מה מסתתר מאחורי המסכה של פורים? / יוני אלטמן

"מה הענינים, אחי?", שמעתי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי לאחור. זה היה ירון שהתקרב לעברי וחיוך רחב נסוּך על פניו. "ב"ה, מצוין", שמחתי לקראתו, "מה שלומך, ירון?" "סַבָּבָּה. טוב לראות אותך", אמר וטפח על שכמי. התחבקנו. שמחתי מאד לראות אותו. זמן רב חלף מאז שנפגשנו בפעם האחרונה. "מזל שיואב התחתן, אה? אם לא הוא מי יודע מתי היינו נפגשים", אמר וצחק את צחוקו המתגלגל המוכר. ירון ואני הכרנו בצבא. שירתנו יחד באותה יחידה. היינו טיפוסים שונים מאד. הוא קיבוצניק, חילוני "למהדרין" ואתיאיסט, ואני דתי לגמרי, "דוס", כלשונו. הוא היה בחור תוסס ותזזיתי, מלא מרץ ופעלתנות, ואני שקט, רגוע ושליו. אך למרות ההבדלים הגדולים בינינו, בהשקפת העולם ובאופי, נקשרנו בלב ובנפש. ירון היה בחור אינטלגנטי שאוהב לחשוב ולהתפלסף. בדיוק כמו שאני אוהב. היינו מבלים שעות בשמירות בדיונים עמוקים על העולם והאדם, על החיים ועל אלוקים. ירון גר בקיבוץ בצפון הארץ, ואני באזור המרכז. זו הסיבה שמאז שסיימנו את השירות הצבאי ונפרדו דרכינו כמעט ולא יצא לנו להיפגש. חתונות של חברים משותפים, כמו הפעם - החתונה של יואב, היו ההזדמנויות היחידות שלנו כמעט, לראות האחד את השני. 'החג של החילוניים' ירון אחז בידי ומשך אותי הצידה, "בוא רגע למקום שקט, שנוכל לדבר קצת". בידו אחז כוסית מלאה למחצה שריח של משקה אלכוהולי כלשהו נדף ממנה. משום מה זה הזכיר לי את פורים שמתקרב ובא. "אתה יודע איזה חג אני הכי אוהב?", פתח ירון, ישיר ותכליתי כדרכו. "תן לי לנחש" אמרתי בנימה מבודחת, מביט חלופות בכוס המשקה ובירון, "יום כיפור? תשעה באב? אולי צום גדליה?" "מצחיק מאד", אמר ירון, שלא התלהב מההומור שלי, "אֶת פּוּרים, כמובן. ואתה יודע למה?", הוסיף, כשמבט שובב מרצד בעיניו. "למה?", שאלתי. "כי פורים זה... החג של החילונים!" עכשיו הגיע תורי להתעצבן. "מה זאת אומרת 'החג של החילונים'?" התקוממתי. "אני אסביר לך", אמר ירון, "זה פשוט מאד. כל שאר החגים, כמו פסח, סוכות, שבועות וגם חנוכה, הם לזכר ניסים שעשה אלוקים לישראל. שהוציא אותם ממצרים, קרע לפניהם את הים, הציל אותם מאויביהם וכו' וכו'. פורים הוא לא כזה. פורים הוא החג שלנו. של בני האדם. בזכות חוכמתם והשתדלותם של מרדכי ואסתר, ניצלו היהודים מגזירתו של המן. בלי שום התערבות פלאית של אלוקים שהופך את סדרי הטבע". ירון הפסיק לרגע ולגם מן הכוס שבידו "ואפשר ללמוד מכאן לקח חשוב", המשיך, "באמת הכל תלוי רק בנו! אם נפעל בחוכמה ובתבונה, נוכל תמיד להיחלץ מכל צרה. אם יש לך יוזמה ונחישות, קצת מזל ועוד טיפה שכל, בסוף הכל מסתדר. גם בלי "טובות" של אלוקים..." לאן נעלם אלוקים? עכשיו כבר התעצבנתי לגמרי, אך ירון עוד לא סיים את דבריו, "וההוכחה שאני צודק", הוסיף כשמבט של ניצחון מעטר את פניו, "בכל המגילה לא מוזכר אלוקים אפילו פעם אחת. הוא