לחיות את ההוה בקדושה/ תמר לוי

"הרי את מקודשת לי..." "קדושים תהיו...." – בעברית פשוטה – להקדיש פירושו לייחד. כשאני מקדיש זמן – אני מייחד זמן לעיסוק מסוים. כשאני מקדיש תשומת לב , אני מרכז את כל הקשב לעניין אחד. כלומר, תייחדו את כל קיומכם והווייתכם לדבר אחד - להתעלות ברוחניות, ולעידון הנשמה. על ידי ביצוע כל הפעולות הגשמיות היומיומיות תוך התרכזות במטרה הנעלה, תזכו לקדושה. "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" – כשתכוון את כל מעשיך (גם הפשוטים והשגרתיים) למטרת התעלות רוחנית, הפעולות תתבצענה באופן ראוי ונכון ובלי תקלות. השדה המשמעותי ביותר בו לאדם יש את האפשרות לקיום תכליתו זו הוא בביתו עם משפחתו. נפוץ לראות בימינו אנשים רצים, ממהרים, רודפים ואינם יודעים אחרי מה ומה תכלית מרוצתם, חיים זה לצד זה, מוצאים סידור לילדים, ממתינים בקוצר רוח, שיום העבודה יסתיים, שהילדים ילכו לישון, שהחופש יגיע (וגם שייגמר....), שהרמזור יתחלף, שהילדים יגדלו, שהתור יגיע, וכו'. כמעט תמיד נמצאים במצב של "עוד מעט", אחרי החגים, אחרי הדיאטה, בסוף העונה נוכל לקנות, בשנה הבאה. אפילו בענייני בריאות, רובנו לא משקיעים מחשבה במניעה אלא, כשכואב, מבקשים את התרופה המהירה ביותר, שתמנע מאיתנו סבל באופן מיידי. ועוד רבות הדוגמאות. אדם שבכל רגע רוצה להיות במקום אחר - הוא כועס, חסר סבלנות, ממורמר ומתוסכל מחייו. כשחיים את ההווה כראוי – הזמן מתמלא בחוויה עמוקה, והאדם חש מאושר, יש יעוד לקיום שלו, למאמצים שלו. כיצד יבוא לידי ביטוי ייחוד הקיום שלנו בחיי היום יום? בכל מקום שאנו נמצאים – פשוט להיות שם במלוא הווייתנו, ולחוות את ההווה בכל חושינו. למשל, אדם במקום העבודה - במסגרת תפקידו הוא נדרש לבצע מטלות מסוימות, לתקשר עם אנשים שונים לעמוד ביעדים וכו' – אם ירכז את כל כולו לעבודה הנעשית על ידו, יתעניין, יאתגר עצמו, ילמד עצמו לתקשר נכון עם הסביבה יפנים את מדיניות הארגון ומטרותיו, ויאמן עצמו להתמודד בהצלחה עם הקשיים העומדים בפניו יחוש הנאה בשעות העבודה, מסופק, לא יחשוב עצמו כבורג במערכת, כעבד בשכר, לא יחשוב על אחר פחות מוכשר שהתקדם, בעוד הוא נשאר בתפקידו. הוא יתמקד בארבע אמותיו ויחוש מלא, מסופק ומאושר. אותו דבר בבית: כשאת עם ילדיך – את אמא, וכשאת עם בעלך – את אשה, עם הוריך – בת, עם חברותיך – חברה. ובכל תפקיד עלינו להיות 100% שם. כשאת חוזרת מהעבודה ושוהה עם ילדיך – נתקי עצמך מהאירועים בעבודה, מהכביסה שבמכונה, מהכלים שבכיור, מהשיחה עם חברתך, ומהדואר שעוד לא פתחת. היי רק עם ילדיך – היכנסי לתפקיד של דמות מחנכת, דמות חמה ואוהבת שילדיך זקוקים לה, תיהני מהזמן שאת נמצאת אתם, חזרי לילדותך ושחקי איתם בעניין ובהנאה. והדבר נכון גם לאיש. דוגמא נוספת, כשאוכלים – להתרכז בארוחה – בטעמים, בריחות, בצבעים, הפיכת ארוחת ערב פשוטה לחוויה כלל חושית תביא לשובע פיסי ונפשי. אחת הבעיות אצל אנשים שמנים היא שהם אינם מתרכזים מספיק באוכל – אוכלים מהר, תוך כדי פעילויות נוספות, וכך הם במצב של רעב תמידי וחשק לאכול. או להבדיל, ילד