באמונה ננצח

00 בבוקר. אור ליום שני. מאות אנשים ממלאים את מדשאות מ.א. גוש קטיף. כל כמה דקות מגיע רכב אחר. משפחה נוספת חזרה משעות עשייה ליד קלפיות ברחבי הארץ, כתף אל כתף עם אנשים מקומיים מסורים. כאב ושמחה משמשים בערבוביה. כאב על אובדנן של אם וילדיה. כאב על ישוב שנפער בו חלל עצום. כאב על גוש ישובים ובעצם על כולנו, הקוברים את מיטב חברינו וילדינו. אך יחד עם הכאב, שמחה עצומה. שמחה על ניצחון במערכה הנוכחית, מערכה שהיא חלק ממלחמה גדולה בעד העם והארץ גם יחד. שמחה והודיה לה', על הצלה נוכחית של חבל ארץ שלם, המייצג סולם ערכים ודרך של שורשיות ובנייה, חזון ואמונה. עומדים על הדשא. מתחבקים, ונפשנו שוחקת ובוכה. הכאב, לא החל אתמול. הוא מלווה אותנו שנים. מאה שנה ויותר אנו נאבקים על זכותנו לשוב לארץ חיינו. נאבקים, וב"ה מתגברים ומתקדמים. ובדרך נופלים מיטב חברינו וילדינו. שמחה, על הגילוי המחודש של היכולת, לקחת את הכאב ולתעל אותו אל עבר המשך עשייה. מתוך הכאב, להגביר מאמצים, מתוך תחושה מחודשת של אחריות ומסירות. הרבה מחשבות מתרוצצות בראש. מחשבות על כוח השותפות, על שעות וימים בהם זכינו להתעורר ולפעול יחדיו. בדיקה שיטתית גילתה, שחמשה עשר אלף איש השתתפו אישית במבצע פנים אל פנים. בעת מבחן גילינו כיצד לשתף פעולה בין מגוון עצום של קבוצות וזרמים, בתי מדרש וציבורים שונים. בשבועות האחרונים גילינו שהעם הזה צמא לבשורה. והבשורה יכולה להישמע ברמה, רק אם נפעל יחדיו. גם בעתיד. בשבועיים אלו גילינו, שניתן לפרוץ קליפות ומחסומים. למרות שחלק מהתקשורת והמנהיגות התעייפו והתייאשו, ניתן להצליח. למרות שנים של שטיפת מוח מסתבר, שמי שבא עם אמת גדולה בלב, עם חזון וערכים, ומתוך ענווה ואהבה, מצליח להבקיע, לגעת ולהיפגש. צריך ללמוד לא להיבהל מהסקרים ומהמציאות "הוודאית" הנראית לעין. לא רק בגלל שהיא לא נכונה (הסקרים של ראשית המערכה היו נכונים, ליום כתיבתם...), אלא בגלל שעם מסירות ואמונה, ניתן בע"ה לשנותה. מפתח גדול לאמת שהתגלתה בסיבוב הנוכחי, נבע מהליכה מדלת לדלת, ממפגשי פנים אל פנים. מפגשים שיצרו מהפך עצום בזמן קצר. לא רק בגלל הנאמר בהם, אלא הרבה בזכות עצם קיומם. הסטריאוטיפ של "מתנחל קיצוני" קרס על מפתן הדלת. עוד לפני תוכן השיחה, גילו שאנו בני שיחה, בני אדם שניתן לדבר איתם. מפגשי פנים אל פנים הם מסילה המובילה ללב העם ובלבד שהם נעשים מתוך פתיחות הדדית. בכוחם לפרוץ חומות של ניכור ואיבה ולאפשר לאמת לומר בפשטות את דברה. ברם, לאור האירועים, שאלה חדשה מופנית כעת אלינו. האם נמצא את הכוח להמשיך במפגשים? אמנם, ראש הממשלה הקל עלינו את ההתגייסות האדירה במערכה הנוכחית. הוא נתן לנו זמן קצוב של כשבועיים, וקהל יעד ממוקד, עם שמות וכתובות, "רצה לקלקל ונמצא מברך". אך אנו נדרשים כעת להמשיך את העשייה, מבלי להמתין חלילה לעוד גזירה מדרבנת. להמשיך כי זה אמיתי ונדרש, להמשיך כי האתגרים הניצבים בפני החברה הישראלית הם עצומים, והקרב על תוכן חיינו המשותפים טרם הוכרע. צימאון גדול והדדי התגלה ואנו נתבעים להיות שותפים למערכה. המשך המסע לפתיחת דלתות ולבבות, מצריך כמה דברים. חלקם יחסית פשוטים: מנגנון והגדרה של קהל יעד. החלטה בדבר "הסיבה הרשמית" שבשמה דופקים על הדלת, ועוד. אך בעיקר, נדרשת הרבה ענווה. ענווה המתבטאת אפילו בשפה. הביטוי "להתנחל בלבבות" מפחיד ומטעה. המתנחל על גבעות, עוקר סלעים ופורץ בכוח דרכים אל עבר יעדו. ההגדרה של "להתנחל בלבבות" נשמעת כוחנית ומתנשאת. עלינו להרגיל את לשוננו לביטויים המלמדים על הקשבה וענווה. "מפגש של לבבות", "בגובה הלב" או ביטויים אחרים, יהיו בעזרינו אם יבטאו את כוונותינו האמיתיות. זאת ועוד, לא רק אנשי יש"ע נטלו חלק במשימה. השתתפו, במינונים שונים, בני עיירות ועירוניים, בני מושבים וישובים קהילתיים. המסע צריך להיות של כולם. אנשי ההר הפוגשים את אנשי הכפר ואנשי העיר היוצאים לעיירה. שבועיים אלו היו תקופה של גילויים. זכינו לגלות את אנשי גוש קטיף היפים- בגדלותם. פגשנו ציבור שעמד בגבורה תחת מתקפת טרור, שכלל גם התקפה של יותר מ- 4000 פגזים. גילינו ציבור מגוון, של חקלאים ותלמידי חכמים, עירוניים ומושבניקים, חילוניים ודתיים. גילינו ציבור שחי מתוך שותפות, עם עמל המשולב בהמון צניעות ופשטות. גילינו מקום המקפל בתוכו את כל היפה בארץ הזאת. חקלאות ועשייה, חזון ואמונה. ומי שידע להתבונן, פגש גם את אנשי צפון השומרון. עם פחות זרקורים ותהילה, עושים לילות כימים, ומוסיפים מייחודם למערכה. גילינו מחדש חבלי ארץ שכולנו צריכים להמשיך ולחזק, לקראת האתגרים הבאים. וגילינו את עצמנו. את יכולתנו להתנער, ומתוך אמונה ומסירות עצומה, לחולל מהפכות. באמונה ננצח.