לנוער הנפלא שלנו, כדי שיישאר נפלא

חשבתי איך לכתוב את הדברים, איך להציג אותם לפניכם כדי שתבינו על מה אני מדבר. הגעתי למסקנה שהצורה הפשוטה ביותר היא פשוט לספר כמה סיפורים שהייתי עד להם שיעזרו לחדד את הנקודה. אני מקווה שזה בסדר מבחינתכם.

אחרי הגרוש מגוש קטיף זכיתי להיות עם העצורים אחרי פעילותם בגג של כפר דרום. נוער מתוק, נפלא, אין מילים. בכל זאת, משהו הפריע לי.
אנשי שירות בתי הסוהר זכו ליחס מאוד מזלזל ובכלל, האווירה הייתה מאוד כוחנית. כאשר קראו לסוהר והוא לא הגיע מיד התחילו לדפוק על הדלתות, להקים רעש, לצעוק. כאשר היו חסרות מנות אוכל הרימו צעקות על העדרן. כאשר חבילות נשלחו וחולקו בקצב חלוקה נורמאלי, כאשר צריך היה לצאת לבית המשפט והסוהרים הוציאו אותנו בנוהל הרגיל ולא בקצב מזורז, כאשר היינו צריכים לצאת הביתה סוף סוף ותהליך השחרור לקח את הזמן שלקח. בכל המקומות האלה הרגשתי כוחניות, חוסר סבלנות. דוגמא חזקה מאוד לעניין ראיתי כאשר חזרנו מבית המשפט אל בית הסוהר לקראת השחרור וכטובה העלו רבים מאיתנו על אוטובוס אחד, במקום שנמתין בבית המשפט עד שהאוטובוס יסיע את הכמות המותרת, יוריד אותה ויחזור. בפועל היו כשבעים איש על האוטובוס וכאשר הגענו לבית הסוהר לא הרשו לנו לרדת בגלל איזה נוהל שלא יכולות להיות שתי קבוצות בחוץ ביחד וחייבים לגמור להכניס את הקבוצה שלפנינו. התגובה המיידית הייתה 'ימין שמאל' – נדנוד האוטובוס על מנת להזיק למערכת הקפיצים שלו ובכך לגרום לנהג לחשוב פעמיים האם לא כדאי לו להוריד אותנו. לא קדמה לתגובה הזו שום מחשבה האם זה מוצדק. לא קדמה לפעולה הכוחנית הזו שום בירור האם יש פיתרון אמצעי. האלימות הייתה כיוון המחשבה הראשוני.

נסיעה לא חוקית לכיוון לשא-נור לאחר הגירוש. מקום שומם, ריק. כואב הלב עד כמה אי אפשר לזהות היכן היה כביש, היכן שביל והיכן קראוון. חשיכה נופלת ומתחילים לנוע חזרה. נתפסים על ידי המשטרה ומוכנסים לניידת מעצר. היעילות של הנוער הייתה מדהימה. מכיוון שהבנות שבחבורה שומרות תורה ומצוות ולא מוכנות לשיר בפני בנים היה זה תפקיד הבנים לשיר בקול בזמן שהבנות קורעות את הריפוד כדי 'לחפות' על רעש הקריעה. חוטי חשמל נמשכו ממקומם בתוך הרכב ונקרעו בשיטתיות. תוך זמן קצר ביותר כל מה שיכול היה להינזק מצד העצורים ניזוק. היעילות הייתה מדהימה.

דו שיח בין בני נוער. התגאיתי בהם ואף על פי כן משהו הפריע לי בקלות שבה דיווחו על מספר המעצרים שנעצרו ואחרי איזה פעילויות (יותר מעצרים = יותר כבוד), המבחנים שהפסידו והסיבות שאין להם בגרות. נכון, מעצר כזה הוא כבוד, אבל צורת השיחה שידרה חוסר כבוד והערכה לכל מוסד הלימודים ('אז מה אם אין לי בגרות?'), חוסר כאב על המציאות הזו שבה אנחנו נעצרים כדי להגן על ארצנו ועוד ועוד. רמת הכבוד והאכפתיות הייתה הרמה שבה אני מדבר על משחק 'שוטרים וגנבים' – שום דבר לא רציני.