שמנדנד במשך שעות לאימו העסוקה ומבקש תשומת לב, כאשר יקבל 10 דקות של תשומת לב מלאה מאמו, הוא יחוש שובע ויוכל לפנות ולהעסיק עצמו לבד. כך גם בני הזוג, כשיש את הזמן לשהות יחד. זה הזמן להתבונן זה בזו, לספר חוויות, לשתות קפה ביחד, לתת עצה, לתמוך, לפנק וליהנות מחוויית הזוגיות, שיכולה להימשך אפילו 15 דקות ביום או חצי שעה, אך היא ממלאת ומטעינה מחדש את האהבה, מחזקת את הקשר, מעלה את ההערכה עצמית של בני הזוג ומעניקה כוח להתמודד עם קשיים ביחד. המיצוי של הרגע יביא לחוויה ממלאת ועמוקה, להתחדשות הכוחות לתפקיד הבא, לסיפוק ולשמחה. אחת הרעות הפוגעת במטרה של מיצוי הרגע והנאה מההתרחשות במלוא החושים היא – הטלוויזיה. לא התכנים (הגרועים ברובם) הם גורמי הנזק אלא אופי המדיה. הטכנולוגיה מתקדמת ככל שהיא מהירה יותר, נותנת מענה מיידי, קולטת את מרב המידע ופולטת אותו במינימום זמן. מובן כי אופי הטכנולוגיה נוגד את אופי האדם. לכן, טלוויזיה שהיא מכשיר נפוץ ביותר ונגיש לכל אדם בכל גיל מביאה את הנזק הרב ביותר. חשיפה מוגזמת לצפייה בטלוויזיה, גם של מבוגרים וגם ילדים, מרגילה את המוח להתרחשויות מהירות מאד, למעבר מנושא לנושא ולגירוי מאד חזק של חוש הראיה והשמיעה (צלילים מהירים וחזקים, תמונות רצות). פעילות מוחית כזו לא תואמת את המציאות, ומפריעה להסתגלות מהירה וטובה בסביבת לימודים, חברה, עבודה, משפחה מכיוון שאז פתרון בעיות צריך להיות מיידי, מידע המועבר בין בני אדם צריך להיות ברור וקצר, וכל קצב החיים צריך להיות מהיר – אחרת יבואו תסכול וכעס. אבל כך הרי לא מתנהלים חיים נורמאליים. בנוסף, העמסת אירועים דרמטיים בפרק זמן קצוב (למשל, חדשות, סרט מצויר רווי "מרדפים אלימים", טלנובלה המלאה סצנות רגשניות וכו'), שוחקת את הרגישות של הצופה. לשם ניסוי – אדם הנמנע מתקשורת חיצונית (טלוויזיה ועיתונים)למשך תקופה של שבוע שבועיים, הרגישות שלו תעלה והוא יתעדן. תהיה לו היכולת להזדהות עם כאב של אחר – גם מבני ביתו (הוא לא "בזבז" את האנרגיה שלו באירועים חיצוניים), הוא יוכל לראות את צרכיו של האחר להתחשב, להעניק יותר תמיכה וסיוע ולנהוג באורך רוח. איך חיים את מיצוי ההווה? איך מושכים את הקדושה לביתנו? על ידי ריכוז וכוונה. הרי גם בקיום המצוות ההתעלות הרוחנית באה בעקבות התרכזות בנעשה, הכוונת המחשבות והלב למעשים. כשאדם מתפלל וחושב לעצמו :הנני עומד בפני בורא העולם, התפילה תבוא ממקום עמוק ותרים את רוחו לגבהים. בניגוד לאדם אחר הקורא מן הכתוב בסידור. גם במצבים פחות נעימים כדאי להתמקד בנקודה העכשווית וממנה ליהנות, לדוגמא - האוטו במוסך וצריך לנסוע באוטובוס, אפשר להתמקד בחוויה של נסיעה בלי הצורך להתרכז בנהיגה ולהתבונן בנוף. כמו כן, במצב לא נעים במקום להיעלב או לכעוס אפשר להתרכז באירוע הלא נעים ולחשוב מה האדם הזה נשלח לומר לי? וכך אנו מקבלים הכוונה כיצד לנהוג ומה לשפר. התמקדות בצד החיובי הקיים במצב הנוכחי – תביא לקבלה של הקשיים באופן שאינו יוצר משקעים, ולחיים קלים ומאושרים. כך בין בני הזוג – כאשר אדם שב לביתו, עושה הכנה נפשית לקראת כניסתו