והיה כעץ שתול על פלגי מים - על אילנות ופוריות
אורה רבקה וינגורטה שבט, תשסו03/02/2006אנו, כבני אדם, מחוברים לאילן ולראש השנה שלו, ומתמלאים בתחושות התחדשות וצמיחה לנוכח כל ניצן... ברצוני להתייחס לנסיון הקשה כל כך, שנשים רבות חוות אותו – העקרות. נדמה, כי הנסיון והקושי מתעצמים בסביבה דתית, בה ילדים רבים היא הנורמה, והנשים לרוב הן או "בעגלה" או "בזמן קריב"...
כאשר השנה, בחודש כסלו, השקדיות התחילו לפרוח, עברה בראש רבות מאתנו המחשבה – כיצד נחגוג ט"ו בשבט בלי שקדיות מלבלבות?
מדהים עד כמה אנו, כבני אדם, מחוברים לאילן ולראש השנה שלו, ומתמלאים בתחושות התחדשות וצמיחה לנוכח כל ניצן. לא בכדי נאמר "כי האדם עץ השדה".
בחרתי להתמקד בשני תיאורים נפלאים של עצים בתנ"ך. הראשון, דימויו של דוד המלך בפרק א' בתהילים: האיש הצדיק אשר "אשרי" לו – "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול...". השני, תיאור מחזה אשר ראה יחזקאל (מז), של עצים הגדלים בצדי נחל המתמלא ממימי המקדש: "ועל הנחל יעלה ... כל עץ מאכל, לא יבול עלהו, ולא יתום פריו, לחדשיו יבכיר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה".
נדמה לי, כי התבוננות בתאורי עצי המאכל הללו, יכולה להוביל לתובנות רבות על חיינו בכלל, ובתחום הפוריות בפרט.
בהתבוננות זו נתמקד בשלשה מרכיבים החופפים בשני התיאורים: העץ (על המים), הפירות והעלים.
"והיה כעץ שתול על פלגי מים"
התחושה המרכזית העולה מן הדימוי בתהילים היא של יציבות חייו של הצדיק, חוסנם ושלוותם, במיוחד לאור התיאור המנוגד של הרשעים שהם "כמוץ אשר תדפנו רוח". אך כאשר אנו מסתכלים סביבנו, נדמה כי תיאור זה רחוק מן המציאות, בה נראה כי דווקא 'דרך רשעים צלחה' ומשגשגת, ואילו חייהם של הטובים – הפיזיים והרוחניים – מלווה לעיתים קרובות בעקירה, משברים ונפילות.
ניתן לתרץ סתירה זו בדרכים רבות, כגון הווה מול עתיד, מציאות-דמיון מול מציאות-אמת וכד', אך ברצוני להביא את דברי המלבי"ם על הפסוק, שנדמה כי הם שופכים אור חדש על הפרק כולו: "כעץ שתול - לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל, הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו...". היוצא מדבריו הוא, כי המאפיין את הצדיק איננו יציבותו הבלתי-משתנה, אלא יכולתו להכות שורשים מחדש לאחר שנעקר ממקומו! זאת, לעומת הרשעים, שברגע שהם נעקרים הם מתים, ולא ניתן לשתלם פעם נוספת...
מדברי המלבי"ם עולה דבר נוסף: העקירה, והנטיעה מחדש, אינם מקריים, אלא נעשים על מנת להשביח את העץ! זאת, ממש כדברי המדרש (מד"ר, כי תשא, פרשה מד) המבאר את דימויה של כנסת ישראל לגפן – "גפן ממצרים תסיע" (תהילים פ), "כיון שבקש הקב"ה להודיע ישראל בעולם עקרן ממצרים והביאם למדבר והתחילו מצליחים שם, והתחילו מקבלים התורה...".
בעל ה"צמח-צדק" בביאורו לתהילים (פ) מצביע על כך, שהראשון שעבר תהליך כזה היה אברהם אבינו, אשר נצטווה ב"לך-לך", ובכך ייסד את דרכם של בני ישראל. הצמח-צדק מקשר יסוד זה לנאמר בתניא (חינוך קטן) בביאור הפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז), וז"ל: "שהאדם נקרא מהלך ולא עומד, וצריך לילך ממדריגה למדריגה, ולא לעמוד במדריגה אחת לעולם. ובין מדריגה למדריגה טרם שיגיע למדריגה עליונה ממנה הוא בבחי' נפילה ממדריגה הראשונה כו'". האדם השלם, הצדיק, הוא דינאמי במהותו ומתקדם כל הזמן. אדם כזה, לא ניתן להגדירו כמי ש'לא נופל' או 'לא נשבר', להיפך: הוא נופל, אך מסוגל שוב לקום...
יתר על כן, כל מעבר מדרגה לדרגה, כל התקדמות, עוברת דרך נפילה. השאלה היא: מדוע? במה העקירה משביחה את העץ? הצמח-צדק עונה לשאלה זו שמונה תשובות (!) על פי חסידות, זאת הראשונה שבהן: "הטלטול ממקום למקום אחר, גורם לבא לבחינת אין". שמעתי מהרב גינזבורג, שההסבר לכך הוא, שהנקודה המשמעותית בכל תהליך העקירה והשתילה מחדש, הוא הרגע בו השתיל מרחף באויר, ולמעשה כמעט בטל ממציאותו (שכן עץ לא יכול לחיות באויר!). כמעט, כמובן, ולא לגמרי, הרי משהו נשאר ממנו... היכולת להתפתח, עוברת דרך וויתור מסויים על המדרגה הקודמת, המוכרת והנוחה, ורק כך מתאפשרת צמיחה משובחת יותר. זאת בבחינת דרשת החסידים "מאין – יבא עזרי" (ואולי ניתן לראות בכך רמז ל'מנהג ישראל' לחלק שברי צלחת ה'תנאים' לרווקות).
