ל"ח - מהם התנאים להיות עניו אמיתי ודוגמאות לכך

פרק ל"ח

-       אפשר קצת יותר להרחיב בעניין הגאווה?

-       אשתדל. בסוף מסכת סוטה אומרת המשנה "משמת רבי בטלה ענווה", והעיר על כך רב יוסף בגמרא (מט:) "...והא איכא אנא". כלומר, כיצד אתם אומרים שבטלה ענווה והרי יש אותי, שאני ענוותן.

דבריו של רב יוסף מעלים במחשבה ראשונה גיחוך. אם ככה הוא חושב על עצמו - בוודאי שהוא לא עניו. יש על כך אפילו סיפור יפה...

-       אני אוהב סיפורים.

-       לתלמיד אחד הוצע שידוך על ידי רבו. התלמיד

שהיה למדן ושקדן סירב בתוקף לשידוך בטענה: הרי אני למדן, חכם, בעל מידות ומיוחס וכיצד אתחתן עם יהודייה פשוטה שאמנם יש בה מידות טובות אך איננה מגיעה למדרגתי?!

בשמוע הרב את תגובת תלמידו, אמר לו שעליו לעבוד על מידת הענווה ולכן שלח אותו ללמוד אותה אצל אחד מצדיקי הדור. אחרי שנה חזר התלמיד לרבו ושוב הציע לו רבו את אותו השידוך שהציע לו לפני שהלך לאותו צדיק.

ומה הייתה תגובתו של אותו תלמיד?

הוא ענה כך: היא לא מתאימה לי. לא רק שאני למדן, חכם ומיוחס אני גם עניו.

-       טוב, אבל ברור שלא ניתן לומר על רב יוסף שהיה גאוותן.

-       נכון מאד. ברור לחלוטין שדבריו של רב יוסף אינם גאווה אלא ההיפך, ענווה אמתית. רב יוסף מלמד אותנו ענווה אמִתית מהי. ענווה אמִתית היא להכיר את עצמך באמת. רב יוסף ידע שהוא עניו. פירוש: הוא ידע שהוא יודע בכל רגע ורגע ובצורה מוחלטת שכל המציאות כולה היא מהקב"ה ולית אתר פנוי ממנו כלל.

    עניו אמִתי לא חושב שהוא אפס. ההיפך הוא הנכון. הוא יודע בדיוק את כל הכוחות שלו, אלא שהוא גם יודע שכל מה שיש לו זה מהקב"ה. הוא מודע לכוחותיו ולמקור שממנו הם הגיעו אליו, ומתוך שני דברים אלו מתקבלות כל ההחלטות שלו, מתוך תפיסה שהוא שליח של הקב"ה.

    מתוך ענווה זו כלפי הקב"ה נובעת הענווה שלו כלפי אנשים אחרים. הוא לא שואל מי יותר טוב, מי יותר חכם או מי יותר גיבור, אלא מי ממלא את השליחות שלו בעולם על הצד הטוב ביותר בהתאם לכוחות שהוא קיבל מהקב"ה ובהתאם למשימה שמתאימה לו.

    כדבריו הנפלאים של אחד מהמיוחדים שבצדיקי החסידות ר' זושא מאניפולי: לא ישאלו אותי בעולם האמת מדוע לא הייתי כמו משה רבינו. ישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא.

    תִמצת זאת אחד מגדולי בעלי המוסר[1]:

    "אוי לו לאדם שאינו מכיר ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר מעלותיו, כי הן אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר!".

-       אפשר גם לקחת דוגמא ממשה רבנו, שעליו התורה העידה שהיה עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה. ואנו גם רואים שהוא לא חשב שהוא שפל מכולם ואין בו כלום. הוא היה תקיף כלפי עם ישראל והנהיג אותם ביד רמה.

-       דוגמא מצוינת. על משה רבינו ע"ה אמרו בניו של קרח "משה אמת ותורתו אמת" (תנחומא קרח י"א). וכן נאמר שמידתו מידת האמת - "יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו:).

מידת האמת העצומה שהייתה בו היא זו שהובילה אותו להיות עניו כל כך גדול. משה רבנו ידע את האמת האמתית - שהכל מהקב"ה.

-       קצת קשה לי על כך. הרי הרבה יהודים דתיים יאמרו לך שהם מאמינים שכל הכוחות שלהם וכל המציאות שלהם היא מאת ה' יתברך ושהם שליחים של הקב"ה. האם זה אומר שהם ענווים?

-       היזכר בבקשה במה שאמרתי לך באחד השיעורים הקודמים (פי"ח).

זה נכון שהרבה יודעים לצטט את המשפטים שאמרת, אך כדי להיות עניו באמת לא די בכך.

ישנם מספר מדדים אחרים:

-       כמו מה?

-       א. עד כמה אתה מבין את מה שאתה אומר. לפעמים, האמירה שהקב"ה מחייה את כל המציאות ושאנחנו רק שליחים שלו, הינה רק אמירה כללית חסרת משמעות עמוקה והבנה מדויקת.

    ב. עד כמה אתה משוכנע בוודאות מוחלטת שאכן כך הם פני הדברים. האם אתה מוכן למסור את הנפש על כך.

    ג. עד כמה המחשבה הזאת נמצאת בהכרה שלך בכל רגע ורגע ומלווה אותך בכל צעד ושעל ובכל מחשבה דבור ומעשה שאתה חושב, מדבר ועושה. לא מספיק שאתה מידי פעם חושב על כך ונזכר בזה.

     רוצה לשמוע על כך סיפור?

-       ברור!

-       מסופר על רב אחד שביקש והתפלל שתהיה לו יראת שמים כמו של הרמב"ן. בוקר אחד הוא התעורר והכיר בוודאות שהקב"ה מחייה אותו ונמצא אִתו ממש כאן ועכשיו. מרוב פחד ורעדה ממציאותו הרוממה של הקב"ה הוא לא היה מסוגל לקום מהמיטה ולהראות את עצמו או לעשות כל פעולה אחרת. הוא הרגיש עד כמה הוא קטן ושפל לעומת השכינה שממש נמצאת כאן ועכשיו.

    הוא הבין שתפילתו התקבלה והוא קיבל יראת שמים כמו של הרמב"ן, אך הוא גם הבין שהוא לא מסוגל לעמוד בה. צריך להתקדם אליה כמו שמטפסים על סולם, שלב אחרי שלב.   לא הייתה לו ברירה והוא התפלל לקב"ה שייקח ממנו את יראת השמים של הרמב"ן ויחזיר לו את שלו.

    זו יראת השמים של הרמב"ן, עכשיו תאר לך מה הייתה יראת השמים של רבינו הקדוש או של רב יוסף או של משה רבנו שעליו התורה מעידה שהיה העניו ביותר. הוא חי כל הזמן בתחושה הוודאית הזאת, והיא זו שנתנה לו כוח וגבורה למלא את שליחותו באמת.

 

[1] הובא בספר עלי שור בשם אדמו"ר מאור עינינו מרן ר' ירוחם הלוי זללה"ה. ותודה לרב יעקב שמעון שליט"א על ההפניה ועל הערותיו הנוספות.