לתפקיד של בעל, האינטראקציה בין בני הזוג תהיה חיובית ונקייה ממשקעים שנוצרו בסיטואציות אחרות. כשגבר או אישה נכנסים נכון לתפקידם בזוגיות, הם רואים לנגד עיניהם את בחיר לבם משכבר הימים, וכל תשומת הלב מופנית לאדם האהוב שחי אתם. כשנכנסים לתפקיד באופן חלקי והראש עוד נמצא במסגרת העבודה או במסגרת של מטלות הבית אין סבלנות להקשיב לצד השני באופן מלא ולספק את "הרעב" ההדדי לתשומת לב וליחס חם. וכך יכול להיווצר מצב של חוסר תמידי באהבה ומהר מאד לפירוק הזוגיות. הרי לכל זוג היו פגישות ראשונות, רובן מרגשות, מלוות בציפייה, בהכנה וטיפוח המראה, בנימוס ודיבור מחושב, בפרפורי לב, אולי קשה לזכור את התחושות של פעם, אבל הן נמצאות וכל אחד משתוקק לחוש אותן, וזה אפשרי. הדבר לכאורה פשוט – אם אירוע מסוים היה טוב, מהנה ומרגש, הרי שאם נשחזר אותו לפרטיו נוכל לזכות שוב באותן הנאה והתרגשות שהוא גרם לנו. כאשר כל אחד מבני הזוג מאמץ לעצמו כדפוס התנהגות את התפקיד של מחזר בפגישות הראשונות, אז יזכו לחוש את האהבה במלוא עוצמתה, וכמו שנאמר: "ואירשתיך לי לעולם", הרגש והמשיכה ההדדית שלפני הנישואין ישובו ויחיו גם במסגרת הנישואין ולטווח ארוך. חוויה עמוקה היא חוויה המשתפת את מרב החושים. כך, בית מסודר ונאה, חיוך אוהב, חיבוק חם לילדים, שירים נעימים מתנגנים ברקע, ארוחה חמה וטעימה, שיחה משותפת, אור נעים, נר דולק, ניקיון – כל אלה פותחים את הנשמה לחוויה רוחנית – מושכים את כל החושים להתמקד בהווה, הפכים את השהיה בבית ובמחיצת המשפחה למקור הנאה יומיומי, למקום של מנוחה אמיתית, ומקור לכוח. לכן מאד חשוב להקפיד על הדברים החיצוניים, הגשמיים כפי שהוזכרו לעיל, ולעשות זאת בשמחה. יש מי שיאמר – זה מיותר, לערוך שולחן משפחתי לארוחת ערב? לשם מה הטרחה? למה להתאים את צבעי המצעים במטה? למה להשקיע בבגד שינה יפה? בשביל מה להדליק נר ריחני בסלון? התכונה והמאמץ שלפני המעשה יביאו לידי כך שהמעשה הופך לחוויה. זהו הערך המוסף של חיי היום יום. אדם שביתו מסודר ונקי כבית מלון – לא יחוש צורך ללכת להירגע בבית מלון. אדם שארוחת ערב משתפת את כל המשפחה, סביב שולחן ערוך, נר דולק, כלים נאים – לא צריך לצאת למסעדה, ואת כל החוויות שהוא שומר לעיתים רחוקות כדי ליהנות ולהירגע – הוא מקבל בביתו יום יום במאמץ קטן מאד. והן אלה שממלאות בו כוחות להתמודד עם קשיים, להתגבר על עייפות, כעס ותסכול, ולחוש מסופק בחייו. הקדושה לא באה מהימנעות מסיפוק הצרכים הגשמיים אלא מהוספת מימד רוחני לחוויה הגשמית. דרך נוספת שכדאי לאמץ על מנת לחיות את הטוב שבעולם היא להתייחס לכל יום כאל היום הראשון בחיים, כל רגע עומד בפני עצמו מלא ציפייה חיובית, יש להימנע מלמשוך תחושות לא נעימות מהעבר שישפיעו על הדקות והימים הבאים. כמו שהקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – כך נלמד אנו להתייחס לכל יום כאילו הוא חדש ואין לפניו ואחריו עוד ימים, למשוך אליו את הטוב, להתמיד בכך ולברוא מחדש את עולמנו האישי, לבנות מחדש את ביתנו, את הזוגיות שלנו. ואם אתמול מעדנו, לשכוח ולתת הזדמנות להתחלה חדשה.