פרק א' בתהילים, לדברי הרב גינזבורג, מלמד את סוד התיקון. "אשרי האיש..." – יש צורך באישור רק במקום בו יש ערעור. הוא מצביע גם על הדמיון בין המלה "אשרי" ל"בראשית". הבריאה, על פי קבלה, באה על רקע "שבירת הכלים". במישור הנפשי מורה הדבר על כך, שכל בריאה חדשה באה על רקע משבר. האיש השלם, הנדמה לעץ, נופל ואף נשבר, ולא רק שהוא קם למרות הנפילה, אלא מתוכה! יש בכך הזמנה לחוטא – לשוב בתשובה, ולצדיק – לעלות מחיל אל חיל, שהרי מדרגת האתמול דורשת תשובה על רקע השגתו ופועלו בהווה. "אין שלם מלב שבור".
"פריו יתן בעתו" – "ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר..."
גם כאן, התמונה האידילית, של הפוריות המושלמת, נראית רחוקה מהמציאות. כמה נשים צדקניות פרי בטנן מתעכב! נכון הדבר מראשיתנו, שכן בידוע שכל האמהות היו עקרות (בלאה נאמר "ותעמד מלדת"), כך גם אשת מנוח, חנה, ואף "ציון" – ירושלים – כדברי הכתוב "רני עקרה לא ילדה" (פדר"כ, כ).
נראה, שיש לדייק גם כאן בכתוב, "פריו יתן בעתו" – לכל זמן ועת, ובמיוחד לפירות. כל הזמן אנו צריכים לשאוף לצמוח ולגדול, כמו העץ, אך הפירות באים בעתם, על פי רצון ה'.
וכאן ברצוני להתייחס לנסיון הקשה כל כך, שנשים רבות חוות אותו – העקרות. נדמה, כי הנסיון והקושי מתעצמים בסביבה דתית, בה ילדים רבים היא הנורמה, והנשים לרוב הן או "בעגלה" או "בזמן קריב"...
תחת "לחדשיו יבכר", נשים יקרות אלו חוות מעגל מחזורי בלתי-פוסק של טיפולים כואבים ומייגעים – ציפייה דרוכה – ולבסוף 'בשורת' כשלון הטיפול, המובילה למשבר ואכזבה עד כדי ייאוש. אותה אשה צריכה למחרת לקום לעבודה כרגיל, ולהמשיך לתפקד כאילו לא קרה דבר, או אפילו ללכת ל'ברית' ולחייך.
נסיון העקרות כולל מרכיבים רבים: הקושי ואי-הנוחות המתלווים לטיפולים, המתח הזוגי, אי הנעימות (או גרוע מזה!) מצד החברה. אך נראה, כי יותר מכל מאפיינים את התקופה: המתנה אין-סופית, רצון ללידה שאיננו מתממש, ואי-ודאות תהומית ביחס לעתיד... תחושות אלו עולות אצל רבים גם בהקשרים אחרים, לנוכח ייחול שאיננו הופך למציאות, כגון זה המתלווה לרווקות המתמשכת...
כמובן, על כולנו להתפלל תדיר, כפי שהתפלל הכהן הגדול בתפילתו הקצרה בצאתו מקדש הקדשים (ללמדך נשגבות העניין!) "שלא תפיל אשה פרי בטנה...", שכל התהליכים יצאו בשלימות מן הכח אל הפועל, ולא 'יפלו' באמצע, ויחד עם זאת, ברצוני להאיר כמה דרכים, שבאפשרותן להפוך ולו במעט את ה'המתנה' ל'מתנה', כל עוד זהו רצון ה'.
(א) תיקון חוה. נדמה לי כי ההמתנה היא התיקון לחטא הקדמון, הקשור דווקא לפירות... הקב"ה צווה את אדם הראשון: "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", אך כאשר חוה מדברת על האיסור היא אומרת: "מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו ממנו", ואף חטאה היה "ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאשה עמה ויאכל".
החלפת העץ בפרי מזכיר את מה שחז"ל תיארו כחטאה של האדמה, שתחת ציווי ה' להוציא "עץ פרי עשה פרי", בו טעם העץ כטעם הפרי, הוציאה רק "עץ עשה פרי". הראי"ה מסביר את עומק חטאה בכך ש"הלכה אחרי מגמות ותכליתות..." (אוה"ק ג).
על רקע החטא נאמר לחווה "הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים". מעיון במפרשים השונים ניתן לראות בפסוק זה את המרכיבים השונים הקשורים ל"פרי הבטן": דם הנדות, דם הבתולים, צער העיבור, צער הלידה וצער גידול בנים. בניגוד למצב של "בו ביום נבראו ... בו ביום הוציאו ולדות" (ב"ר כה, ב), תהליך הבאת הילדים לעולם הפך לארוך וקשה. אין דבר הממחיש יותר מן ההריון, ובפרט הריון שמתעכב, עד כמה לא ניתן לזרז תהליכים!
נציין, כי באותה עת נתאררה גם האדמה: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך". תיקון האדם בתחומו מקביל לזה של האשה, במקום "לעבדה ולשמרה" קבל הוא תהליך קשה ומייגע עד שיקבל את מזונו.
