ב - הגדרה מדויקת של מצוות ואהבת/הזלזול של אנשים במצוות שבין אדם לחברו

פרק ב'

-      מה כבר יש להבין במצוות "ואהבת לרעך כמוך"? לאהוב את החבר שלי כמו שאני אוהב את עצמי.

-      אבל מה זה אומר?

-      התורה מחייבת אותי לעזור לכל יהודי באותה מידה שאני עוזר לעצמי, ואוסרת עליי לפגוע בו כשם שאני לא פוגע בעצמי.

-      לא מדויק. הציווי לא מדבר במישור של פעולות ומעשים.

-      אולי המצווה מדברת במישורים של דיבור ומחשבה. שהתורה מחייבת אותנו לחשוב ולדבר על כל יהודי רק דברים טובים,

ממש כמו שאנחנו רוצים שידברו ויחשבו עלינו. וכשם שאף אדם לא רוצה שיחשבו עליו מחשבות רעות וקל וחומר שלא ידברו עליו דברים רעים מאחורי הגב, כך אסור לו לעשות זאת כלפי יהודי אחר.

-      גם זו הגדרה לא מדויקת. המצווה לא מדברת במישורים האלה, אלא במישור אחר.

-      אם כך, נותרה אפשרות אחת ויחידה: שאהבה זה משהו רגשי.

-      אכן, אהבה היא רגש[1]!. או בלשונו של רבנו בחיי - חובת הלבבות. חובה המוטלת על הלב. בפסוק זה התורה מחייבת אותנו לא להסתפק בעזרה הדדית במעשים או בדבורים אלא להרגיש אהבה כלפי כל יהודי ויהודי. זהו פשט הפסוק – "ואהבת". אהבה ושנאה הן רגשות. תחושות פנימיות בנפש האדם של שייכוּת וחיבוּר, המשפיעות[2] בדרך כלל על רצונותיו, מחשבותיו ומעשיו. מתוך אהבה הוא רוצה לעזור ואף עוזר בפועל ומתוך אהבה הוא מלמד זכות וחושב מחשבות חיוביות וכד'.

    במידה מסוימת, כל מה שנובע מהאהבה - רצונות, מחשבות ומעשים – כלול אף הוא במצוות "ואהבת", ולא ניתן להסתפק בשום אופן ברגש בלבד, אך הוא אינו העיקר שלה. חשוב להדגיש, שהאהבה הרגשית צריכה להיות גדולה וחזקה עד כדי יכולת להשפיע על המעשים, הדבורים והמחשבות.

-      לא כל כך הבנתי למה הרב מתכוון באומרו להרגיש אהבה.

-      תראה, יש שני[3] מושגים הדומים בשמם אך שונים במהותם וחשוב להבחין ביניהם. ישנה התרגשות וישנה הרגשת אהבה. באמרי התרגשות כוונתי להתלהבות. המילה התלהבות באה מהמילה להבה והיא דומה לה במהותה. מדובר בהתפרצות זמנית של תחושות נפלאות של מעין "חום" ושמחה. היא מתרחשת כאשר רואים נוף עוצר נשימה או פוגשים קרובי משפחה וחברים שאוהבים וכד'. התחושות אמנם נפלאות אך בהחלט זמניות ולא קבועות בנפש.

    לעומת זאת, הרגשת אהבה שעליה אני מדבר היא משהו קבוע בנפש. חלק מהאופי. מידה בנפש כמו ענווה וצניעות, מה שכמובן גורם לכך שלצורך קנייתה דרוש מאמץ ממושך.

    אקרא לך את דברי הרמב"ם בספר המצוות בשורש התשיעי:

    "דע שכל ציווי התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים. בדעות ובפעולות ובמידות ובדבור... וכן צוונו להתנהג במידה מהמידות כמו מה שצוונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך, והזהירנו במידה מן המידות כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנקימה והנטירה ודרישת הדם וזולת זה מהמידות הרעות כמו שאבאר".

