עלה, למעלה עלה

חלמת פעם להיות נביאה?
קרה שביקשת מה' לזכות לרוח הקודש?
למה לא?
ייתכן שאת מרימה גבה, או שאת חושבת לעצמך: אני מבקשת דברים הרבה יותר בסיסיים, כמו למצוא את בן-זוגי, או להתגבר על ה"אובר-דרפט" בבנק.
בעניינים רוחניים מה אנו מבקשות? מן הסתם גם בזה נעלה דברים שבעינינו הם בסיסיים יותר, או לפחות ברי השגה, כמו: שלא אכעס כל כך, או שהילדים שלי ילכו בדרך התורה והמצוות.
ובכל זאת, אין באלו כדי לסתור את המאוויים שהועלו בפתיחה.
למה לא לשאוף לרמות גבוהות באמת?
הרב אבן-ישראל ("אור פני מלך", עמ' 13-14) אומר, כי בכל הקשור למצוות, ליראת שמים ולמעשים טובים, אסור לאדם להסתפק במועט. לדבריו, "האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה, לחלום חלומות גדולים". לטענתו, אדם שרוצה להיות מלאך, אולי אף פעם לא יהיה מלאך, אך הוא ידמה לו במשהו – "לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם".
מה גבהם של החלומות שלנו? מה הציפיות שלנו מעצמנו? האם אנו מעיזות לשאוף למדרגות המצויות מחוץ לטווח המוכר-נוח לנו?
וכאן אפשר לשאול, מה התועלת ברצון להיות נביאה? וכי זה יעשה אותי נביאה?
"כל משאלה טובה וכוונה טובה, נעשות חלק מהמציאות של האדם, והן כבר תחילת הדרך. עצם ההחלטה והמוכנות להגיע לדברים גדולים ולטפס עד למעלה בצפרניים, כבר יוצרת משהו בתוך האדם, וגורמת לכך שהוא יכול להגיע גבוה יותר" (שם).
מעבר לכך, הקב"ה מספק את הסחורה על פי הבקשה שלנו, כלשון הכתוב "הרחב פיך ואמלאהו", וממילא – ככל שפותחים את הפה גדול יותר, ומבקשים יותר, הקב"ה ממלא יותר, בבחינת "בני אתה ... שאל ממני ואתנה גויים נחלתך...".
- טוב, צריך לשאוף, ולחלום בגדול. אך מה לי ולנבואה?
על מנת לענות על שאלה זו, נדמה כי צריך לחזור אל היסודות.
מיסודי הדת
הרמב"ם, בהקדמתו לפרק "חלק", קובע כי האמונה היהודית מושתת על שלשה עשר עיקרים. שנים מתוכם נוגעים לנבואה – האחת, בקשר לעצם מציאות הנבואה, והשני במעלתה המיוחדת של נבואת משה רבינו.
נעיין בדברי הרמב"ם על עצם מציאות הנבואה. וזו לשונו (הלכות יסודי התורה פ"ז ה"א): "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם". מיסודי הדת הוא שיש קשר חי וזורם בין הקב"ה ובני האדם.
"בני האדם" כולל, כמובן, גברים ונשים. כידוע, שבע נביאות זכו ונכתבו נבואותיהן בכל חלקי התנ"ך: שרה ומרים – בתורה, דבורה חנה אביגיל וחולדה – בנביאים, ואסתר – בכתובים. חלקן ניבאו לעצמן, חלקן פעלו כנביאות שליחות, וחלקן ניבאו למלך. מכל מקום, ברור שגם נשים יכולות לזכות להשראת רוח הקדש, ואף לנבואה (והרבי מליובאוויטש עורר על כך. התוועדויות תשמ"ה ח"ה עמ' 1228).
השאלה היא: איך מגיעים לזה?
איך זוכים לרוח הקודש
בהמשך ליסוד הנ"ל אומר הרמב"ם: "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו, שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו".
נראה על פי דברי הרמב"ם, כי מפתח מרכזי כדי לזכות ברוח הקודש הוא העבודה האינטנסיבית על המידות.
אחד הספרים היסודיים ביותר הנוגע בעבודת המידות הוא ה"מסילת ישרים" לרמח"ל. נדמה לי, כי אף אלו מאתנו שמכירות את הספר, ועובדות על מידותינו – בזהירות, זריזות וכו', שוכחות או לא מודעות לכך שהמסילה, אותה סולל הרמח"ל, אמורה להוביל בסופו של דבר ל...רוח הקודש ותחיית המתים.