אמנם, לעתיד לבא, כאשר ההמתנה, התהליך והעמל יהפכו לקניין בנפשנו, נוכל לשוב למצב של גן העדן, בו "עתידה אשה שתלד בכל יום" (שבת ל, ב). [עוד על תהליכים ופירות ניתן לראות בשח'נשים 2, שבט ה'תשס"ד].
(ב) הזדמנות לתפילה. במצב בו חוסר הוודאות היא תחושה קיומית, וברור כל כך שדבר אינו בשליטתנו, זה העת לפנות למי ששולט במציאות, על ידי תפילה. חכמינו אמרו: "ולמה נתעקרו האמהות? שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן" (ב"ר מה, ד). מאמר זה הופך את התפילה מאמצעי ליציאה מהעקרות – לתכליתה!
למעשה, הרבה דיני תפילה (בשמונה עשרה) לומדים אנו מתפילת חנה, בהתחננה לבן. כך גם היסוד "כל המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (ב"ק צב, א) נלמד מתפילתו של אברהם, בטרם נולד לו יצחק, בעד בית אבימלך שעצר ה' את רחמם.
עבודת התפילה, מעבר לעצם הפניה לה' וההשענות עליו, היא עבודה פנימית (על משקל 'התלבש', ככל בנין התפעל, שהנן פעולות שאדם עושה לעצמו...). הדבר כולל גם את הפ.ל.ל. במובן המשפט, ובהקשר שלנו: התבוננות פנימית וחשבון נפש המגלה תחומים הזקוקים חיזוק, הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב", וכן בעבודה על הרצון, כדברי הראי"ה: "התפילה מבררת היא את הרצון", בבירור אחר בירור, למה באמת אני רוצה את מה שאני מבקשת, ועליה מסיפוק צרכים ורצונות אישיים לעשיית נחת רוח לקב"ה. [שמעתי את עיקרי הדברים בשם הרבנית עידית אצקוביץ].
(ג) ציפית לישועה. עצם הציפיה הארוכה לילד, לחתן, או לכל דבר נחפץ, מעצימה בנפשנו את היכולת לצפות. זהו, כידוע, אחד הדברים העיקריים אותם אנו נדרשים לעשות בעולם הזה, שכן כאשר אדם עולה לבית דין של מעלה הוא נשאל: "ציפית לישועה?". הציפיה לישועה מתחילה מציפיה לישועה הפרטית, והיא עצמה מזרזת את בואה. ה"כלה" הנכספת לבעלה, כמו גם "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (תהילים פד, ג), מרחיבות את הכלי להכיל את מבוקשן. את הציפיה לישועה הפרטית אפשר להרחיב לציפייה לישועת אחרות, ואף לישועת כלל ישראל, עד שנגיע למצב בו "לישועתך קיוויתי כל היום", לישועת הקב"ה כביכול. [עוד על ערך הצפייה לישועה, ראי בשח'נשים 21, תמוז ה'תשס"ה].
(ד) עקרות ולידה – גלות וגאולה. מתוך ציפיה לישועה, המעבר טבעי להסתכלות רחבה וכללית יותר על העקרות וההמתנה ללידה. אחת מברכות שבע-ברכות היא "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה". במקומות רבים הגאולה נמשלה ללידה – החל מגאולת מצרים "ביום הולדת אותך", ועד הגאולה המיוחלת בב"א, כדבר ה' "האני אשביר ולא אוליד?" (ישעיהו סו, ט). אשה עקרה חווה על בשרה את הגלות המתמשכת, וזעקתה – "עד מתי?!" – יכולה לעורר בעולם גם את הכמיהה לגאולה.
יתר על כן, אשה שאיננה מתייאשת, ומנסה שוב ושוב להביא ילדים לעולם, עם כל הקושי הכרוך בזה, גואלת למעשה את כלל ישראל! זו היתה דרכן של אותן "נשים צדקניות" שבזכותן נגאלנו ממצרים, ועל מאמציהן לפרות ולרבות למרות כל המֵצָרים ובתוכם, הרחיבו חז"ל במדרשיהם. וכך גם בגאולה אחרונה, יודעים אנו ש"בזכותן עתידין להגאל". כל אשה שסובלת שוב ושוב את קשיי ההריון, העיבור והלידה, מקרבת את הגאולה. וכך אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כלומר, עד שיוולדו כל הנשמות שצריכות לרדת לעולם!
יחד עם כל האמור על ערך הציפיה וההמתנה, נדמה לי כי גם בתחום זה צריך להגיע לאיזון. לא טוב לשבת כל היום בבית ולהמתין, כפי שלא טוב לנהל חיים כל כך מלאים, שאינם מותירים מקום לתחושת ה'חסר' ההכרחית לציפיה ולתפילה. כדאי לזכור כי מצות 'פרו ורבו' כוללת, כדברי אדמו"ר הזקן, את המצוה 'לעשות עוד יהודי'. בוודאי שאין הדבר בא לבטל את הרצון לילד, ואולם כל עוד הדבר נמנע, וגם אם לא, אפשר למצוא דרכים נוספות להיות פוריים, שכן "עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים" (רש"י בראשית ו, ט). ומכאן נשוב לפרט האחרון בתיאור העץ הפורה.
"ועלהו לא יבול" – "והיה עלהו לתרופה"
המלה "לתרופה" נדרשת בדברי חז"ל (סנהדרין ק, א) כנוטריקון – להתיר פה. האין זה מדהים, שסגולת עלי העץ המופלא מתבטאת ב"להתיר פה אלמים ופה עקרות" (שם)? ושוב נרמז כאן הקשר בין פתיחת הפה בתפילה ליציאה מן העקרות, וכפי שדרש האריז"ל את המלה "פסח" – פה סח, שזהו אבן היסוד לגאולה בכללה.
