שאלת "הטוב בעולם".../יוני אלטמן

לפני כמה שבועות יצא לי לשוחח עם קבוצה של חבר'ה בנושאי אמונה. השיחה נגעה בכל מיני נקודות, ובין השאר הגיעה גם לעניין הבחירה החופשית. תוך כדי הדברים אחד המשתתפים 'זרק' את השאלה הבאה: "אני לא מבין איך אפשר לקרוא לזה בכלל 'בחירה חופשית' אם ברגע שאתה בוחר בצד אחד של המשוואה אתה מקבל עונש נוראי ונשלח לגהינום? זה 'חופש' זה? הרי אתה 'חייב' לבחור רק באופציה אחת כדי לא 'לחטוף על הראש!!! האם לזה ייקרא בחירה חופשית הוגנת?!" שאלה מעניינת, תודו. אפשר להיתקל בה לא פעם בדיונים בנושא הזה. אבל בואו ונניח כרגע את העיסוק בתשובה אליה, ונתמקד דווקא בשאלה. באותו מפגש פניתי אל אותו בחור ששאל ואמרתי לו כך: "שאלת שאלה מצויינת. רק דבר אחד אני לא מבין. למה לא שאלת הפוך בדיוק !!! – 'איך אפשר לקרוא לזה בחירה חופשית אם ברגע שאתה בוחר בצד אחד של המשוואה אתה מקבל שכר עצום ואינסופי ונשלח לגן עדן? זה 'חופש' זה? הרי אתה 'חייב' לבחור רק באופציה אחת כי היא משתלמת הרבה הרבה יותר!!! האם לזה ייקרא בחירה חופשית הוגנת?!" הבחור שתק. אם נתבונן לרגע בעניין הזה תתגלה לנו תופעה מעניינת מאוד. לאדם לא קשה בכלל להבין למה העובדה שהוא מקבל על מעשה מסויים טוב אינסופי לא פוגעת בחופשיות הבחירה שלו. אין לו שום בעיה עם זה. זה בסדר גמור מבחינתו. הוגן, ישר וצודק. אבל אם בצד השני הוא יקבל עונש על מעשהו זה כבר משבש לו לגמרי את החשבון – 'זה לא הוגן ולא צודק! איפה החופש לבחור?!' תופעה מעניינת, לא? האמת היא שאת כל זה הבאתי רק כהקדמה שתעזור לנו להבין את הכותרת ה'מוזרה' של המאמר הזה- 'שאלת הטוב בעולם'. כולם מרבים לדבר ולעסוק דווקא בשאלה ההפוכה – 'שאלת הרע בעולם' – הרי אלוקים הוא טוב וישר, איך ייתכן שאנו פוגשים בעולם כל כך הרבה רע וייסורים לא מוצדקים?! אנשים תמימים שלא עשו כל רע סובלים בלא שום סיבה הנראית לעין? הרי הכתובים מתארים את הבורא כ"אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". איפה היושר והצדק? האם זהו משפט הוגן?' אכן שאלה נוקבת וקשה, שרבים וטובים כבר עסקו בה, החל ממשה רבינו, דרך נביאי ישראל וחכמיו הראשונים, ועד לאחרוני הוגי הדעות בתקופתינו. גם אנחנו ב"חברים מקשיבים" התייחסנו לכך כמה פעמים בתשובות לשואלים ובמאמרים (למשל: 'הרע בעולם', 'שאלות על אלוקים' ועוד). לא מזמן קיבלנו שאלה אישית מבחור שכתב לנו כך: "שלום לכם. אני בחור דתי בן 19. לפני שלושה חודשים אמא שלי, שהייתי מאוד קשור אליה, נפטרה מסרטן. המוות שלה פגע לי קשה מאוד באמונה בקב"ה. מה עשיתי שמגיע לי דבר כזה? זה לא צודק בכלל! אני מבקש תשובה בהקדם לפני שיהיה מאוחר מדי והאמונה שלי תיעלם לגמרי". זהו באמת סיפור עצוב וכואב ושלחנו לו תשובה ארוכה שמנסה לתמוך, לחזק ולסייע עד כמה שניתן. אך הצורה הזו של הצגת הדברים בשאלה שלו עוררה אצלינו שאלה גדולה שכתבנו לו אותה בסוף תשובתינו כנקודה למחשבה: "תינוק נולד. הוא מקבל גוף מתוחכם שפועל מיידית בצורה יעילה ודייקנית כמו מכונה משומנת. יש לו הורים מסורים, אבא ואמא, שמתרוצצים סביבו ללא הרף ודואגים לכל מחסורו. מה הוא עשה כדי לזכות בזה? כלום! חולפות השנים, והטוב שבחייו רק מתרבה. בגדים וצעצועים, גני משחקים, חברים, גננות. מה הוא עשה כדי שכל זה יהיה מגיע לו? עדיין, כלום! הוא אומנם ילד חמוד אבל לא עשה שום מאמץ מוסרי שרק יתחיל להשתוות ולהצדיק, כביכול, את כל מה שהוא מקבל. נמשיך הלאה. הילד שלנו גדל, חוגג בר מצווה ומקבל אחריות על מעשיו הטובים והרעים. אך חשבון המצוות, אם רק ננקה מהם את העבירות, בכלל לא מתקרב להיות סיבה לכל הטוב העצום שהוא זוכה לו. רק ניקח לדוגמא את תפקוד הגוף. העיניים הרואות, הרגליים ההולכות, הפה שטועם ואוכל, כדי