    המצוות והאזהרות של התורה מתחלקות לארבעה מישורים. שלושה מהם פשוטים וידועים: מחשבה, דבור ומעשה. למישור הרביעי הרמב"ם קורא "מידות" וכוונתו למידות הנפש. דברים שהנפש מרגישה וחשה באופן קבוע. המישור הזה מקביל להגדרתו של בעל ספר "חובת הלבבות" אשר קורא לו "חובת הלבבות".

-      האם נכון להגדיר "אהבה" כאכפתיות?

-      אִכפתיות היא תוצאה ישירה של מידת האהבה ולכן בהגדרה הרחבה של "אהבה" ניתן בהחלט להכליל אותה, אך היא לא האהבה עצמה. הרמב"ם שכרגע קראתי מביא ארבע תוצאות ישירות של האהבה הכלולות בהגדרה הרחבה שלה: חמלה, רחמנות, צדקה וחסד.

    אביא בפניך רמב"ם נוסף בספר המצוות שמוכיח את דברנו.

    זו לשון הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה רו') –

    "שֶׁצִוַּנוּ לֶאֱהוֹב קְצָתֵנוּ אֶת קְצָתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁנֹּאהַב עַצְמֵנוּ. וְשֶׁתִּהְיֶה חֶמְלַתִּי וְאַהֲבָתִי לְאָחִי כְּחֶמְלַתִּי וְאַהֲבָתִי לְעַצְמִי בְּמָמוֹנוֹ וּבְגוּפוֹ וְכֹל מָה שֶׁיִּהְיֶה בִּרְשׁוּתוֹ אוֹ יִרְצֶה אוֹתוֹ. וְכֹל מַה שֶׁאֶרְצֶה לְעַצְמִי אֶרְצֶה לוֹ כָּמוֹהוּ וְכֹל מַה שֶׁאֶשְׂנָא לְעַצְמִי אוֹ לְמִי שֶׁיִדְבַּק בִּי אֶשְׂנָא לוֹ כָּמוֹהוּ. וְהוּא אָמְרוֹ יִתְעַלֶּה (שם) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

    הרמב"ם מדבר על שלושה דברים: אהבה, חמלה ורצון [שיהיה לו], מבלי להזכיר עזרה או נתינה וכדומה. הוא מדבר רק על רגשות ועל רצונות, ולא על מעשים, והדבר מלמד שמצווה זו נמצאת במישור הרגש.

    כמובן, שאם אנחנו אוהבים וחומלים ורוצים לתת אנחנו בסופו של דבר גם ניתֵן, אך הנתינה[4] עצמה לא כלולה במצוות "ואהבת".

-      אם ההבנה - שמצוות "ואהבת" היא ציווי על הרגש - כל כך פשוטה, מדוע הרבה אנשים ובכללם אני לא הגענו אליה?

-      לצערי הרב התשובה פשוטה: לדעתי, אנחנו פגועים מבחינה רגשית. לכן, אף על פי שהפירוש הזה פשוט לחלוטין, הוא נשמע לנו מוזר ולא הגיוני. יש לנו בעיה קשה ביכולת להרגיש, ובמקום לתקן אותה, אנחנו פשוט מזלזלים ברגשות ואומרים שאין להם ערך.

    שורש הפגיעה הרגשית שלנו נעוץ בנתק שקיים אצלנו בין השכל לבין הרגש, כך שהשכל כמעט ולא מצליח להשפיע על הרגש.

    אנחנו יכולים לשמוע על אסון גדול ובכל זאת לא להזיל דמעה ולחזור לשגרת יומֵנוּ תוך פרק זמן קצר. אנחנו מסוגלים לראות אדם סובל ולא לעזור לו ואפילו לא לחשוב עליו יותר מכמה שניות. אנחנו מסוגלים לצחוק על חבר, לא לשים לב שהוא נפגע ואפילו לא להרגיש רע עם זה. השכל אמנם יאמר לנו שמדובר באיסור חמור אך הרגש לא מתרגש ממה שהשכל אומר לו. קיים בתוכנו מין מחסום כזה שמונע מהרגשות שלנו לפרוץ החוצה. זה מצב נורא ואיום שחייב להשתנות, וטוב להתחיל בשינוי מהגיל הצעיר ביותר שניתן.

