האהבה היא אומנות/ תמר לוי

אומן הוא אדם הלומד את אומנותו, את החומר שבידיו, מתאמן שעות רבות בכל יום, מקפיד על דיוק בעשייה וממשיך בליטוש הכושר האומנותי שלו להתמחות גבוהה יותר ויותר, יוצר ומתמלא מעשייתו. כך איש אוהב, לומד את בת הזוג שלו, והאשה לומדת את בן זוגה, רגשותיו, העדפותיו, נקודות החולשה שלו, דרכי ההתמודדות שלו עם קשיים בחיים, לומדת את תכונותיו הבסיסיות כגבר ואת צרכיו וכך גם האיש, ומתוך כך לומדים היכן לטפח ולבנות את הצד השני, לדעת ולהתקרב יותר ויותר . הלמידה הזו היא תמידית ומסייעים לה החיכוכים וחילוקי הדעות. כי שם בדיוק בא לידי ביטוי עולמו הפנימי העמוק של בן הזוג. זה יפה לקרוא על הנייר אך השאלה הגדולה היא איך נתינה מתוך עושר פנימי מביאה לאהבה ועוזרת להתמודד עם המטלות המשותפות והקשיים המלווים את בני הזוג? ראשית ההתמודדות טמונה בתפיסה העצמית של כל אחד: מי שהערכתו העצמית נמוכה יחוש רוב הזמן, מנוצל, צרכיו אינם מסופקים, יחוש משועבד לקשיים ולמטלות ותפקידיו בחיים יהוו עבורו נטל ולא אתגר, ויותר מכך, יתיחסו אליו באותה הדרך בה הוא משדר לסביבה. לדוגמא, אשה יכולה לחוש "משרתת" בבית: הכל היא צריכה לעשות, בן הזוג לא מסייע, לא יודע איך ומה, היא ממורמרת בתוך עצמה ולא עולה על דעתה שהמצב יכול להיות שונה. אך המסקנה ממש ברורה - אם אדם חש שבלעדיו שום דבר לא יזוז והוא צריך "לעשות הכל" - הוא אדם מאד חשוב ומאד משמעותי למערכת. ולכן אשה כזו צריכה להתמלא סיפוק מהתפקיד הנפלא שנפל בחלקה - להיות עיקר הבית, יוזמת ומנתבת את הנהגותיו. שנית, האחריות על סיפוק הצרכים של האדם מוטלת קודם כל עליו ואח"כ על בן הזוג. - האם אני דאגתי לעצמי כמו שאני מצפה שבן הזוג ידאג לי? לקחת אחריות על עצמי זה אומר גם להקצות זמן לארוחות מסודרות, לתחביבים, לשעות פנאי מהנות, לשינה טובה ועוד צרכים החשובים לנפש. ונפש בריאה היא נפש שתוכל להעניק לנפשות הסובבות אותה. הרבה פעמים אנו משליכים על האחר את הביקורת שאנו צריכים להעביר לעצמנו. - "הפוסל במומו פוסל". לפעמים אשה "משתגעת" איך בעלה יכול להתעלם מהבית ההפוך ולשבת בכורסא בנינוחות - מה מונע ממנה לעשות את אותו הדבר? עם כל החשיבות של טיפוח הבית- נקיון-כביסות-בישול, אהבה ושלווה חשובות יותר. ואם אשה "לא מסוגלת" לשבת כשהבית הפוך את הפתרון היא יכולה למצוא קודם כל בתוך עצמה. כשסדרי העדיפויות שלה מעמידים את יחסיה עם בן הזוג בתחתית הרשימה - כך הם באמת יראו. ולהיפך. חובה ראשונה של אותה אשה היא לבדוק מה גבול היכולת שלה ומה היא אינה מוכנה לעשות. את אותם הדברים שהם מעבר לכוחותיה - תעביר לאחריותו של אדם אחר - עוזרת או לבן הזוג (כמובן