להבין שמתעוררת כאן שאלה עצומה- 'איפה הצדק?!!! הלזה ייקרא משפט הוגן?! עובדים כל כך מעט, ומשתכרים כל כך הרבה. הכתובים מתארים את הבורא כ"אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", ואילו כאן מתגלה חוסר הגינות משווע. איפה הצדק האלוקי? אַיֵה מידת המשפט? למה מגיע לילד הזה כל כך הרבה טוב, הרי הוא לא עשה כמעט כלום בעניין?! ' זוהי 'שאלת הטוב בעולם'. משום מה אף אחד לא מתמרמר ויוצא כנגד עיוות המשפט הלזה. הוא מתקבל כדבר פשוט ומובן מאיליו, כאילו ברור שרק כך צריך להיות. אך ראו זה פלא- אם רק תילקח לאותו ילד, נער או איש אחת מאינספור המתנות שהוא קיבל חינם אין כסף – הוא עלול לומר פתאום – "זה לא צודק? למה זה מגיע לי? איפה הצדק?!", ועוד מאיים לנתק קשר ולהפנות עורף לאלוקים. 'אבל רגע אחד, ידידי היקר – איפה היית עד עכשיו? וכי עד לרגע הזה הכל היה צודק ולפי שורת הדין? לא ולא!!! אבל לך זה לא הפריע בכלל. קיבלת הכל כמובן מאיליו, כאילו מישהו חייב לך משהו, ולא תמיד זכרת אפילו להגיד תודה אחת קטנה ולהעריך באמת את מה שקיבלת'. ממש מדהים, לא? בואו ונהיה כנים. אנחנו לא מדברים על אף אחד אחר. אנחנו מדברים עלינו בעצמינו. צורת המחשבה הזו מאפיינת כמעט את כולם. כל כך התרגלנו לטוב, עד שאנו משוכנעים ש'הכל מגיע לנו', שה' 'חייב' לנו משהו, כביכול. שכחנו לגמרי שכל המציאות - החיים וכל אשר בהם - הם חסד אלוקי עצום ונפלא במידה שאין לנו את היכולת אפילו להעריך. אם נהיה ישרים נהיה חייבים להודות על האמת -'שאלת הטוב בעולם' כסותרת את מידת המשפט והצדק, גדולה לאין שיעור בכמותה ואיכותה מ'שאלת הרע בעולם'! התורה אומרת "פוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים" – כלומר, עונש על חטא ישולם עד ארבעה דורות לאחר מכן. הגמרא, ואיתה כל אדם ישר, מייד מזדעקים ושואלים: "הכיצד?! איפה הצדק האלוקי? מדוע שבנים תמימים ייענשו בעוון אבות חוטאים?!" (התשובה שהגמרא משיבה על כך היא שהפסוק מדבר על מקרה שבו הבנים חטאים בעצמם – "אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם"). אבל רגע אחד, הרי התורה גם אומרת: "נוצר חסד לאלפים"- כלומר, השכר על מעשה טוב יישולם לאלפי דורות של בנים – מה שמכונה "זכות אבות". למה אף אחד לא שואל על זה: "הכיצד?! איפה הצדק האלוקי? מדוע שבנים ייהנו מזכות על דבר שהם לא עשו?" (ושימו לב, כאן לא מדובר רק על ארבעה דורות, אלא על אלפים!). מעניין מאוד, לא? לא, אין בדברים הללו ניסיון להתחמק מ'שאלת הרע בעולם'. יש מקום לדון בה בנפרד, ולחפש אחר תשובות ככל שידינו משגת. אינני יודע להסביר מדוע מתרחשים פיגועים שנהרגים בהם חפים מפשע. אני רק טוען שאם ברצוני להיות הגון עלי להודות שאני גם לא יודע להסביר כיצד זה מ-20,000 (!) נסיונות לפיגועים שהיו בשלוש השנים האחרונות רובם המוחלט לא התממשו ונבלמו בשלב זה או אחר. עלי להודות שאני גם לא יודע להסביר איך זה ש- 4000 (ארבעת אלפים!!!) פצצות מרגמה נפלו על ישובי גוש קטיף ומספר הנפגעים שואף לאפס. זוהי גם שאלה עצומה שאין לי הסבר עליה. אני תוהה איך אדם המתעקש להאמין בדביקות במציאות מקרית וסתמית נטולת אלוקים מסוגל להבין דברים כאלו ולתת להם הסבר המתקבל על הדעת. לפעמים מבלי לשים לב אנחנו נוטים להתמקד במעט הרע שיש, ולהתעלם לחלוטין מכל הטוב שיש לרוב האנשים רוב הזמן. זהו דבר פלאי גדול עוד יותר, והתשובה היחידה עליו הוא חסד אלוקי עצום ללא דין וללא סיבה. עלינו לחתור להבין עד כמה שידינו משגת מדוע מתרחשים דברים רעים, וכמובן שעלינו לנסות בכל יכולתינו להשפיע ולתקן כדי להפוך את העולם הזה לטוב יותר. אך חובתינו כלפי עצמינו וכלפי האמת שלא ניתן לשריטות שבתמונה למנוע מאיתנו לראות את היופי שבתמונה עצמה.