כפי שמביא הרמח"ל בהקדמתו, זוהי הברייתא של רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ, ב), שעל בסיסה מתווה הרמח"ל את דרכו בספרו: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".
אם יש בנו שאיפה לבא לידי רוח הקודש, עלינו ללכת צעד אחר צעד, בהדרגה. ללמוד – כפי שאנו מצוות, את כל חלקי התורה הנוגעים לנו למעשה, ולעבוד על מידותינו. יחד עם זאת, כדאי מדי פעם להרים את העיניים לגובה, ולהיזכר בפסגה אליה אנו שואפות להגיע, ומתוך כך לשוב ולהתמלא כוח על מנת להתקדם.
ונדגיש פעם נוספת, הפוטנציאל לרוח הקודש טמון גם בנו, הנשים. כדברי חז"ל על דבורה הנביאה: "וכי מה טיבה של דבורה שהיא שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאת עליהם? והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין עכו"ם, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה, רוח הקודש שורה עליו" (אליהו רבה פ"ט).
יוער, כי על פי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פמ"ה) רוח הקודש היא דרגה נמוכה – יחסית – של נבואה, ומהותה "שיצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש וישימהו לדבר. וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים, או בעניינים הנהגיים או אלוקיים, זה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם".
כמובן, לא כל "הוזה, הוא בעל רוח הקודש. זו חלה רק על מי שהתמלאו בו כל הדרישות התובעניות, שנמנו לעיל ברמב"ם. אך סוף כל סוף על איש או אשה כאלה "מיד רוח הקדש שורה עליו", כלשון הרמב"ם.
אמנם, לגבי המכוונים עצמם למדרגות עוד יותר גבוהות של נבואה, אומר הרמב"ם: "אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואע"פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה" (פ"ז ה"ה). כלומר, ההכנות הן בידי האדם, אך התוצאה הסופית היא בידי שמים.
בני הנביאים שרוצים להתנבא "מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה". נדמה לי, כי גם העבודה הפנימית "להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה השחורה בכל כוחו...", כדברי רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן כ"ד) יכולה לקבל נופך חדש, ותמריץ לעסוק בה באינטנסיביות, כאשר נבין שזהו הבסיס, התנאי להשראת השכינה, וממילא לכל התפתחות והתקדמות רוחנית (כך גם לגבי נגינה, לכל אלו מאתנו שעוסקות בזה, או חולמות לעסוק בזה...).
האם יש נבואה בימינו?
אחרי כל זה ניתן לטעון: הכל טוב ויפה, אך לא ממש רלבנטי לימינו, בהם כבר אין נביאים וגם לא נביאות...
האמנם יסוד באמונה שקבע הרמב"ם יכול להיות שאיננו רלבנטי?
ובכל זאת, עלינו לברר - האם רוח הקודש שורה בימינו?
אנו יודעים כי בתחילת ימי בית המקדש השני נחתמה תקופת הנביאים. הנביא האחרון שדבריו נכתבו לדורות הנו מלאכי. חז"ל (מגילה טו, א) זיהו את מלאכי עם עזרא הסופר. הוא היה החוליה המקשרת בין תקופת הנביאים לאנשי כנסת הגדולה – והתפתחות התורה שבעל פה.
נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקפ) שיש המתענים בתשעה בטבת "ולא נודע איזו היא הצרה שארע בו", ומציין על כך בעל המשנה ברורה, שעל פי הסליחות שנאמרות בעשרה בטבת, ביום זה מת עזרא הסופר!
אם כן, בתענית עשרה בטבת כלול גם האבל על חתימת תקופת הנביאים.
בעשרה בטבת, יום בו החל נבוכדנצר לצור על ירושלים, שמזה נמשך החורבן, אנו אבלים גם על כך שניטלה הנבואה, שהרי "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים" (בבא בתרא יב, א). אמנם, המשך מאמרם ז"ל הוא: "וניתנה לחכמים". נמצא, שגם בימינו יש נבואה, והיא נחלת החכמים, לפי הגדרים של הרמב"ם.
רבי יוחנן מוסיף על כך (שם יב, ב) מימרא נוספת: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". האם אנו מתייחסות לקטנטנים שלנו כאל נביאים קטנים?