רציתי להאיר פן נוסף בדיבור, על פי דברי חז"ל בדרשת הפסוק "ועלהו לא יבול" – אפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד (סוכה כא, ב). באדם השלם יש משמעות לא רק לדבורי הקודש שלו, כגון תורה ותפילה, אלא גם לשיחות החול. רובנו אמנם לא מגדירות את עצמנו כ"תלמידות חכמים", אך מכאן עלינו ללמוד ולהתבונן גם בשיחות שלנו, היום-יומיות. המלים שלנו יכולות להיות לתרופה! חשבו כמה נשים סביבכן ניתן להתיר קצת את סבלן באמצעות מלים חמות ומעודדות, בדברי חיזוק וברכות כנות. ואולם, שיחותינו יכולות ח"ו להביא גם לתורפה, לסבל ומצוקה רבה לנשים בסביבתנו הנתונות במצוקה – חשוכות בנים, רווקות מבוגרות וכד'. לא, לא צריך להסתובב סביבן כאילו הן זכוכיות שעלולות להשבר בכל רגע, אך גם אין צורך לשוחח במחיצתן כל הזמן על 'מטרנה', טיטולים, לידות וכד'. מעט רגישות יכולה למנוע המון צער, ואף להביא תרופה, כאמור. זו גם הזדמנות להרחיב את תחומי השיחה, למחוזות נוספים של חיינו. בנוסף, רגישות לגודל הנסיון הזה, יכולה להעמיק אצל כולנו את גודל הנס והפלא הגלומים בכל תינוק שנולד, ולמלא אותנו בתעצומות הנפש כשלהן.
נחזור לעץ. כיצד צומח עץ מופלא כל כך, פורה ומרפא? ממה הוא יונק? בתהילים נראה כי הוא יונק ממי התורה – "ובתורתו יהגה יומם ולילה", ובמחזה שחזה יחזקאל כתוב בפירוש שאלו הם מים היוצאים מן המקדש. בע"ה, כשיבנה ביהמ"ק ב"ב "עתידין כל אילני סרק שיטענו פירות..." (כתובות קיב, ב), אך מהתיאור ביחזקאל נראה כי גאולה זו אינה מתרחשת בפתע פתאום, אלא בתהליך. המים מתחילים לצאת מתחת מפתן הבית, והולכים ומתגברים עד כי גאו המים ויחזקאל מעיד שלא יכל לעבור בתוכם... מתוארים שם מים שמרפאים כל אשר בדרכם, כולל המתקת מי הכנרת וים המלח – "אל כל אשר יבוא שם נחלים – יחיה". במים אלו ניתן לראות גם סמל למי הטהרה ממוות ותולדותיה, כגון דם הנדה, ולמים המקיפים את העובר ומאפשרים את חיותו.
על כל פנים, מתואר בפסוק שגם מים אלו אינם מרפאים את הכל. "הביצות והגבאות - גופי מים מסויימים השקועים באדמה - לא ירפאו", המים לא יגיעו אליהם. מדוע? תשובת הפסוק "למלח נתנו", ופירש רש"י שיש צורך במלח, על מנת לתת טעם בתבשיל...
נראה, כי גם במצב הגאולי יש מקום ל"מלח". אלו היינו חיות לפני כמאה שנה, מסתבר שהיינו יודעות היטב כי למלח חשיבות עצומה לא רק על מנת לתת טעם בבישולים, אלא גם כדי להכשיר את הבשר! תפקיד המלח בהכשרה, בשלב שנקרא "השהיה" בין "הדחה" ל"הדחה", הוא כדי להוציא את הדם. רבי נתן מברסלב מסביר הלכות אלו באופן נפלא, ואביא רק תמצית שבתמצית מתוך דבריו (לקוטי הלכות, מליחה א): "שהמלח הוא בבחינת ברית מלח עולם, שהוא ממתיק מרירותא דעלמא, ועל ידו נפלט הדמים רעים שהם בבחי' פגם הברית ... וזהו בחי' ההדחה במים להכשיר הבשר על ידי שמכניסין ושורין אותו בתוך המים, כי המים מטהרין אותו מכל הטומאות, בפרט מפגם הברית בבחי' מקוה מים – שזה בחי' הדחה הראשונה. ואח"כ צריך לשהות במלחו, ואז הוא גמר התיקון, שהוא הדחה האחרונה, כי הבא לטהר מסייעין לו, שאומרים לו המתן, כי אי אפשר ליכנס בפעם אחד אל התשובה, וצריך להמתין ולשהות ולסבול שפיכת דמים הרבה...".
נדמה לי, כי בדבריו מסתכמים כל הדברים עליהם דברנו.
העלייה מדרגה לדרגה, מטהרה לטהרה עוברת דרך היכולת לשהות במלח. הלוואי שלא נזדקק למלח של ייסורים. גם דמעות הן מלוחות. וכך פירש הספורנו, שהנדה נקרא "דוה" – "כי אמנם היא אז כל היום דוה (עצובה)", אך ניתן גם להגיע לדמעות של דבקות, של לב נשבר ונדכה. וכך שמעתי בשם הרב סבתו, שאמר למישהי שעדיין לא זכתה להיות בבחינת אם הבנים שמחה: 'אין בעייה שתבכי, תבכי הרבה, אבל שזה יהיה "לפני ה' ישפוך שיחו", כשאת בוכה לא רק כי זה קשה לך, אלא את מתפללת שיהיה לך ילד'.
