אני לא יכולה לסרב ולא להיענות לרצון של החבר/ הרב יהושע שפירא

מן המפורסמות, אך לא תמיד מן המדוברות, שבין בנים ובנות קיימת משיכה גדולה, אשר מי שנתונה לה מתקשה מאוד לעמוד בה, גם אם האירועים יתגלגלו למקומות שאינם רצויים לה, ואף אם יחצו קווים אדומים שהיא הציבה לעצמה, ושהציב ה' במצוותיו ובתורתו. ההתמודדות הזאת עלולה להיות מתישה ומתסכלת מפני שהיא מביאה אך מעט סיפוק ושמחת נצחון, ואילו כשלונותיה רבים, צורבים ומייאשים. כיוון שהנושא הזה מפורסם וידוע מצד אחד, אך אישי, צנוע ולא מדובר מצד שני – נוצרת תחושה קשה של כלא מחניק ומייסר, של עבותות המרתקים את המצויה בהם למלחמה שקשה להימלט הימנה. מתוך כך נולדת גם תחושת חוסר אונים וחוסר יכולת, ויחד עם זה – רגשות אשם נוקבים על הכישלונות. כשמבקשים לעבוד את ה' בלב טהור, קמה וגם ניצבה המצוקה המייסרת הזאת. הלא ה' יתברך הוא אשר העיד בתורתו על חומרתם של העריות, ואסר אותן מכל וכל, אך הלא הוא גם יוצר האדם על שני יצריו בקרבו, הוא אשר הטיל אותנו לסערת ההתמודדות הזו . מכל זה מתעצמת הטלטלה בין רגשות האשם ובין חוסר האונים, ועלולים בקלות לבוא לעצבות, ותחת רצון להיות בעלי לב טהור – לבוא חלילה ללב מריר, מזוהם מרעל הייאוש. "אמר ה'... אשיב ממצולות ים" . באו הדברים שלפניכן בניסיון להשיב את הנפשות מתהומות המצולה ששקעו בהן, להשיב אותן מייסורי החטא, מתחושת השעבוד, הצער והייאוש. באו הדברים להשיב את הנפשות אל מקומן הראוי להן, אל עצמיותן הטובה, הישרה והנקייה מחטא, אל התורה ודרכיה הישרות, ולמעלה ראש – אל ה' יתברך החפץ בטובתן ומחלצן מדמעה, עד שיתהלכו לפניו בארצות החיים. ההיחשפות לכלי התקשורת בימינו גורמת זעזועים לכל נפש שיש בה עדינות וזוך, ואנו זקוקים לדרך שתטהר את המשקעים שנותרים בנו גם אם הגיעו בשוגג או באונס, וקל וחומר כאשר אנו בוחרים בצְפייה ובמפגש עם מחזות אלו. מלבד זאת, אף בחורות שעולמן הרוחני ואורח חייהן אינם מזמנים להם התמודדות אישית, נדרשות לעיתים לסוגיות אלו. כאשר הן מבקשות לברר לעצמן נושאים אלו או כאשר הן מוצאות את עצמן על תקן של יועצות לחברות הזקוקות לאוזן קשבת לעצה ולהדרכה. למה זה אנוכי עוד טרם שאנו ניגשים לעסוק בהתמודדות עם היצר, עלינו להבין מדוע דווקא הניסיון הזה הוא קשה כל-כך? מה יש בתאוות העריות שתופס את האדם חזק כל-כך? מדברי חז"ל אנו למדים שאין הדברים אמורים בדורותינו אלו בלבד, אלא בכל הדורות – "אין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות" . מדובר בתאווה מיוחדת, שאיננה עומדת בשורה אחת עם תאוות אחרות המוכרות לנו – כגון גזל, רצח וכדומה. …אמרו: הואיל ועת רצון הוא, ניבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואימסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה – כליא עלמא! ניבעי רחמי אפלגא – פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה ושבקוהו. ואהני, דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתיה . …אמרו חכמים: הואיל ושעת רצון היא (שכן קודם לכן עלה בידם לבטל את יצר ע"ז) נבקש רחמים גם על יצר