בנועם ובהסכמה), או שתשנה את סדרי עדיפויות, או שתחליט שזה מאד חשוב לה ותעשה זאת בשמחה. אותו דבר בן הזוג, הוא "משתגע" כמה זמן לוקח לה להתארגן לאירוע בעוד הוא יושב וממתין לה - מה מונע ממנו להמשיך לנוח או לעסוק בענייניו ואז יקום להתארגן כשהיא בשלבי סיום? במקביל לכך שכל אחד מנסה למצוא את הפתרון בעצמו כדאי לשוחח יחד על אותה בעיה בזמן ניטרלי ולמצוא פתרון הגיוני המקובל על שניהם. כל פתרון יושג אם כל אחד ילך לקראת האחר על מנת לאפשר דרך חיים משותפת ונעימה. עם זאת, אם אני לא יכול לשנות הרגל או תכונה מסוימת - אני יכול לשנות את האופן בו זה משפיע עלי - וזו דרך אחראית וחיובית, המאפשרת לכל אחד לשמור על יחודו ובכל זאת להתחבר לשני. להבדיל, אם אשה מתחתנת עם אדם שחסרה לו יד, יהיה זה טיפשי להתעצבן שהוא עושה דברים ביד אחת. ביחד הם מכירים במגבלה ומוצאים דרכים יצירתיות כדי שהיא לא תשפיע לרעה על יחסיהם. שלישית, אימוץ דרך חשיבה חיובית - תהפוך את הקושי לאתגר מעניין. אם נמשיל את חיי הנישואין למסע בטבע, "הקשיים" הם אותן אבנים המפריעות לצעוד בשביל, האדמה הרטובה שגורמת להחליק, הסלע הענקי שצריך חבל כדי לרדת ממנו, הקוצים ששורטים את הרגליים. אנו יכולים להסתכל מנקודת המבט השלילית ולומר - זה פשוט "סיוט", בשביל מה צריך את כל זה? למי יש זמן ליהנות בכלל ? אבל אפשר גם אחרת - פשוט לעצור לרגע ולהסתכל על הנופים המדהימים, להתבונן בצמחיה המרתקת ובקוצים המיוחדים, לדלג בקלילות מעל אבן או סלע, ולחוש חזקים וגמישים, לעזור אחד לשני, לשיר כל הדרך ולהגיע בסוף מלוכלכים, צרודים, רעבים אבל עם אור בעיניים, עם תחושה שהיה קשה אבל כיף. הרי את הדרך צריך לעשות בכל מקרה, יש לנו את הבחירה לעשות אותה בשמחה ולחוש מלאים ומסופקים. זו הגישה החיובית. ברגע של משבר או קושי, נאחז באמונה כי הקב"ה נותן לכל אחד את אותם הקשיים איתם הוא יכול להתמודד, הרי נסיון הוא מלשון להתנוסס - להתרומם ולהגיע למדרגה גבוהה יותר. ברגע של קושי, אפילו פעוט, נחשוב - זה רגע של מבחן, יש לי את היכולת להצליח אני צריך רק להתאמץ, אם יש בינינו חילוקי דעות אנחנו צריכים להעמיק ולהבין זה את עמדתו של זה, זו הזדמנות ללמידה, להוציא לפועל את היכולות שלי. לדוגמא כשילד "מנדנד" - זו הזדמנות נהדרת להיות סבלני ולשמור על קור רוח. או כשהאשה קצת מדוכדכת ועצובה - זו ההזדמנות להביע אמפתיה בלי להציע פתרונות, ופשוט להיות שם עבורה, וכשהגבר מגיע עצבני מהעבודה - זו הזדמנות פז להעניק תמיכה, מילה טובה ולהציע כוס קפה ומנוחה.. כשקשה - זו בדיוק השעה לשפר את המידות ופשוט להיות אדם טוב יותר. האמונה שהכל לטובה, שלי יש את הכוחות להתמודד עם הקשיים