ולוואי ונזכה מהרה לזמן בו "בלע המוות לנצח, ומחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים", וכל דמעותינו יהפכו לדמעות שמחה וגיל כאשר "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה", תיכף ומיד ממש.
מדהים עד כמה אנו, כבני אדם, מחוברים לאילן ולראש השנה שלו, ומתמלאים בתחושות התחדשות וצמיחה לנוכח כל ניצן. לא בכדי נאמר "כי האדם עץ השדה".
בחרתי להתמקד בשני תיאורים נפלאים של עצים בתנ"ך. הראשון, דימויו של דוד המלך בפרק א' בתהילים: האיש הצדיק אשר "אשרי" לו – "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול...". השני, תיאור מחזה אשר ראה יחזקאל (מז), של עצים הגדלים בצדי נחל המתמלא ממימי המקדש: "ועל הנחל יעלה ... כל עץ מאכל, לא יבול עלהו, ולא יתום פריו, לחדשיו יבכיר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה".
נדמה לי, כי התבוננות בתאורי עצי המאכל הללו, יכולה להוביל לתובנות רבות על חיינו בכלל, ובתחום הפוריות בפרט.
בהתבוננות זו נתמקד בשלשה מרכיבים החופפים בשני התיאורים: העץ (על המים), הפירות והעלים.
"והיה כעץ שתול על פלגי מים"
התחושה המרכזית העולה מן הדימוי בתהילים היא של יציבות חייו של הצדיק, חוסנם ושלוותם, במיוחד לאור התיאור המנוגד של הרשעים שהם "כמוץ אשר תדפנו רוח". אך כאשר אנו מסתכלים סביבנו, נדמה כי תיאור זה רחוק מן המציאות, בה נראה כי דווקא 'דרך רשעים צלחה' ומשגשגת, ואילו חייהם של הטובים – הפיזיים והרוחניים – מלווה לעיתים קרובות בעקירה, משברים ונפילות.
ניתן לתרץ סתירה זו בדרכים רבות, כגון הווה מול עתיד, מציאות-דמיון מול מציאות-אמת וכד', אך ברצוני להביא את דברי המלבי"ם על הפסוק, שנדמה כי הם שופכים אור חדש על הפרק כולו: "כעץ שתול - לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל, הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו...". היוצא מדבריו הוא, כי המאפיין את הצדיק איננו יציבותו הבלתי-משתנה, אלא יכולתו להכות שורשים מחדש לאחר שנעקר ממקומו! זאת, לעומת הרשעים, שברגע שהם נעקרים הם מתים, ולא ניתן לשתלם פעם נוספת...
מדברי המלבי"ם עולה דבר נוסף: העקירה, והנטיעה מחדש, אינם מקריים, אלא נעשים על מנת להשביח את העץ! זאת, ממש כדברי המדרש (מד"ר, כי תשא, פרשה מד) המבאר את דימויה של כנסת ישראל לגפן – "גפן ממצרים תסיע" (תהילים פ), "כיון שבקש הקב"ה להודיע ישראל בעולם עקרן ממצרים והביאם למדבר והתחילו מצליחים שם, והתחילו מקבלים התורה...".
בעל ה"צמח-צדק" בביאורו לתהילים (פ) מצביע על כך, שהראשון שעבר תהליך כזה היה אברהם אבינו, אשר נצטווה ב"לך-לך", ובכך ייסד את דרכם של בני ישראל. הצמח-צדק מקשר יסוד זה לנאמר בתניא (חינוך קטן) בביאור הפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז), וז"ל: "שהאדם נקרא מהלך ולא עומד, וצריך לילך ממדריגה למדריגה, ולא לעמוד במדריגה אחת לעולם. ובין מדריגה למדריגה טרם שיגיע למדריגה עליונה ממנה הוא בבחי' נפילה ממדריגה הראשונה כו'". האדם השלם, הצדיק, הוא דינאמי במהותו ומתקדם כל הזמן. אדם כזה, לא ניתן להגדירו כמי ש'לא נופל' או 'לא נשבר', להיפך: הוא נופל, אך מסוגל שוב לקום...
יתר על כן, כל מעבר מדרגה לדרגה, כל התקדמות, עוברת דרך נפילה. השאלה היא: מדוע? במה העקירה משביחה את העץ? הצמח-צדק עונה לשאלה זו שמונה תשובות (!) על פי חסידות, זאת הראשונה שבהן: "הטלטול ממקום למקום אחר, גורם לבא לבחינת אין". שמעתי מהרב גינזבורג, שההסבר לכך הוא, שהנקודה המשמעותית בכל תהליך העקירה והשתילה מחדש, הוא הרגע בו השתיל מרחף באויר, ולמעשה כמעט בטל ממציאותו (שכן עץ לא יכול לחיות באויר!). כמעט, כמובן, ולא לגמרי, הרי משהו נשאר ממנו... היכולת להתפתח, עוברת דרך וויתור מסויים על המדרגה הקודמת, המוכרת והנוחה, ורק כך מתאפשרת צמיחה משובחת יותר. זאת בבחינת דרשת החסידים "מאין – יבא עזרי" (ואולי ניתן לראות בכך רמז ל'מנהג ישראל' לחלק שברי צלחת ה'תנאים' לרווקות).