פשוט לא נמצא שם!!! בדוק בעצמך ותראה שאני צודק". הפעם ידעתי שהוא צודק. הספר היחיד בתנ"ך שלא מוזכר בו שם ה' זה מגילת אסתר. באמת משונה, חשבתי לעצמי. נזכרתי בדברי הגמרא ששואלת למה לא אומרים הלל בפורים (כמו שאומרים בכל שאר החגים). אחת התשובות שהגמרא עונה היא שקריאת המגילה היא בעצמה ההלל של פורים. ממש מוזר. איך יכול להיות שזה יהיה ההלל של פורים אם אלוקים פשוט חסר שם לגמרי?! איפה יש כאן הלל לקב"ה אם כל הסיפור של המגילה הוא סיפור הצלחה אנושי- חילוני?! "נו, מה אתה אומר?", אמר ירון, מנסה לקרוא את מחשבותיי. "תראה, בעצם...", התחלתי לגמגם, "כלומר, לא תמיד... בדרך כלל...". התזמורת שבדיוק התחילה שוב לנגן הצילה אותי. ירון ואני נשאבנו אל תוך מעגלי הרוקדים, והשיחה שלנו נקטעה באמצע. כעבור כמה דקות כבר הייתי צריך ללכת ולא התאפשר לנו להמשיך לדבר. האמת היא שהוא הצליח לבלבל אותי לגמרי. פשוט לא ידעתי מה לענות לו. פורים באמת נראה לי פתאום כחג חילוני, וסיפור המגילה נראה כסיפור הצלחה אנושי בלבד. מוזר מאד. יצאתי החוצה. אויר הלילה הקריר של חודש אדר קידם את פניי. צעדתי לעבר תחנת האוטובוס כשהשאלות של ירון מתרוצצות במוחי. בתחנה עמדו שלושה אנשים, ממתינים לאוטובוס. אחד מהם, יהודי מבוגר שזקן ארוך מעטר את פניו, נראה לי מוכר. כעבור רגע נוסף הצלחתי לזהות אותו. זה היה הרב ישראל, הרב שלמדתי אצלו לפני שנים בישיבה. "שלום עליכם", בירך אותי במאור פנים ולחץ את ידי בחמימות, "נו, מה שלומך?" השבתי לו בקול רפה. הוא שם לב שאני מוטרד. "על מה אתה חושב כל כך ברצינות?", שאל, "חודש אדר עכשיו, לא?" סיפרתי לו על השיחה שלי עם ירון ועל המחשבות שהתעוררו אצלי בעקבותיה. הרב ישראל הקשיב לי בסבלנות. בדיוק כשסיימתי הגיע האוטובוס. עלינו והתיישבנו יחד בספסל האחורי. הרב ישראל שתק למשך כמה שניות, ואז אמר "הוא שואל שאלות טובות החבר שלך. אבל האמת היא שהשאלות על פורים חזקות הרבה יותר". "באמת?", התפלאתי. הרב ישראל הנהן בראשו. "שים לב לדבר מעניין. המבנה של שישה ימי עבודה ושבת לאחריהם, קבוע וקיים כבר מששת ימי בראשית. שאר תאריכי החגים נקבעו על ידי הקב"ה בתורה (פסח, סוכות, שבועות, יום הכיפורים וכן הלאה). חנוכה נקבע על ידי חז"ל. אבל יש חג אחד יוצא דופן מכולם. פורים. התאריך של החג הזה לא נקבע על ידי הקב"ה, אינו כתוב בתורה, ולא נקבע גם על ידי חז"ל. קבע אותו מישהו אחר לגמרי. המן הרשע!" באמת מעניין חשבתי לעצמי. כבר 2500 שנה עם ישראל חוגג לו חג בתאריך שנקבע על ידי המן האגגי מזרע עמלק. צריך פיס בחיים "ואיך הוא קבע את התאריך?", הוסיף הרב ישראל, ומייד ענה בעצמו "על ידי גורל. במקרה. פשוט הטיל קוביה וכך יצא התאריך. מי יודע, אולי עוד גילגול אחד של הקובייה ופורים היה יוצא בתמוז...". "ולא רק זה", המשיך הרב ישראל, מגביה את קולו, "אלא שהעניין של הגורל המקרי הזה כל כך משמעותי עד שהוא נקבע כּשֵם החג – 'פורים', על