העבירה (תאוות עריות). ביקשו רחמים ונמסר בידם. אמר להם (הנביא): ראו שאם תהרגו אותו – יכלה העולם. אסרו אותו שלושה ימים, ובקשו ביצה בת יומה בכל ארץ-ישראל ולא נמצאה (ללא היצר, נעצרה הפריה והרבייה בעולם). אמרו: כיצד נעשה? נהרוג אותו – יכלה העולם! נבקש רחמים על חציו (שיתבטל) – חצי מן השמים אין נותנים. ניקרו את עיניו ושחררוהו. והועיל הדבר, שלא מתגרה אדם בקרובת משפחתו. אין תאוות עריות כשאר תאוות. היא טבועה בעצם המציאות, "אי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא". תאוות אחרות מתייחסות לכוחות פרטיים ומסוימים במציאות, מעוותות ומוציאות אותם מהקשרם הנכון, אך תאוות העריות מתייחסת לעצם החיים, לשורש כל הכוחות. היא חזקה כל-כך, מפני שהיא מגיעה עד אותה נקודה המחיה ומצמיחה ומולידה חיים חדשים. כגודל הבניין – גודל הפיתוי וגודל ההרס. ומכיוון שהיא כזאת – שורש לכל התאוות כולן – לפיכך, אפילו חטאים של עבודה זרה נתלים בה: "ולא עבדו (ישראל) עבודת כוכבים, אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" . כשמתבוננים היטב מגלים שכל פגם באדם מעורר ומזכיר את הפגם היסודי והראשוני הזה, באשר הוא נובע מתוכו. גם כשמדובר בחטאים ובנפילות מתחומים אחרים לגמרי, מחזירה אותנו הנפילה אל נקודת התורפה הבסיסית של האדם. כך אנו מגלים בסיפורם של אדם וחוה, שלמרות שנכשלו באכילה – הם נוטלים עלה תאנה ומכסים את ערוותם . עד כאן עסקנו בטבע בראשיתי שקשור הן לאדם והן לחוה, אולם לאישה יש פן מיוחד בבריאתה שממנו תוצאות לאופייה ולצורת הקשר שהיא מביאה לזוגיות. לעומת האיש שנוצר מן האדמה, ומגוש עפר שנופחה בו נשמת חיים א-להית, נוצרה האישה מן האדם, שצלם א-להים כבר מצוי בקרבו. בריאת האדם מן האדמה היא תוספת רוחנית במציאות ועליית מדרגה מן העולם והתקרבות אל הבורא. אך מהו הסוד של יצירת האישה? האישה נבראת מתוך מצע של דמות א-להית אחדותית ושלמה, אדם הראשון, אך יחידה ובודדה. האישה מוסיפה בדמות האנושית חברתיות וקשר. זוהי לא רק תוספת לצביון האדם, אלא קומה עליונה חדשה במציאות כולה. האישה שיחררה את הדמות האנושית מאילמותה וגלמודיותה, ונתנה לה פנים חדשות, שיש בהם מפגש ושיח, אהבה והתמסרות. מתוך כך, נוספו לאדם חיים שמתרבים ומתפשטים, פרים ורבים, עד להתפתחות לאומים, אנושות, והיסטוריה שלמה על כל שלל גווניה ומרקם אין-סופי של קשרים והשפעות הדדיות, המצטרפות להיות דמות דיוקנה של האנושות, נזר הבריאה. אמנם, לאחר שנבראה האישה, זכה גם האדם הראשון, ואיתו כל העולם הגברי, לחברה. ובכל זאת, מאז ועד היום יכולת השיח, האמפתיה וההתמסרות לזולת הן סגולותיה המיוחדות של האישה. בנוסף לתכונות מופלאות אלו להן זכתה האישה, יש בקרבה גם צרכים ייחודיים הנובעים מכך. הצורך הנשי בקשר עם הזולת, ובייחוד עם בן-זוג הוא עמוק ביותר. וכך מביעים אותו חז"ל: "טב למיתב טן דו מלמיטב ארמלו" - טוב לשבת בשניים מלשבת בודדה כאלמנה . חברות הדוקה ונפש קרובה הם מושגים שמצויים לרוב בעולמן של נערות, ומכאן גם נובע הצורך המיוחד של הבת בידידות ובחברות, כמו גם בקשר רגשי עמוק עם