פרק א' בתהילים, לדברי הרב גינזבורג, מלמד את סוד התיקון. "אשרי האיש..." – יש צורך באישור רק במקום בו יש ערעור. הוא מצביע גם על הדמיון בין המלה "אשרי" ל"בראשית". הבריאה, על פי קבלה, באה על רקע "שבירת הכלים". במישור הנפשי מורה הדבר על כך, שכל בריאה חדשה באה על רקע משבר. האיש השלם, הנדמה לעץ, נופל ואף נשבר, ולא רק שהוא קם למרות הנפילה, אלא מתוכה! יש בכך הזמנה לחוטא – לשוב בתשובה, ולצדיק – לעלות מחיל אל חיל, שהרי מדרגת האתמול דורשת תשובה על רקע השגתו ופועלו בהווה. "אין שלם מלב שבור".
"פריו יתן בעתו" – "ולא יתום פריו, לחדשיו יבכר..."
גם כאן, התמונה האידילית, של הפוריות המושלמת, נראית רחוקה מהמציאות. כמה נשים צדקניות פרי בטנן מתעכב! נכון הדבר מראשיתנו, שכן בידוע שכל האמהות היו עקרות (בלאה נאמר "ותעמד מלדת"), כך גם אשת מנוח, חנה, ואף "ציון" – ירושלים – כדברי הכתוב "רני עקרה לא ילדה" (פדר"כ, כ).
נראה, שיש לדייק גם כאן בכתוב, "פריו יתן בעתו" – לכל זמן ועת, ובמיוחד לפירות. כל הזמן אנו צריכים לשאוף לצמוח ולגדול, כמו העץ, אך הפירות באים בעתם, על פי רצון ה'.
וכאן ברצוני להתייחס לנסיון הקשה כל כך, שנשים רבות חוות אותו – העקרות. נדמה, כי הנסיון והקושי מתעצמים בסביבה דתית, בה ילדים רבים היא הנורמה, והנשים לרוב הן או "בעגלה" או "בזמן קריב"...
תחת "לחדשיו יבכר", נשים יקרות אלו חוות מעגל מחזורי בלתי-פוסק של טיפולים כואבים ומייגעים – ציפייה דרוכה – ולבסוף 'בשורת' כשלון הטיפול, המובילה למשבר ואכזבה עד כדי ייאוש. אותה אשה צריכה למחרת לקום לעבודה כרגיל, ולהמשיך לתפקד כאילו לא קרה דבר, או אפילו ללכת ל'ברית' ולחייך.
נסיון העקרות כולל מרכיבים רבים: הקושי ואי-הנוחות המתלווים לטיפולים, המתח הזוגי, אי הנעימות (או גרוע מזה!) מצד החברה. אך נראה, כי יותר מכל מאפיינים את התקופה: המתנה אין-סופית, רצון ללידה שאיננו מתממש, ואי-ודאות תהומית ביחס לעתיד... תחושות אלו עולות אצל רבים גם בהקשרים אחרים, לנוכח ייחול שאיננו הופך למציאות, כגון זה המתלווה לרווקות המתמשכת...
כמובן, על כולנו להתפלל תדיר, כפי שהתפלל הכהן הגדול בתפילתו הקצרה בצאתו מקדש הקדשים (ללמדך נשגבות העניין!) "שלא תפיל אשה פרי בטנה...", שכל התהליכים יצאו בשלימות מן הכח אל הפועל, ולא 'יפלו' באמצע, ויחד עם זאת, ברצוני להאיר כמה דרכים, שבאפשרותן להפוך ולו במעט את ה'המתנה' ל'מתנה', כל עוד זהו רצון ה'.
(א) תיקון חוה. נדמה לי כי ההמתנה היא התיקון לחטא הקדמון, הקשור דווקא לפירות... הקב"ה צווה את אדם הראשון: "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", אך כאשר חוה מדברת על האיסור היא אומרת: "מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו ממנו", ואף חטאה היה "ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאשה עמה ויאכל".
החלפת העץ בפרי מזכיר את מה שחז"ל תיארו כחטאה של האדמה, שתחת ציווי ה' להוציא "עץ פרי עשה פרי", בו טעם העץ כטעם הפרי, הוציאה רק "עץ עשה פרי". הראי"ה מסביר את עומק חטאה בכך ש"הלכה אחרי מגמות ותכליתות..." (אוה"ק ג).
על רקע החטא נאמר לחווה "הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים". מעיון במפרשים השונים ניתן לראות בפסוק זה את המרכיבים השונים הקשורים ל"פרי הבטן": דם הנדות, דם הבתולים, צער העיבור, צער הלידה וצער גידול בנים. בניגוד למצב של "בו ביום נבראו ... בו ביום הוציאו ולדות" (ב"ר כה, ב), תהליך הבאת הילדים לעולם הפך לארוך וקשה. אין דבר הממחיש יותר מן ההריון, ובפרט הריון שמתעכב, עד כמה לא ניתן לזרז תהליכים!
נציין, כי באותה עת נתאררה גם האדמה: "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך". תיקון האדם בתחומו מקביל לזה של האשה, במקום "לעבדה ולשמרה" קבל הוא תהליך קשה ומייגע עד שיקבל את מזונו.
אמנם, לעתיד לבא, כאשר ההמתנה, התהליך והעמל יהפכו לקניין בנפשנו, נוכל לשוב למצב של גן העדן, בו "עתידה אשה שתלד בכל יום" (שבת ל, ב). [עוד על תהליכים ופירות ניתן לראות בשח'נשים 2, שבט ה'תשס"ד].