בדרכי, שהאחריות להסביר את הצרכים והרצונות שלי ולספקם מוטלת בראש ובראשונה עלי, ושבסך הכל אני אדם טוב, אהוב ומשמעותי - כל אלה מעצימים את הכח שיש לכל אחד להעניק לאחר ולבנות מערכת יחסים חיובית ומחוזקת המתבטאת בהתנהגויות מקרבות ומחברות: הכרת תודה: כל דבר שניתן לנו - מילה טובה, שי צנוע, עזרה - נודה בפה מלא ובשמחה - לא מתוך התרפסות וביטול העצמי אלא מתוך הערכה כנה, התמלאות והכרה בחשיבותו של בן הזוג עבורנו. חשוב מאד להכיל את הנתינה של השני. אשה שמקבלת שי מבעלה ומודה לו עם אור בעיניים, למרות שהיתה מעדיפה מתנה אחרת - תביע הערכה על תשומת הלב שהקדיש לה ותגרום לו לרצות להמשיך להעניק לה (עם הזמן הוא גם ילמד לקלוע לטעמה), או איש שמודה על האוכל שהכינה בת זוגו ומפליג בשבחו (למרות שאולי לא ממש נהנה) מעריך את המאמץ שעשתה עבורו ויגרום לה לרצות להכין לו ארוחותיו גם בעתיד. כבוד הדדי - נימוס, דיבור בלשון נקיה, כמו שהיינו מדברים אל אדם שאינו קרוב אלינו. טיפוח וחיזוק - הענקת מחמאות, חיזוקים חיוביים, פינוקים קטנים , גילוי אמפתיה לרגשות האחר, זה משרה אנרגיה חיובית ומפיג תחושות שליליות של כעס, אכזבה, עצב וכו'. ללמד זכות - שום מעשה של בני הזוג לא נובע מתוך רוע. גם אם מאד נפגעים או כועסים אפשר לחשוב על אותו אדם בצורה חיובית - אולי יש לו חולשה שקשה לו להתמודד עמה, אולי זה היה רגע של חוסר תשומת לב, שכחה, סיבה מוצדקת אחרת? כשאנו נהיה באותו מצב - כך נצפה שינהגו כלפינו. דרך זה מקלה לסלוח זה לזה ומקרבת את בני הזוג. כנות - לומר דברים ולקבל דברים כהווייתם. לכל אחד יש את האינטרפרטציה שלו לאירועים, מצבים ואנשים והיא משפיעה על ראייתו את העולם, מטרת החיבור באהבה היא גילוי וידיעת האחר כמו שהוא. לכן, על בני הזוג להסביר ממש זה לזה מה ההעדפות של כל אחד, נקודות התורפה, הצרכים האישיים לעזרה, תשומת לב, וכו'. ולקראת סיום, יש מי שיחשוב - למה רק אני צריך להתאמץ וללמוד את הדברים? למה רק אני אטרח לשנות ולשפר? בדיוק בנקודה הזו - טמון היופי שבזוגיות: זוגיות היא הרכב של שניים הכרוכים זה בזה כגלגלי שיניים ומתוך ההשלמה ההדדית, וההגבה זה לתנועתו של זה אפשר להניע את המערכת הזוגית והמשפחה. דרושה סבלנות והתמדה, אפשר בכל פעם לאמץ עיקרון אחד למשך מס' ימים עד שהוא מוטמע כהרגל. כמו תרופה שנוטלים למרות אי הנעימות למשך מס' ימים עד שחל שיפור. אחרי המאמץ, כשחיים את האמונה הנכונה ומטפחים את הזוגיות - האהבה מתעצמת, הרוגע והשלווה ממלאים את הבית, הזוג מהווה מודל לחיקוי לדרך ארץ ושלום עבור ילדיו, נפשות הילדים וההורים בריאות, והבית מהווה סלע איתן ומקום חם ומגן להיות בו - וזה החזון.