בן-זוג. צורך זה הוא המיישב את העולם, הוא הנותן יציבות לבית ולתא המשפחתי גם בעיתות משבר ומחלוקת, הוא נותן לאישה בינה יתירה להבחין מה נותן לחיים את עיקר טעמם, ולהיות מוכנה לויתורים מופלגים בחילוקי דעות עם בן זוגה על עניינים טפלים יותר, ובלבד שהעיקר - האהבה והקשר הזוגי והמשפחתי - יבוסס, ואף יעמיק יותר. אך אליה וקוץ בה: דווקא מעלות אלו עלולות לטשטש את הגבולות ולגרום לחציית קוים אדומים, הן בתחום האישי הנפשי והן בגדרי ההלכה. כוח החיים העצום שמצוי באישה – "כי היא היתה אם כל חי" – שמתבטא ביכולת התקשרות והתמסרות, סוחף איתו לעיתים בעוצמה רבה את הגדרות והמחיצות המחזיקים את החיים הללו בעצמם, ואת מצוות תורת ה' הנותנות טעם מתוק ועליון, ונשמה א-להית לאותם החיים. כאשר נוצר קשר רגשי בין בחורה לבחור, אפילו למטרות נישואין ובנין בית, הרצון לאחווה בכל מחיר מהווה לפעמים גורם לנפילה נפשית ורוחנית אצל הבחורה. רצון זה כל-כך טבוע אצלה בעומק הנפש, שקשה לה מאוד להיחלץ ממעגל החטא, גם כאשר היא רוצה מאוד בכך. נוספת על זה העובדה שהקשר אינו חד סטרי, ולעיתים קרובות הבחור הוא זה המועד לכישלון, והבחורה המעוניינת בקשר עמו תתקשה לעמוד מולו, חרף כל כוונותיה הטהורות והטובות. ההכרח העמוק הזה לקשר, עלול לגבול במקומות של אובדן זהות אישית. האישה שנבראה כדמות של התקשרות וחיבור, מגלה לעיתים, שכל משמעות קיומה וערכה תלוי ומותנה בזולתה. סוף כל סוף היא נבראה כחלק, והיא חוזרת לעצמה במידת שייכותה לשלם, על כן היא מוצאת לפניה גבולות מטושטשים בינה לבין הבחור שאיתו היא נפגשת. אותה התמסרות, שעל ידה היא בונה את ביתה , היא גם המידה הממוססת את יכולת העמידה שלה שלא להיכנע לתשוקות בנות חלוף של בן זוגה או שלה עצמה, והיא מתקשה להמתין עד העת בה יבשילו התנאים לבניית הבית. הדברים האמורים תלויים גם ברקע שממנו מגיעה הבחורה. ככל שהקשר אל משפחתה סבוך יותר, בין אם זה מצד בעיות משפחה, ובין אם זה נובע מתהליך התבגרות הגורם לה ריחוק מסביבתה הקודמת – מתגברת ההזדקקות לקשר בגלל בדידות ותחושות תסכול ומקשה יותר ויותר. כמו כן קיים רצון טבעי לבנות עולמות חדשים, להיות אחרת, 'לנגן ניגון משלי', ולעיתים אף להתנהג אחרת ממה שמכוונים בבית, בביה"ס ובחברה. גם פחד עמוק ולא תמיד מודע מעורב בהסתבכות הזאת, פחד מכישלון או מתחושה מדומה של איבוד הטעם לחיים במקרה שלא יהיה מגע מיידי, "מגע שייתן לי תחושה ממשית שאני אכן 'חלק' רצוי ואהוב בזוגיות, ב'יחד', ב'שלם'". ישנו גם פחד לטווח רחוק קצת יותר. זהו פחד "שמא הבחור יעזוב אותי, ותיעלם תחושת השייכות, ואז איוותר בודדה וגלמודה באין נפש קרובה ואוהבת, וממילא בלא טעם לחיי". מכאן נובעת ההרגשה ש"אני לא יכולה לסרב לו ולא להיענות לרצון שלו לקירבה, גם כאשר הוא חוצה את הגבולות וסוחף אותי למערבולת קשה של חרטה וכאב, בתוך המפגש, ובעיקר לאחריו". עניין המגע הוא אמנם הצורה הבולטת ביותר לתסבוכת זו, אך ישנן גם בעיות נוספות המתבטאות בצורת לבוש, שלעיתים בצורה מכוונת ומודעת, ולעיתים בלא דעת, נערות מבקשות על-ידי כך מבטים, תשומת לב והערכה מן