(ב) הזדמנות לתפילה. במצב בו חוסר הוודאות היא תחושה קיומית, וברור כל כך שדבר אינו בשליטתנו, זה העת לפנות למי ששולט במציאות, על ידי תפילה. חכמינו אמרו: "ולמה נתעקרו האמהות? שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן" (ב"ר מה, ד). מאמר זה הופך את התפילה מאמצעי ליציאה מהעקרות – לתכליתה!
למעשה, הרבה דיני תפילה (בשמונה עשרה) לומדים אנו מתפילת חנה, בהתחננה לבן. כך גם היסוד "כל המבקש רחמים על חברו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (ב"ק צב, א) נלמד מתפילתו של אברהם, בטרם נולד לו יצחק, בעד בית אבימלך שעצר ה' את רחמם.
עבודת התפילה, מעבר לעצם הפניה לה' וההשענות עליו, היא עבודה פנימית (על משקל 'התלבש', ככל בנין התפעל, שהנן פעולות שאדם עושה לעצמו...). הדבר כולל גם את הפ.ל.ל. במובן המשפט, ובהקשר שלנו: התבוננות פנימית וחשבון נפש המגלה תחומים הזקוקים חיזוק, הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב", וכן בעבודה על הרצון, כדברי הראי"ה: "התפילה מבררת היא את הרצון", בבירור אחר בירור, למה באמת אני רוצה את מה שאני מבקשת, ועליה מסיפוק צרכים ורצונות אישיים לעשיית נחת רוח לקב"ה. [שמעתי את עיקרי הדברים בשם הרבנית עידית אצקוביץ].
(ג) ציפית לישועה. עצם הציפיה הארוכה לילד, לחתן, או לכל דבר נחפץ, מעצימה בנפשנו את היכולת לצפות. זהו, כידוע, אחד הדברים העיקריים אותם אנו נדרשים לעשות בעולם הזה, שכן כאשר אדם עולה לבית דין של מעלה הוא נשאל: "ציפית לישועה?". הציפיה לישועה מתחילה מציפיה לישועה הפרטית, והיא עצמה מזרזת את בואה. ה"כלה" הנכספת לבעלה, כמו גם "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (תהילים פד, ג), מרחיבות את הכלי להכיל את מבוקשן. את הציפיה לישועה הפרטית אפשר להרחיב לציפייה לישועת אחרות, ואף לישועת כלל ישראל, עד שנגיע למצב בו "לישועתך קיוויתי כל היום", לישועת הקב"ה כביכול. [עוד על ערך הצפייה לישועה, ראי בשח'נשים 21, תמוז ה'תשס"ה].
(ד) עקרות ולידה – גלות וגאולה. מתוך ציפיה לישועה, המעבר טבעי להסתכלות רחבה וכללית יותר על העקרות וההמתנה ללידה. אחת מברכות שבע-ברכות היא "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה". במקומות רבים הגאולה נמשלה ללידה – החל מגאולת מצרים "ביום הולדת אותך", ועד הגאולה המיוחלת בב"א, כדבר ה' "האני אשביר ולא אוליד?" (ישעיהו סו, ט). אשה עקרה חווה על בשרה את הגלות המתמשכת, וזעקתה – "עד מתי?!" – יכולה לעורר בעולם גם את הכמיהה לגאולה.
יתר על כן, אשה שאיננה מתייאשת, ומנסה שוב ושוב להביא ילדים לעולם, עם כל הקושי הכרוך בזה, גואלת למעשה את כלל ישראל! זו היתה דרכן של אותן "נשים צדקניות" שבזכותן נגאלנו ממצרים, ועל מאמציהן לפרות ולרבות למרות כל המֵצָרים ובתוכם, הרחיבו חז"ל במדרשיהם. וכך גם בגאולה אחרונה, יודעים אנו ש"בזכותן עתידין להגאל". כל אשה שסובלת שוב ושוב את קשיי ההריון, העיבור והלידה, מקרבת את הגאולה. וכך אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כלומר, עד שיוולדו כל הנשמות שצריכות לרדת לעולם!
יחד עם כל האמור על ערך הציפיה וההמתנה, נדמה לי כי גם בתחום זה צריך להגיע לאיזון. לא טוב לשבת כל היום בבית ולהמתין, כפי שלא טוב לנהל חיים כל כך מלאים, שאינם מותירים מקום לתחושת ה'חסר' ההכרחית לציפיה ולתפילה. כדאי לזכור כי מצות 'פרו ורבו' כוללת, כדברי אדמו"ר הזקן, את המצוה 'לעשות עוד יהודי'. בוודאי שאין הדבר בא לבטל את הרצון לילד, ואולם כל עוד הדבר נמנע, וגם אם לא, אפשר למצוא דרכים נוספות להיות פוריים, שכן "עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים" (רש"י בראשית ו, ט). ומכאן נשוב לפרט האחרון בתיאור העץ הפורה.
"ועלהו לא יבול" – "והיה עלהו לתרופה"
המלה "לתרופה" נדרשת בדברי חז"ל (סנהדרין ק, א) כנוטריקון – להתיר פה. האין זה מדהים, שסגולת עלי העץ המופלא מתבטאת ב"להתיר פה אלמים ופה עקרות" (שם)? ושוב נרמז כאן הקשר בין פתיחת הפה בתפילה ליציאה מן העקרות, וכפי שדרש האריז"ל את המלה "פסח" – פה סח, שזהו אבן היסוד לגאולה בכללה.
