מחלוקות ופילוגים ביהדות/ יוני אלטמן

ישנו סיפור ידוע על יהודי אחד שנטרפה ספינתו בים. הוא נפלט אל אי בודד ושם חי לו לבד את חייו במשך עשרים שנה. יום אחד נקלעה לשם שוב ספינה. כשירדו נוסעי הספינה לחוף ראו שהיהודי הקים לו על אדמת האי שני בתי כנסת. התפלאו האנשים: "בשביל מה יהודי אחד צריך שני בתי כנסת?" ענה להם היהודי: "אל האחד אני הולך כדי להתפלל". "והשני?", שאלו האנשים. "לשם אני בחיים לא אכנס..." למרבה הצער הסיפור הזה אינו סתם בדיחה אלא שיקוף של מציאות עגומה. אחד הדברים שאפיינו את עם ישראל מאז ומעולם היה המחלוקות והפילוגים. כמעט ואי אפשר לדמיין את ההיסטוריה שלנו ללא הפילוגים והמחלוקות שתמיד ליוו אותנו ושכל כך סבלנו מהם. זה מתחיל עוד בימי קדם במריבה של יוסף ואחיו, עובר דרך קורח ועדתו במחלוקתם עם משה, ממשיך במלחמות השבטים המתוארות בתנ"ך, ועד לשנאת האחים שהובילה לחורבן בית מקדשנו. וזה עוד לא הכל. בל נשכח את המחלוקות הפנימיות בין החוגים והעדות, חילוקי הדעות הרבים בין גדולי ישראל לכל אורך ההיסטוריה, ועד לימינו אנו - כשבמדינה כל כך קטנה יש כל כך הרבה מפלגות עם הבדלים קיצוניים ביניהן, בעוד שבמדינה ענקית כמו ארה"ב יש בסך הכל שתי מפלגות שההבדלים ביניהן לא משמעותיים. מעניין מאד, הלוא כן? מכירים את הפתגם "על כל שני יהודים יש שלוש דעות"? מתברר שֶאֵלו לא סתם מילים. זו המציאות הכואבת. והשאלה הגדולה היא: למה? מה הסיבה לתופעה יוצאת הדופן הזו, ובפרט אצל עם שכל כך סבל מרדיפות שכניו הסובבים אותו, עם כזה שבשבילו האחדות היא מצרך חיוני ממש?! כדי לענות על השאלה הזו ננסה להתבונן על הדברים במבט עמוק יותר, על פי הסברו של הרב קוק זצ"ל. בספרו 'אורות ישראל' כותב הרב קוק כך: "ריבויי הציביונים השונים, שמתחלקים בעמים רבים, כלולים בישראל ביחד... מתוך כך הם עלולים יותר לפירודים ולמחלוקות פנימיים". כלומר, הסיבה שיש בעם ישראל כל כך הרבה פילוגים ומחלוקות, לא נובעת בשורשה ממידות רעות ומקטנוניות, אלא דווקא ממעלתם. מה המעלה בזה? אתם שואלים. ובכן, ההסבר הוא כזה. לכל עם בעולם יש תכונות אופייניות וכשרונות מיוחדים שבהם הוא מצטיין, ועל ידם הוא מביא ברכה לעולם. עם אחד מצטיין בכשרון אומנותי- אסתטי, והאחר ביכולת גופנית- ספורטיבית. האחד בכשרון פיוטי- שירי, והאחר במדעים מדויקים, וכן הלאה (זו דוגמא מתחום הכשרונות, אך הוא הדין לתכונות נפש, נטיות רוח וצורות חשיבה). כמובן שכל עם מורכב מאנשים רבים שמתעסקים בתחומים שונים, אך בכל זאת בדרך כלל ניתן לראות בו תכונות אופי מסוימות, או כשרונות מסוימים שבהם הוא מתייחד ומצטיין במיוחד לעומת האחרים. עם ישראל יוצא דופן בזה, בכך שאין כשרון ספציפי אחד שהוא טוב בו. עם ישראל טוב בכל. כל הנטיות, התכונות והכשרונות שנמצאים בכל העולם בצורה מפוזרת, נמצאים אצלו בצורה תמציתית (ומעל הכל, הוא מתייחד בכשרון הרוחני של דבקות באלוקים עד לכדי מדריגת הנבואה, ולא נאריך בזה כרגע). ומוסיף הרב קוק: "ומתוך כך יכולים להיות לעולם "עם לבדד" מבלי להתערב בין העמים, באין מחסור כל הנטיות והכשרונות השונים" – כלומר, כל עם אחר אינו מסוגל לעמוד לבד בפני עצמו. כיוון שיש בו רק חלק מן הכשרונות והיכולות, הוא בהכרח תלוי בכל העמים האחרים. אך עם ישראל, כיוון שהוא כולל בתוכו את הכל, הוא מסוגל להתקיים בצורה עצמאית ונפרדת מכל העולם ולקיים בזה את ייעודו להיות "עם לבדד ישכון", ומתוך כך הוא יכול להשפיע על כל העולם. מה כל זה קשור לעניינינו? דווקא הנקודה החיובית הזו, היא שגורמת לכל כך הרבה מחלוקות ופילוגים. מדוע? כיוון שעם ישראל מכיל בתוכו כל כך הרבה כוחות ונטיות, תכונות וכיוונים שונים, שכולם אמיתיים וכולם חשובים וכולם חייבים לבוא לידי ביטוי, הדבר גורם למחלוקות קשות. כי הרי אי אפשר לוותר על שום דבר, הכל חייב להופיע ולהתגלות בכל העוצמה, לתועלת