תודה למנצחים בעמונה

לכל מפעל ישנו מסמך מטרה, משהו שמגדיר מה המטרה של המפעל, כדי שהמפעל יוכל להגדיר האם הוא מצליח או נכשל. מפעל שמרוויח מליון ₪ בשנה אינו בהכרח מצליח, כי שנה קודם הוא הרוויח שלושה מליון, ומפעל שמפסיד חצי מליון בשנה יכול להיות מצליח, כי שנה קודם הוא הפסיד מליון בשנה. זהו מה שאמרנו – הגדרת המטרה היא המאפשרת לנו לבדוק האם הצלחנו או נכשלנו.
ומה הייתה המטרה בהתנגדות להריסות בעמונה?
כמובן, אם היינו מצליחים למנוע את ההריסה הייתה זו הצלחה כבירה, אבל האם זו המטרה שהצבנו לעצמנו?
עד כמה שידוע לי, המטרה המוגדרת הייתה מטרה אחר שעמדנו בה יפה מאוד. המטרה הייתה לומר לעולם כולו, בין אם אלו בעלי תפקיד צבאי, בין אם אלו בעלי תפקיד אזרחי הקשור לעניין ובין אם אלו סתם אנשים בבית, שקורה כאן משהו חמור שלא יכול לעבור בשקט. נכון, אנחנו מיעוט, אבל אין זכות לרוב לדרוס את המיעוט במשטר דמוקרטי ואנו לא ניתן לדבר כזה לעבור בשקט. אולי לא נצליח לעצור את הרמיסה במקרה הזה, אבל אנחנו כן נלחם בה, כי לא תמיד נלחמים בשביל ניצחון. לפעמים נלחמים בשביל עיקרון.
ובמשימה הזו בהחלט עמדנו.
אינני נכנס עכשיו לצורת ההתנגדות הראויה, בין בגלל שקטונתי מלהכריע בשאלות אלו ואין לי עניין להביע עמדה בדברים שגדולים עלי, בין בגלל שאני מבין שיש צדדים שונים וגם אם אינני מסכים עם חלקם אני בהחלט לא יכול לומר שמי שנוקט בדרכים אלו טועה ובין בגלל שאינני רוצה להיעצר בעוון הסתה. . .
אבל אני כן רוצה לתת לנוער, שהרי היו שם בעיקר בני נוער, חיבוק גדול ולומר להם תודה רבה.
תודה שנלחמתם על הבית שלי, כי כאשר יחשבו עליו בזכותכם יחשבו פעמיים.
תודה שהגנתם על ארץ ישראל.
תודה שהראיתם שוב שאידיאלים אינם נחלת העבר, שיש מי שמוכן להילחם עבור משהו.
תודה שקידשתם שם שמים והתנגדתם ללובשי השחורים המשפילים את כבוד ה', כבוד העם וכבוד הארץ.
תודה שהייתם שם בשבילנו.

ולא רק אני אומר את התודה הזו. כולם מרגישים כך וכולם יודעים שחשוב להביע אותה.
בירידה מעמונה, לקראת היציאה מעפרה, נפתח אולם ובו ניתן ליורדים להינפש, לשתות משהו, לאכול מרק חם ולהירגע. לא רק מטבח רשמי בישל שם ראיתי שם גם סירים פרטיים של תושבי עפרה שהרגישו צורך לתת משהו ל'מתוקים האלה' שירדו מההר אחרי לילה קפוא ללא שינה ומכות משטרה, עם בגדים רטובים וקרועים ועם חבלות כאלה ואחרות בכל מקום בגופם.
אל הטרמפיאדה ביציאה מעופרה הובאו משקה ומיני מאפה כדי לחזק את היוצאים לדרכם חזרה לביתם.
בבתי החולים פגשתי אנשים שהגיעו כדי לתת פתק שכתובה בו תודה עם קצת סוכריות, וופלים.
בצמתים ברחבי הארץ ניתן היה לראות שלטי חיזוק למתנגדי הפינוי ושלטי התנגדות לכוח המופרז שהמשטרה והצבא השתמשו בו.

וכל זאת כי אנחנו יודעים שבלי הנוער המתוק הזה לא היינו מצליחים, ואכן הצלחנו, וכי אנחנו יודעים שעוד נצטרך את הנוער הזה כדי להמשיך ולהצליח. ראיתי עכשיו סטיקר 'טרי' –
'כפר דרום ועמונה, עוד הפסד כזה וניצחנו'.

ומילה להורים שגם הם שותפים בהצלחה זו –
יש הורים שכועסים על ילדיהם. בבית החולים ראיתי הורה כזה שצעק על ביתו. ניגשתי, כאילו לא שמעתי את מה שאמר לה קודם, ואמרתי לו 'כל הכבוד'. לשאלה שבמבטו המופתע השבתי שראוי וצריך להגיד כל הכבוד להורים שגידלו כזה נוער מתוק, נוער שמוכן לכאלה מעשים ולכזו הקרבה. אני חושב שאח"כ הוא צעק על ביתו פחות אם בכלל.
ההורים חושבים, ובצדק, על הסיכון שבמאורע, על הפחד מתיק פלילי, על הנזק הפיזי והנפשי שעלול להיגרם לילדם וכדו'. חשוב מאוד לחשוב על כל אלה, אבל באותה מידה חשוב לחשוב על כל אלה במידה הנכונה ולזכור שבסופו של דבר, אם זו הדרך שבה מתבטאים היום כל האידיאלים אליהם חונכנו, אז זו הדרך הנכונה. הכואבת, הקשה, אבל הנכונה.
אל תמנעו מילדיכם לעשות את הדברים הנכונים. דאגו להם, אבל חנכו אותם נכון. אסור שהחיבוק וכל הטוב שאנו רוצים לתת לילדינו יגרום לנו לחנך אותם לפחות אכפתיות, לפחות נכונות, להיות אנשים פחות גדולים שחושבים יותר על עצמם ופחות על צרכי הדור והאומה. עליכם להתגאות בהם על נכונותם לעשות זאת ובעצמכם על שהצלחתם בתקופה קשה כל כך לגדל אנשים נפלאים כל כך.
נוער נפלא – הראו דברים אלה להוריכם. בסדר?
ושוב תודה!!!