מחסום ליד גבעת אסף בדרך לעמונה, כדי למנוע ממתנגדי הפינוי להגיע למקום. נערות צעירות צועקות על השוטרים שם 'נאצים', מישהי שופכת שקית זבל ליד רגליהם. חייל מתוסכל פונה אלי ושואל אותי למה, למה מגיעות לו הצעקות האלה, האם מישהו מהצועקים יודע באיזה מקום הוא היה אתמול, באיזה מארב הוא סיכן את חייו כדי להגן על אותם התושבים שצועקים עליו עכשיו. עניתי לו מה שעניתי לו, הוא לא יצא 'נקי', אבל בכל זאת, לא נראה לי שאותה נערה שצעקה עליו 'נאצי' עשתה זאת מתוך שיקול דעת על מי היא צועקת והאם זה מוצדק. אולי כן ואולי לא, אני לא נכנס לזה, אבל מהצד שלי, הצורה שבה ראיתי את המציאות, הייתה שגם אם זה מעשה נכון, הוא בהחלט לא בא מהמקום הנכון בנפש, לא היה מתוך תסכול שזה המצב אלא מתוך חוסר הבנה מה צועקים, עד כמה צעקה כזו יכולה להיות דבר מעליב ופוגע.

בית חולים 'הדסה הר הצופים'. נוער מתוק מגיע לטיפול אחרי שספג פגיעות בצורה שיטתית ומכוונת מפראי אדם שנטלו זכות להזיק מצורת החוק והמשטר שבמדינה. נער נשלח לכיוון חדרי הצילום של הרנטגן, מצטלם ולאחר מכן מחפש את דרכו חזרה על המיון כדי להראות את תוצאות צילום רגלו לאורטופד, מחפש בלא הצלחה. התגובה המיידית הייתה צעקה שהופרחה כלפי המסדרון השקט – 'איפה המיון כאן?'. צעקה כזו של מישהו שכולם צריכים לבוא ולהסביר לו, צעקה שמבטאת 'מה זה פה בכלל שלא מלווים אותי לאורך כל הדרך ולמה לעזאזל אין כאן שילוט'. אחרי רגע הגיעה מישהי ובבהלה פתחה לו איזה דלת שמיועדת לעובדים ומקצרת את הדרך, רק שיעבור ולא יתחיל לעשות כאן מהפכות. . .

עד כאן הסיפורים. עכשיו המסר הפשוט.
אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מורכבת, מאוד קשה. מטבע הדברים, הנוער הנפלא שלנו הוא הפעיל העיקרי מחד ומאידך גם הניזוק המרכזי, ואני לא מדבר רק על נזק גופני או תיק פלילי במקום זה או אחר. אני מדבר על נזק נפשי.
הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד: וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהֹוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: (דברים, יג', טז'- יט').
"ונתן לך רחמים ורחמך כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת: לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' "רחמים", הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כח הרחמים" מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה (פירוש האור החיים במקום).

אנו, בתוקף צרכי הדור, ניגשים לעשות מעשים של כעס, של מרי, מעשים של הכאבה לזולת כדי להגן על היקר לנו, והכול במסגרת ציווי ה', אהבתנו את הישר והנכון, אהבתנו את ארצנו ונכונותנו להקריב עצמנו עליה. אינני מכיר עוד נוער נפלא שמוכן לקפוא לילה שלם על מנת לקבל מכות משוטרים בבוקר ולהיעצר בשביל אידיאל כלשהו, וזו בדיוק הסיבה שננצח, אבל צריך לחשוב גם על מה שקורה לנו בתהליך הזה.
אנחנו, בעקבות מעשים נפלאים אלה, נעשים קצת 'אלימים' כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה, בין אם זה מוצדק ובין אם לא. פתאום היחס להורים, למורים, לרבנים, לחוקי מדינה שאינם קשורים לעניין עליו אנחנו נלחמים, פתאום כל הדברים האלה מקבלים יחס אחר, ולאו דווקא על פי שיקול דעת אלא יותר מתוך 'תחושת בטן' שאיננה בריאה כל כך.
נכון, אנחנו בעיצומו של התהליך, ומעדיף אני אלף פעמים נער או נערה שמתוך כאב ואכפתיות צועקים על חייל מאשר נער או נערה שלא אכפת להם מכלום ולכן אינם צועקים כלום על אף אחד. מסתבר לי שאותו נער ואותה הנערה יגדלו, יעצבו את אישיותם ויאזנו את הכוחניות שלמדו להשתמש בה במקומות מסוימים עם העדינות שאפיינה ומאפיינת אותם כל כך יפה גם היום, ברמה זו או אחרת, במקומות שנכון להיות עדינים.
אבל בכל זאת, אולי אם נהיה מודעים יותר לתהליך הנפשי שעובר עלינו נצליח למזער קצת את הנזק?
דוד מכונה 'עדינו העצני' (שמואל ב', כג', ח') ומסביר רש"י במקום שעל פי העיסוק בו היה נתון היה מחליט אם עליו להיות עדין כתולעת או קשה כעץ. גם אנחנו צריכים לשאוף לשלוט כך בכוחות הנפש השונים שלנו, ומי ייתן ונזכה במהרה למשיח בן דוד.
בהצלחה.