שתי תורות, לחג השבועות

כמה תורות יש לכם? לקראת חג מתן תורה נתבונן בדברי רבותינו המלמדים אותנו על שתי בחינות בקשר שלנו אל התורה. כתב הרמב"ם: "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו." (רמב"ם, הל' ס"ת פ"ז ה"א)

הרמב"ם, אם כן, מבין שיש חובה על כל אחד ואחד מאיתנו לכתוב ספר תורה לעצמו. לעומתו, הרא"ש הבין בדרך אחרת את החיוב בכתיבת ספר תורה, וכך הוא כותב: וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה. (הלכות ס"ת סימן א')

לפי הרמב"ם המצוה היתה ונשארה לכתוב ספר תורה. הרא"ש כותב שעם השתנות הדורות - השתנתה גם צורת הלימוד, ולכן בכל דור צריך אדם לדאוג שיהיו לו ספרים שיוכל ללמוד מהם תורה. וצריך להבין מה סובר הרמב"ם? הרי באמת ספר תורה לא נועד בימינו ללימוד? ניתן להסביר שהרמב"ם מבין שמצוות כתיבת ספר תורה לכל אחד מישראל איננה חלק ממצות תלמוד תורה, אלא יש לה ערך עצמי. כל אחד מישראל הכותב ספר תורה מלמד בכך על הקשר העמוק שיש לו אל התורה עוד קודם ללימוד. גם לספר תורה המונח בארון אנו קשורים בעומק נשמתנו. במילים אחרות, מצוות הכתיבה של ספר תורה אינה נובעת מהחיוב ללמוד בו, אלא מהחיוב שיש לכל אחד מישראל שיהיה לו ספר תורה. נמצינו למדים, שישנן שתי בחינות במציאותה של תורה בעם ישראל. האחת, עצם מציאותה של התורה בקרבנו, והקשר הנשמתי העמוק שיש לכל אחד מישראל לתורה. השניה, לימוד התורה, על מנת לכוין את חיינו לאור ההדרכה שאנו מקבלים מדבר ה' שניתן לנו.

שתי בחינות אלה קיימות זו לצד זו ומשפיעות זו על זו. הקשר הפנימי שיש לכל יהודי עם התורה מביא ללימוד התורה ולקיום מצוותיה, וכן להיפך - לימוד התורה צריך לנבוע מתוך אמונה בקדושת התורה ובקישורה לכל יהודי. מספר מחלוקות בחז"ל סובבות סביב שתי הבחינות האלה.
מובא בגמרא: "תנו רבנן: שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר: שלש כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. במאי קמיפלגי? רבנן סברי: יש אם למסורת, ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא." (סוכה ו' ע"ב)
ומסביר רש"י שם: "יש אם למסורת - כמה שכתב משה ומסר בספר תורה לישראל, היא האם והעיקר, ולא כמו שהוא נקרא." כלומר, ב'אם למסורת' הכוונה היא להסביר את הפסוק לפי הכתיב, ו'אם למקרא'- להסביר לפי הקרי, הצורה שבה אנו קוראים. יש לשאול על הביטוי 'אם למסורת' וכי הקרי לא נמסר ממשה? האם הוא אינו חלק מהמסורת? הרי ברור לכולם שגם אופן הקריאה (מה משמעותו של הניקוד וכדומה...) נלמד למשה מסיני, ואם כן מדוע הוא אינו "עיקר"? הביטוי 'מסורת' בא לומר שעצם מסירת התורה לישראל הוא הערך העליון אשר ממנו נובע לימוד התורה. 'מקרא' הוא כבר תוצאה של המפגש של התורה עם האדם. הסובר ש'יש אם למסורת' אומר, שאיננו מביטים על התורה רק מצד הערך הלימודי הנובע ממנה אלינו, אלא ישנו ערך לעצם המילים הכתובות בתורה. התורה כמות שהיא, עוד לפני שאנו לומדים אותה ומקבלים ממנה - היא הערך העליון וזהו הדבר הקובע. הסובר ש'יש אם למקרא' טוען, לעומת זאת, שאנו רואים את התורה כספר לימוד, ולכן תמיד נביט במילים כמו שהן נקראות למעשה ולא כמו שהן כתובות.
עוד מובא בגמרא: "תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה, דברי רבי; וחכמים אומרים: בכל לשון."(ברכות י"ג ע"א) לפי רבי, יש לקרוא את קריאת שמע בלשון הקודש, וחכמים מתירים גם בלשונות אחרות. מחלוקת תנאים זו מעוררת שאלה. דברי התנאים אינם מובאים בצורה רגילה של מחלוקת, בה כל דעה טוענת ההיפך מחברתה. אם רבי סובר ש'ככתבה' צריכים חכמים לומר - 'לא ככתבה', ואם חכמים סוברים 'בכל לשון', צריך רבי לומר 'בלשון הקודש', כפי שמסביר רש"י את דבריו. מדוע הובאו דעות התנאים בצורה זו?

נראה, שצורה זו של מחלוקת מחדדת את נקודת היסוד שעומדת בבסיס כל דעה. רבי סובר "ככתבה", ופירוש הדבר הוא, שהוא רואה את התורה בעיקר כדבר כתוב, ולא כדבר הנקרא ונאמר על ידי האדם והיינו שמצות קריאת שמע היא עצם הקשר של האדם לתורה שבכתב. עיקר ערכה של התורה היא בצורתה הכתובה, ולא בצורה הנלמדת על ידי האדם. חכמים, לעומת זאת, סוברים "בכל לשון". עניינה של התורה הוא בקריאתה בלשון - בלימודה ובהשפעתה המעשית עלינו ועל חיינו ולא רק בעצם מציאותה הכתובה וקריאת שמע היא השפעת התורה על האדם בפועל. עניין זה מקשר אותנו למושג המופיע במדרש על פרשת נשא, הנקראת סמוך לשבועות: "למה נאמר 'בקערה האחת' כנגד התורה הצריכה להיות אחת כמה דתימא (במדבר ט"ו) 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם'... 'ולזבח השלמים בקר שנים' כנגד שתי תורות המקרא והמשנה." (הלכות ס"ת סימן א')
במדרש זה ישנה לכאורה סתירה. האם ישנן שתי תורות או תורה אחת? נראה שאמנם שתי תורות יש, אך עלינו לאחדן לתורה אחת. שתי התורות מבטאות שתי בחינות. תורה שבכתב - עניינה מצד הכתיבה. כל קריאה, כל הוצאת דין וכדו' מהתורה שבכתב הופך אותה לתורה שבעל פה. עניינה של התורה שבכתב הוא עצם מציאות דבר ה' בקרבנו. תורה שבעל פה, לעומת זאת, היא ההורדה אל החיים, הלימוד של הדברים, ההשפעה של התורה עלינו. שתי בחינות אלו מתאחדות לכלל תורה אחת ושלמות אחת של דבר ה' המופיע בעולם דרך עם ישראל. פעמיים בשנה אנו חוגגים עם התורה, בשמחת תורה ובשבועות. בשמחת תורה אנו רוקדים עם ספרי התורה - כשהם סגורים. איננו לומדים תורה, ועיקר השמחה היא על עצם מציאותה של תורה בעם ישראל. בשבועות, לעומת זאת, אנו לומדים את התורה ומדגישים את הערך הגדול שישנו בלימוד התורה ובהשפעתה על חייו של עם ישראל. מתוך חיבור שתי הבחינות שבתורה, נזכה לקבלת תורה בשלמות.