יתר על כן. הרמב"ם באגרת תימן עוסק בחזרת הנבואה לישראל, עוד לפני ביאת המשיח! (כנראה, בצורה רחבה יותר מהאופן בו היא מופיעה אצל החכמים). הרמב"ם אף מציין תאריך מדוייק, שלדבריו קבל בקבלה אמיתית "מאבותי ומזקניהם עד תחילת גלותנו מירושלים". תאריך זה היה לפני כתשע מאות שנה! לדבריו, "אין ספק ששיבת הנבואה לישראל מהקדמות המשיח" (שם), והוא אף מביא לכך ראיה מספר יואל (ג, א): "אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ".
ורוח נכון חדש בקרבי
נראה שהגיע הזמן שנתחיל לחלום, ובגדול...
לשאוף לפסגות רוחניות גבוהות יותר, ובפרט: לזכות לרוח הקדש.
אומר על כך הראי"ה דברים נחרצים: "אי אפשר להמנע מלהשתמש בהכרזה למטרות היותר עליונות, לעורר את הטוב ואת החיים בעולם. לגבי ישראל צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהיא הסיגול לרוח הקודש, קבוע ברוב בעלי הכשרון שבאומה...".
והוא מוסיף: "באמת, חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת שהיא מוכרחה להרפא, כי אני ה' רופאך" (אוה"ק ח"ג, צפיה לישועה, ד).
השאיפות, כאמור בהקדמה, גם אמורות להוביל אותנו לצאת לדרך כדי לממשן. זאת, כפי שראינו, על ידי השתלמות רוחנית ועבודת המידות.
בפרט נציין את דברי חז"ל ש"טהרה מביאה לידי קדושה", שהיא השלב האחרון לפני רוח הקודש. זמן מסוגל לדאגה לטהרת בתינו הם השבועות אליהם אנו נכנסים, המכונים ימי השובבי"ם (השבועות בהם קוראים בתורה מפרשת שמות עד פרשת משפטים). ההקפדה על טהרה הנה אחת משלש המצוות המיוחדות שניתנו לנו כנשים, ודרכה ניתן להגיע באמת לחיי קדושה. כהגדרת הרמח"ל, חיי קדושה הם חיים של דבקות מוחלטת בקב"ה. אמנם, הוא אומר, שכדי שלהגיע למצב תמידי שכזה יש לעבוד, אך לאחר העבודה – סופו מתנה. בסייעתא דשמיא, עזרה של הקב"ה.
זוהי הדרך לזכות ולהגיע לרוח הקודש.
וכדאי לדעת שישנם סיפורים ועדויות על נשים בדורות האחרונים שזכו לזה. למשל, החת"ם סופר סיפר על אמו, שהיתה מפורסמת במעשיה הטובים, וש"לא עשה ה' א-להים דבר גדול בעולם שלא גלה לאמי בחלום" (מובא בספר "תהלה למשה". עפ"י קונטרס "אשת חיל" לרב יחיאל מיכל שטרן).
למעשה, חז"ל מציינים שכל חלום הוא אחד מששים בנבואה. ואולי ניתן לומר, שעל מנת להגיע לפסגה כזו עלינו להתחיל לחלום. ולהתפלל.
ולא רק על עצמנו, אלא גם על בן-זוגנו וילדינו. נהניתי לראות בתחינה פשוטה, בספר "ענני", בקשה להפקד בבנים "בזכות אשר אני מתאווה להעמיד בן זריז וממולח בתורה והגון לנביאות".
הרבי מפיסצנה אומר (חובת התלמידים, מאמר ראשון מהנספחים), שכוונת חז"ל באמרם "ישראל אם אינן נביאים, בני נביאים הן" (פסחים סו, ב), היא לא רק לומר שאבותינו היו נביאים, אלא שבעצמותנו ומהותנו כולנו נביאים (כמו בן העולם הבא), ועל כל פנים יש בנו ניצוץ כזה. לדבריו, זיכוך הגוף יכול להביא להתגלות הניצוץ הזה, ולעומת זאת המגשים את גופו ומטמטם את רוחו, יכול לבא לידי כך שרוח הקדש שבקרבו לא ישמע ולא יורגש ח"ו.
גם אם יטען הטוען שאין נבואה בינינו היום, נראה שלא נוכל להפוך להיות ראויים לכך ברגע אחד, עם ביאת המשיח, שכן הדבר דורש עמל רב. אם אנו מצפות לישועה, עלינו להתכונן גם לדבר הזה.
יהי רצון שנזכה לחיים של קדושה, לרוח קדושה ונביאות, ולביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.