שם הפור, הגורל. וביהדות, שֵם של דבר, מבטא את המהות שלו, כידוע". הופתעתי. הדברים האלו היה חדשים לי לגמרי. מה באמת ההסבר לכל זה? הרב ישראל המשיך בדבריו: "כדי לחשוף את מה שעומד מאחורי סיפור המגילה ולהתוודע באמת לעניינו של פורים צריך להבין קודם כל על מה היה הויכוח בין המן למרדכי. יש שנדמה להם שמדובר בעוד איזה סכסוך אישי, ויכוח קטנוני על כבוד ויוקרה. אך האמת היא שיש כאן ויכוח עמוק בין אידיאולוגיות. התנגשות בין תפיסות עולם מנוגדות". באותו רגע הגיע האוטובוס לתחנה של הרב ישראל. על אף שעד הבית שלי יש עוד 2 תחנות ירדתי איתו. לא יכולתי להפסיק באמצע המתח. ביקשתי ממנו שימשיך בדבריו: "ובכן, הסוד מקופל בפסוק אחד במגילה המכיל מילת מפתח ששופכת אור חדש על כל העניין. לאחר שנגזרה הגזירה על השמדת היהודים מגיע מרדכי אל שער המלך לבוש שק ואפר. אסתר שולחת אליו שליח דחוף לשאול מה קרה. אומרת המגילה: "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" (אסתר ד,ז). ומסביר המדרש: "לך אמור לה: בן בנו של קרהו בא עלינו. זהו שכתוב (על עמלק): "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח)". "אני לא כל כך מבין", אמרתי, "מה הקשר בין המן לעמלק, ולמה המילה 'מקרה', בהטיות שונות, חוזרת כאן כל כך הרבה פעמים?" הרב ישראל קימט את מצחו כְמנסה להתרכז יותר וענה: "הויכוח בין מרדכי ועם ישראל לבין המן האגגי מזרע עמלק, הוא על דבר אחד - האם יש מנהיג לעולם שמכוון ומשגיח על כל מה שקורה או שהגורל המקרי הוא זה ששולט והכל הוא פרי של אקראיות סתמית. כשעם ישראל יוצא ממצרים בניסים מדהימים העולם כולו עומד נרעש ונרגש. "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד" (שמות טו, יד-טו). רק עם אחד לא מתרגש. עמלק. 'שטויות', הוא אומר, 'במקרה עם של עבדים יצא ממצרים. וכשהגיעו לים סוף במקרה בדיוק היה שפל והם עברו, ואחר כך אצל המצרים במקרה היה גאות והם טבעו'. עמלק הוא הראשון שלא חושש ויוצא להילחם בישראל. "אשר קרך בדרך" - מלשון 'מקרה'. הוא מאמין שהמקרה הוא זה ששולט. 'יום אסל יום בסל' והמן, מזרע עמלק, ממשיך בדיוק באותה מדיניות. כשאחרי תקופה בה הכל 'הולך לו', פתאום משתבשים הענינים ובמקום לתלות את מרדכי שנוא נפשו על העץ הוא נאלץ להרכיב אותו בבגדי מלכות ברחוב העיר ולקרוא לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", וכשהוא מגיע הביתה אבל וחפוי ראש (בתוספת הדלי של הספונג'ה ששפכה עליו הבת שלו אחרי שחשבה בטעות שהוא מרדכי) ואשתו שואלת: 'המן יקירי, מה קרה לך היום?', איך הוא מגיב? "ויספר המן לזרש אשתו וכל אוהביו את כל אשר קרהו" (ו,יג) – 'אה, שום דבר מיוחד, אשתי, סתם יום גרוע. את יודעת איך זה בחיים, יום אסל יום בסל". הוא לא מעלה בדעתו אפילו שמשהו לא בסדר. 'במקרה היה לי יום לא טוב, הייתה פשוט איזו אי הבנה מקרית ביני לבין המלך'. אבל זרש אשתו וכל אוהביו אומרים לו: "אם מזרע היהודים..."