הבנים. גם שדרים בשפת הגוף, תנועות חינניות, סגנון דיבור והשראת אוירה נעימה, נועדו למלא אותו צורך קמאי ועמוק לשייכות, לחיבור, לקשר. בימינו נוספת על כל אלה גם המציאות המסובכת שאנו חיים בה, המקשה את ההתמודדות משתי בחינות: מצד אחד – התרבות המערבית שאנו חיים בה עוטפת אותנו ומטמיעה בנו בלי הרף ובערוצים רבים 'שפה' של טומאה, 'שפה' שמפתחת ומחדדת צורך בחשיפה ומשיכה בין המינים, 'שפה' שיוצרת אוירה תמידית ומתמשכת של תשדורות רמוזות ועדינות , לפעמים גם מסרים בוטים וגסים, שנועדו לעורר ולגרות וליצור מתח ו'חשמל' ללא הפסקה. אנו נמצאים בסביבה תרבותית שעוסקת במקצועיות, בשיטתיות ובהשקעה כספית עצומה, בניסיונות לשטוף אותנו בתאוות חיצוניות וגסות עד כדי שיכרון חושים. גם כאשר אנחנו מצליחים להתגונן זה קשה מאוד, ולעיתים קרובות ממש בלתי אפשרי, להצליח לסנן את כל הכיעור שזורם ללא הרף. ולפתע אנו מתבוננים על עצמנו, ומוצאים שבמידה מרובה חלק מה'שפה' הזרה והטמאה הזו הפכה להיות לשפה שלנו. לא מילים בודדות אנחנו מבקשים להחליף כי-אם את השפה, וזאת ודאי איננה מלאכה פשוטה. יש מי שלא רק ברחוב, אלא גם בתוך הבית פנימה נאלץ להתמודד עם כלי תקשורת שונים הנותנים לגיטימציה בוטה לכל כיעור וטומאה (ואמנם בנושא זה בידינו להסיר המכשלה מבתינו). כך או כך – מציאויות שבימי חז"ל נדרשנו להתמודד עמן בצורה מוגבלת, הפכו בימינו להתמודדות מרכזית בחיינו, התמודדות קשה ומתישה. יתר על כל זה – גם אופק סיום הניסיון רחוק מעיני האדם יותר מאי-פעם. במשנה נאמר: "בן שמונה-עשרה לחופה" , ומסביר הרמב"ם שהכוונה היא לנער בן שבע-עשרה, בתחילת שנתו השמונה-עשרה . כמובן, אצל נערות הגיל היה צעיר עוד יותר, ומדברי התורה בעניין נערה מאורסה נראים הדברים, שנערה רגילה הייתה מאורסת בגיל שתים-עשרה. נסו לדמיין לרגע עולם שבו מרבית החתונות נערכות בגיל התיכון, ותיווכחו מיד עד כמה הגורם הזה משמעותי. בנוסף לכל אלה, החמירה התורה מאוד בדיני עריות, עד שאפילו 'אביזרייהו' – האביזרים – כלומר, העניינים הגורמים או הסובבים את האיסור עצמו דוחים פיקוח נפש והינם בגדר של 'יהרג ואל יעבור'. גם הרגש הטבעי שבנו מעיד כאלף עדים, שהעוצמה של הכישלון בעניינים כגון אלו נוגעת בנימים עמוקים ופנימיים ודקירת הכאב קודחת בנו עד דכדוכה של נפש. אנו עוסקים בעניין שהכמיהות הכי עצמיות של הזהות העצמית, והחרדות הכי עמוקות לאובדנה, יחד עם סיבה וטעם לחיים, מצויים בו, על-כן כל נגיעה בו מהדהדת במרחבי האישיות וחוזרת ועולה מן התהומות והיא מעידה שעניין זה פוגע בשורש החיים, שעמוקים עוד יותר מחיינו הפרטיים. יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך של הדורות כולם . בהסתכלות שטחית נראה שחומרת העבירה מכבידה בעיקר על דרך התשובה שלאחר החטא, אך בהתבוננות עמוקה יותר נגלה שעבירה שתשובתה כבדה – גם ההימנעות ממנה קשה יותר. הקושי יוצר מעין מעגל קסמים: רפיון ידים מן התשובה ומן האמונה בה, שמוביל לעצבות ולהרגשה של ריחוק מה' יתברך ושל חוסר סיכוי. וכך נוצר דרדור רוחני והאישיות נחלשת והולכת מה שפותח פתח לחטא הבא.