רציתי להאיר פן נוסף בדיבור, על פי דברי חז"ל בדרשת הפסוק "ועלהו לא יבול" – אפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד (סוכה כא, ב). באדם השלם יש משמעות לא רק לדבורי הקודש שלו, כגון תורה ותפילה, אלא גם לשיחות החול. רובנו אמנם לא מגדירות את עצמנו כ"תלמידות חכמים", אך מכאן עלינו ללמוד ולהתבונן גם בשיחות שלנו, היום-יומיות. המלים שלנו יכולות להיות לתרופה! חשבו כמה נשים סביבכן ניתן להתיר קצת את סבלן באמצעות מלים חמות ומעודדות, בדברי חיזוק וברכות כנות. ואולם, שיחותינו יכולות ח"ו להביא גם לתורפה, לסבל ומצוקה רבה לנשים בסביבתנו הנתונות במצוקה – חשוכות בנים, רווקות מבוגרות וכד'. לא, לא צריך להסתובב סביבן כאילו הן זכוכיות שעלולות להשבר בכל רגע, אך גם אין צורך לשוחח במחיצתן כל הזמן על 'מטרנה', טיטולים, לידות וכד'. מעט רגישות יכולה למנוע המון צער, ואף להביא תרופה, כאמור. זו גם הזדמנות להרחיב את תחומי השיחה, למחוזות נוספים של חיינו. בנוסף, רגישות לגודל הנסיון הזה, יכולה להעמיק אצל כולנו את גודל הנס והפלא הגלומים בכל תינוק שנולד, ולמלא אותנו בתעצומות הנפש כשלהן.
נחזור לעץ. כיצד צומח עץ מופלא כל כך, פורה ומרפא? ממה הוא יונק? בתהילים נראה כי הוא יונק ממי התורה – "ובתורתו יהגה יומם ולילה", ובמחזה שחזה יחזקאל כתוב בפירוש שאלו הם מים היוצאים מן המקדש. בע"ה, כשיבנה ביהמ"ק ב"ב "עתידין כל אילני סרק שיטענו פירות..." (כתובות קיב, ב), אך מהתיאור ביחזקאל נראה כי גאולה זו אינה מתרחשת בפתע פתאום, אלא בתהליך. המים מתחילים לצאת מתחת מפתן הבית, והולכים ומתגברים עד כי גאו המים ויחזקאל מעיד שלא יכל לעבור בתוכם... מתוארים שם מים שמרפאים כל אשר בדרכם, כולל המתקת מי הכנרת וים המלח – "אל כל אשר יבוא שם נחלים – יחיה". במים אלו ניתן לראות גם סמל למי הטהרה ממוות ותולדותיה, כגון דם הנדה, ולמים המקיפים את העובר ומאפשרים את חיותו.
על כל פנים, מתואר בפסוק שגם מים אלו אינם מרפאים את הכל. "הביצות והגבאות - גופי מים מסויימים השקועים באדמה - לא ירפאו", המים לא יגיעו אליהם. מדוע? תשובת הפסוק "למלח נתנו", ופירש רש"י שיש צורך במלח, על מנת לתת טעם בתבשיל...
נראה, כי גם במצב הגאולי יש מקום ל"מלח". אלו היינו חיות לפני כמאה שנה, מסתבר שהיינו יודעות היטב כי למלח חשיבות עצומה לא רק על מנת לתת טעם בבישולים, אלא גם כדי להכשיר את הבשר! תפקיד המלח בהכשרה, בשלב שנקרא "השהיה" בין "הדחה" ל"הדחה", הוא כדי להוציא את הדם. רבי נתן מברסלב מסביר הלכות אלו באופן נפלא, ואביא רק תמצית שבתמצית מתוך דבריו (לקוטי הלכות, מליחה א): "שהמלח הוא בבחינת ברית מלח עולם, שהוא ממתיק מרירותא דעלמא, ועל ידו נפלט הדמים רעים שהם בבחי' פגם הברית ... וזהו בחי' ההדחה במים להכשיר הבשר על ידי שמכניסין ושורין אותו בתוך המים, כי המים מטהרין אותו מכל הטומאות, בפרט מפגם הברית בבחי' מקוה מים – שזה בחי' הדחה הראשונה. ואח"כ צריך לשהות במלחו, ואז הוא גמר התיקון, שהוא הדחה האחרונה, כי הבא לטהר מסייעין לו, שאומרים לו המתן, כי אי אפשר ליכנס בפעם אחד אל התשובה, וצריך להמתין ולשהות ולסבול שפיכת דמים הרבה...".
נדמה לי, כי בדבריו מסתכמים כל הדברים עליהם דברנו.
העלייה מדרגה לדרגה, מטהרה לטהרה עוברת דרך היכולת לשהות במלח. הלוואי שלא נזדקק למלח של ייסורים. גם דמעות הן מלוחות. וכך פירש הספורנו, שהנדה נקרא "דוה" – "כי אמנם היא אז כל היום דוה (עצובה)", אך ניתן גם להגיע לדמעות של דבקות, של לב נשבר ונדכה. וכך שמעתי בשם הרב סבתו, שאמר למישהי שעדיין לא זכתה להיות בבחינת אם הבנים שמחה: 'אין בעייה שתבכי, תבכי הרבה, אבל שזה יהיה "לפני ה' ישפוך שיחו", כשאת בוכה לא רק כי זה קשה לך, אלא את מתפללת שיהיה לך ילד'.
ולוואי ונזכה מהרה לזמן בו "בלע המוות לנצח, ומחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים", וכל דמעותינו יהפכו לדמעות שמחה וגיל כאשר "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה", תיכף ומיד ממש.
הוסף תגובה
עוד מאורה רבקה וינגורט
עוד בנושא נשים