- אתה טועה, יקירי. אתה הסתבכת עם היהודים. ואצלם אין מקרה, ואם התחלת ליפול – "נפול תיפול". "זו הסתכלות מאד מעניינת", אמרתי, "זה גם מסביר עוד דבר. משהו שתמיד התפלאתי עליו. מה פתאום המן בוחר בדרך של גורל כדי להכריע על יום השמדת היהודים. זה ממש מוזר. כדי להחליט על דבר משמעותי כזה יש לשקול ולהתחשב בשיקולים כבדי משקל - ביטחוניים, חברתיים, כלכליים וכדו'. ממתי מחליטים דברים רציניים בצורה מקרית של גורל? אבל לאור מדיניות חייו הכללית של המן זה פשוט מתבקש. בשבילו כל החיים זה רולטת מזל אחת גדולה. הכל נתון ליד המקרה. לא פלא שאפילו הכרעות כאלו הוא קובע לפי גורל". הרב ישראל הנהן בראשו כמסכים לדבריי, והוסיף: "ואצל מרדכי היהודי רואים בדיוק את ההיפך. כשאסתר נלקחת לבית המלך מספרת המגילה "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה ייעשה בה" (ב,יא), ואומר שם רש"י: "לא קרה לצדקת שתילקח למשכב המלך אלא שעתידה לבוא תשועה לישראל על ידה". מרדכי מאמין ששום דבר בחיים איננו מקרי. אם אסתר נלקחת לבית המלך, כנראה שיש לה משימה לבצע שם. זו הסיבה שהוא נמצא ב'היכון', בקירבת מקום, כדי לסייע במה שיהיה צריך (דרך אגב, כמה זמן מרדכי הסתובב שם? ובכן, זה לא היה יומיים וגם לא שבועיים. יש דעות בין המפרשים האם זה היה 5 או 9 שנים (!) בכל הזמן הארוך הזה הוא המשיך להאמין שמשהו חשוב צריך לקרות. מתברר שהוא צדק. בינתיים הצליחו אוזניו לקלוט שיחה קריטית - המזימה של בגתן ותרש להתנקש בחיי המלך. כך הצליח מרדכי להציל אותו, פרט שתהיה לו חשיבות רבה להמשך הסיפור, כידוע). ובהמשך כאשר מתגלית הגזירה ואסתר חוששת ללכת אל המלך ולבקש ממנו על עמה אומר לה מרדכי: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" - 'מה את חושבת שזה במקרה שהמלך החליט לעשות משתה, ולהזמין את ושתי, והיא סירבה, ושהוחלט להחליף אותה, ושאת נבחרת במקומה?! יש מי שמנהל את העולם, ואם הוא שם אותך כאן ברגע הזה, סימן שאת צריכה לפעול'. ומכאן ואילך כל הסיפור נמשך ממש במקרה. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". במקרה הוא לא נרדם. ספר הזיכרונות נפתח במקרה בעמ' 86, הַמְסַפֵר על זכותו של מרדכי. המלך חושב מה אפשר לעשות לו, ומי במקרה מגיע בדיוק באותו רגע? המן, שבטוח שמכל האנשים הכוונה בכל הדברים היא דווקא אליו. וביום השני במשתה היין, כשמגיעים לנקודת השיא במגילה ואסתר מתוודה, המלך יוצא כועס לגן ובמקרה חוזר בדיוק כשהמן נופל על המיטה שאסתר עליה ומתעצבן. ובמקרה נמצא שם אחד מן הסריסים (מאין הוא צץ פתאום?) שמציע לתלות את המן על העץ, והעניין נסגר. לְמַה אלוקים מתחפש? בסופו של דבר מתגלה איך צירוף של כל כך הרבה מקרים יחד יוצר את התמונה השלמה, ומתברר שיש יד מכוונת העומדת מאחורי כל המתרחש ומושכת בחוטים, וגם אם הקב"ה מסתתר מאחורי מסיכות שונות ומשונות הוא תמיד שומר עלינו ומנהל את כל הענינים