    דרך אגב, הפגיעה הרגשית הזאת גם גורמת לכך שאנשים לא משקיעים זמן ומאמץ במצווה החשובה הזאת. הן משום שקשה להם להבין את ערכה והן משום שקשה להם ליישם אותה.

-      כבוד הרב! מותר לי להציע סיבה נוספת לחוסר ההשקעה והמאמץ?

-      בוודאי! אנחנו לומדים ביחד וכל אחד מוסיף את הבנתו. בכל הצעה נדון ונראה האם היא נכונה וּמְדוּיקת.

-      יש הרבה אנשים החושבים שהיחס בין האדם לבוראו חשוב וקובע, ואילו היחס בין אדם לחברו זניח ולא כל כך משפיע על הקשר עם הקב"ה. הם חושבים בליבם: "הרי פגעתי באדם ולא בקב"ה ומדוע שזה ישפיע על הקשר שלי עם הקב"ה". זאת הסיבה לכך שהם לא משקיעים מחשבה ומאמץ בלימוד הלכות אלו, לא מתבוננים בהן וקל וחומר שלא עושים מאמץ גדול לֵיַשְׂמַן, כשם שהם מתאמצים לקיים כל דקדוק וכל חומרה בתחום שבין אדם למקום.

-      דבריך בהחלט נכונים, והם משלימים את התמונה של המציאות העגומה שתיארתי. זו באמת תופעה נפוצה מאד לראות יהודי המחמיר על עצמו בכל ההידורים בהלכות שבין אדם למקום כגון נטילת ידיים ו"מוקצה", אך בהלכות שבין אדם לחברו מרשה לעצמו לזלזל. בקלות יתרה אנחנו מרשים לעצמנו לזלזל ברכוש חברנו ובכספו או מקילים לספר לשון הרע על חברנו בתירוצים שונים ומשונים.

    הבה נבדוק את עצמנו: עד כמה אנחנו בקיאים בהלכות לשון הרע, הלבנת פנים ולימוד זכות? עד כמה אנחנו יודעים את הלכות צדקה, השבת אבידה ותשלומי שכר שכיר? האם יש לנו תכנית מסודרת כיצד לשפר את ההתנהגות שלנו כלפי הסובבים אותנו? או תכנית מפורטת כיצד לשפר את מידות הנפש שלנו?

    לעניות דעתי, תשובה שלילית לשאלות הללו מלמדת על דבר אחד פשוט - זלזול. התחום הזה פשוט לא חשוב מספיק בעינינו.

 

[1] ראב"ע על ויקרא יט,יז : "לא תשנא את אחיך – הפך ואהבת לרעך, והנה אלה המצות כולם נטועות בלב...". רבינו בחיי מנה מצווה זו כחובת הלבבות בהקדמתו לספרו "חובת הלבבות". רמב"ן עה"ת (שם). "פלא יועץ" בערך אהבה. הרחבנו על כך בבירורים שבסוף הספר.

[2] בהגדרה המדויקת יותר של היחס בין הרגש לבין המעשים עסקתי בבירורים בסוף הספר על פי דיוקים בדברי הראשונים.

[3] פעמים רבות האהבה הקיימת אצל זוג צעיר מורכבת מהרבה התלהבות ומעט אהבה אמיתית. רק לאחר שנים משותפות הולכת ונוצרת אהבה אמיתית קבועה בנפש.

[4] עיין בבירורים שבסוף הספר בביאור שיטת הרמב"ם גם בשאר המקומות כגון בהל' אבל שם הוא כולל במצווה זו גם גמילות חסדים וכד'.