האדם והעולם. לא בכדי מורכב עם ישראל משנים עשר שבטים, כל אחד עם האופי המיוחד לו, הכשרונות המיוחדים לו, וממילא - התפקיד המיוחד לו. לכל אחד יש את המקום שלו והאמת שלו, והוא נושא אותה בגאון. מספרים שבאחד המפגשים של נשיא מדינת ישראל עם נשיא ארה"ב, אמר הנשיא הישראלי לעמיתו: "אתה, ידידי, נשיא על 240 מליון תושבים. זה יפה מאד. אבל אני, נשיא על 5 מליון נשיאים...". כַאֵלו אנחנו, כולנו 'נשיאים', כל אחד עם העמדה שלו, הצד המיוחד שלו, רסיס האמת שבידו, שעליו הוא נאבק במלוא העוצמה. זו הסיבה העיקרית לכך שיש אצלנו כל כך הרבה דעות ושיטות. הרב קוק מסביר עוד שלעובדה שהאמת הכוללת מופיעה בצורה כזו, של התגוששות בין דעות ומחנות שונים, יש שני יתרונות: 1) ההתנגשות בין דעות מנוגדות, הויכוח והבירור הנוקב ביניהן, גורם לכל אחת מהן להתאמץ יותר, לברר ולהסביר את עצמה ולגלות את כל כוחותיה במלוא העוצמה, וכתוצאה מזה היא מתגלית בצורה יותר מלאה ויותר שלמה. 2) המאבק בין שתי דעות ושיטות מנוגדות כשכל אחת 'סוחבת' לכיוון ההפוך מועילה לשמור על איזון אמיתי ומועילה עוד בזה שכל דעה שומרת על רעותה שלא תסטה הצידה יותר מדי. לשם המחשה נוכל להסתכל על שתי תנועות שקמו בעולם הרוח של היהדות: החסידות וההתנגדות. בעת שהן הופיעו בעולם הייתה ביניהן מלחמה גדולה וויכוח נוקב. אך כיום במבט לאחור, בפרספקטיבה רחבה יותר של זמן, אנחנו יכולים לראות כיצד הויכוח הזה הביא ברכה רבה בהופעה מלאה ושלמה של שתי השיטות, ועל ידו הן גם 'שמרו' זו על זו, לא לסטות ולהפליג יותר מדי לכיוון זה או אחר. עד כאן דיברנו על השורש החיובי של המחלוקות, ועל תפקידן החיובי. אבל אם כך, אתם בוודאי שואלים, למה במציאות זה נראה כל כך גרוע? ובכן, הבעיה היא כשלא ניגשים אל הדברים מתוך ההסתכלות הזו. אז עלולים לראות במה ש'אני מייצג' את חזות הכל, ולצאת למלחמת חורמה שמטרתה למחוק ולהשמיד את הצד המתנגד. הרב קוק יוצא נגד התפיסה הזו בחריפות: "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עִמַה הוא מקור חיים, של כל החוכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח". מטרת המלחמה איננה לבטל ולשלול את הצד השני, אלא שעל ידה יתברר המקום של כל אחת מן התפיסות והשיטות, כל אחת תשתבץ במקום שלה בפאזל הכללי, ובזה תביא ברכה לכלל כולו. צריך להיזהר מאד שפילוגי הדעות לא יובילו ח"ו לפילוגי לבבות ומאבק אישי, כי הרי בכל המפלגות ובכל השיטות יש אנשים טובים שמטרתם להועיל לעמם, אלא שכל אחד מנסה לעשות זאת בדרך שלו, בה הוא מאמין בכל ליבו. אחת הבעיות בצורת התנהלות הבחירות בארץ ומלחמת התעמולה שקודמת להן היא שהדגש העיקרי אינו על הצגת הדרך שלי אלא על שלילת הצד השני, והטלת בוץ במייצגים אותו. זו אינה דרך נכונה של בירור האמת. לסיכום, את היחס הנכון למחלוקות, פילוגים ושיטות שונות, נוכל לתמצת על פי הסברו של הרב קוק למאמר תמוה של חז"ל. בכל יום אנו אומרים בתפילה: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". מי שקורא את המשפט הזה עלול במבט ראשון להתמלא גיחוך. וכי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם? הרי אצלם יש הכי הרבה מחלוקות ושיטות?! (זוכרים איך במבחן הבגרות בגמרא כשהבוחן שאל אתכם שאלה שלא ידעתם את התשובה עליה, אם אמרתם: "זו מחלוקת". כמעט תמיד זו הייתה תשובה נכונה...). האם לזה ראוי להיקרא שלום? עונה הרב קוק שהמובן השלם והאמיתי של 'שלום' אינו אחידות של דעות, חד גוניות יבשה בעלת צבע אחד ושיטה אחת, אלא מגוון שלם ומפואר של כיוונים ופנים שביחד יוצרים את האמת השלמה. לא כתוב שתלמידי חכמים "עושים שלום בעולם", אלא "מרבים שלום" – דווקא על ידי חתירתם המתמדת אל האמת, הבירור הנוקב והתקיף, מתגלה האמת השלמה והמלאה של ריבוי השלום– 'שלום' מלשון 'שלמות' – הכולל את כל הצדדים והשיטות, כל אחת במקומה הנכון.