על הצד הטוב ביותר". "אולי זו הסיבה שנוהגים להתחפש בפורים", חשבתי בקול, "ייתכן שזה בא לומר לנו שגם אם הקב"ה לא מתגלה אלינו ישירות בניסים גלויים כמו בעבר, עדיין הוא מלווה אותנו מאחורי הקלעים. הוא משגיח ושומר עלינו כל הזמן גם אם הוא 'מתחפש', כביכול, מאחורי מסיכות והסתרים". "נכון מאד", אישר הרב ישראל, "מגילת אסתר באמת מְגַלָה לנו את ההסתר. בה מתברר שכל המקרים מְכוּוַנִים בדיוק. אפילו המילה 'מקרה' מורכבת מהמילים "רַק מְה'". אומנם המן הרשע בחר להכריע הכל על ידי גורל מקרי, אך כבר אמר לנו החכם באדם: "בַחֵיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו" (משלי טז, לג) - גם הגורל שאדם מטיל בחיקו – התוצאה שלו נקבעת בדייקנות משמים על ידי ריבונו של עולם". הרב ישראל הביט בשעונו. "אוי, כבר ממש מאוחר. סליחה שעיכבתי אותך. אבל תרשה לי להראות לך עוד דבר אחד?". הסכמתי ברצון. הוא פתח את תיקו ושלף משם ספר תנ"ך. הוא פתח אותו במגילת אסתר, הצביע על פסוק מסויים וביקש ממני לקרוא. קראתי בקול: "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן" (תחילת פרק ג'). "מכאן מתחיל בעצם עיקר סיפור המגילה - עלייתו של המן", אמר, "אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה קטנה - מה פתאום כתוב "אחר הדברים האלה"? הרי ברור שמה שקרה בפרק ג' היה אחרי מה שקרה בפרק א' וב'! בדיוק בגלל זה הוא מופיע אחריהם ולא לפניהם!" חשבתי לרגע. לא הייתה לי תשובה. הרב ישראל המשיך: "חז"ל עונים על השאלה הזו ומסבירים את המילים 'אחר הדברים האלה' כך: "אחר שברא הקב"ה רפואה למכה". לְמַה הכוונה? בוא ניזכר מה היה בפרק א' וב'. קרו שם שני דברים מאד משמעותיים: 1) משתה היין שבגללו סולקה ושתי ובמקומה נבחרה אסתר למלכה. 2) מרדכי חשף את מזימתם של בגתן ותרש להתנקש בחיי אחשוורוש ונרשם בספר הזיכרונות כמי שהציל את חייו של המלך. הדברים האלו התרחשו כמה שנים טובות (!) לפני מה שמסופר בפרק ג', אבל סדר הדברים הוא קריטי. המגילה רוצה לומר לנו שעוד לפני שהמלך אחשוורוש מגדל את המן הרשע לקראת מה שעלול להיות האסון הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, דואג הקב"ה לברוא את הרפואה למכה. עכשיו כבר הכל מסודר ומוכן. המן יכול לגדול כמה שהוא רוצה, זה כבר לא יעזור לו..." ותעודת הוקרה להמן הרשע... הרב ישראל השתתק לרגע כמהסס אם להוסיף עוד משהו, אולי בגלל השעה המאוחרת. לבסוף אמר: "אומר לך עוד דבר אחד. אם היו שואלים אותנו מי הגיבורים של המגילה, בוודאי היינו מונים את מרדכי ואסתר, יהיו שיוסיפו גם את חרבונא, אבל אני מניח שאף אחד לא יעלה בדעתו להזכיר את... המן, למשל". "ברור שלא", אמרתי, "מה פתאום המן? הרי הוא זה שרק גרם לצרה. בגללו היה צריך לעשות את כל המאמצים כדי להינצל". הרב ישראל חייך. "האמת היא שזה לא מדוייק. להמן יש תפקיד חשוב ביותר דווקא בהבאת הגאולה. זה מתחיל כבר בעצה לסלק את ושתי