום שהוא אינו מדבר על חסד ורחמים או על עזרה לנזקקים, אלא על צדק - פיצוי הולם על זכות שמגיעה לכל אזרח ואזרח על-פי התורה.