ולבחור במקומה מלכה אחרת, מה שהביא לבסוף לבחירה באסתר. ההצעה הזו הוצעה כידוע על ידי ממוכן, שעל פי חז"ל הוא, מי אם לא אחר, מיודענו המן. הוא לא העלה בדעתו כמה הוא מקלקל לעצמו בהצעה הזו. אבל הדברים מפורשים יותר בהמשך: שים לב! המן בעצמו קובע את יום השמדת שונאי ישראל, הוא מגיע למלך בדיוק ברגע המתאים כדי להציע לו את התוכנית המבריקה איך לפאר את מרדכי ברחוב העיר וגם נאלץ לבצע אותה בעצמו, הוא מכין את עץ התליה לעצמו, וברגע המכריע בשעת משתה היין דואג לעשות את הטעות המכריעה ("והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה...ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עימי בבית"), שחורצת את גורלו". "מדהים", אמרתי, "אף פעם לא שמתי לב לזה. נראה שאם הוא לא היה תלוי אי שם גבוה על העץ, הוא היה צריך אפילו לקבל תעודת הוקרה ממרדכי..." הרב ישראל חייך והוסיף "ייתכן שזו הסיבה שיש מצווה להשתכר בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מגילת אסתר מגלה לנו דבר מדהים - גם הטוב וגם הרע, גם אסתר ומרדכי וגם המן ואחשוורוש, כולם הם כלים בידיו של ריבונו של עולם להביא את הגאולה לעם ישראל. הרשע יכול לחשוב לעצמו שהוא מנהל את הענינים ועושה ככל אשר עולה על ליבו, אבל בסופו של דבר גם הוא כלי משחק בידיו של הקב"ה. מבחינה זו, אין בעצם הבדל מהותי בין המן למרדכי, וגם המן הוא ברוך". "אבל תסביר לי רק עוד דבר אחד", אמרתי, "אם כך, אז מדוע בכל המגילה המדהימה הזו לא מופיע שם ה' אפילו פעם אחת? הרי לפי כל מה שאמרנו מתברר שהוא בעצם הגיבור האמיתי שמאחורי סיפור המגילה!" "זהו בדיוק העניין", אמר הרב ישראל, "במגילה הזו מתברר שגם אם הקב"ה לא נראה לנו בצורה גלויה, גם אם הוא מסתתר מאחורי מסיכות, הוא נמצא ושומר עלינו בצורה נסתרת בכל רגע, וגם הטוב וגם הרע משרתים אותו בדרך להבאת גאולה לעם ישראל. כל פרט בעולם, דבר גדול או קטן, אינו מקרי, אלא הוא חלק מתוכנית כללית של בורא עולם. לכן החג קרוי על שם הגורל - פורים. לומר לנו, שאפילו הדבר שנראה לנו הכי מקרי - הגורל - באמת מכוון במדוייק משמים". "מוטב מאוחר..." נפרדתי מהרב ישראל בפתח ביתו בלחיצת יד חמימה. הצצתי בשעון. השעה היתה אחת אחר חצות. קצת מאוחר מכדי להתקשר לאנשים בשעה כזו, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק. ירון יֵאלץ לסלוח לי הפעם... מיהרתי הביתה ומייד צלצלתי אליו. הוא כבר היה בדרך למיטה. "הכל בסדר איתך, תגיד לי?", התפלא, "קרה משהו?" "לא, לא, שום דבר. הכל בסדר. פשוט השיחה שלנו נקטעה באמצע והרגשתי שאני לא יכול ללכת לישון בלי לסגור את הענינים". "כל הכבוד לך", צחק ירון, "נו, אז מה אתה אומר? לפחות הפעם תודה שאני צודק". ברבע השעה הבאה דיברתי בלי הפסקה. מעברו של הקו שמעתי מדי פעם רק את קולו של ירון שמאשר שהוא עדיין איתי. כשסיימתי השתרר שקט לשניות ארוכות. לבסוף נשמע הקול: "תראה, זה מאד מעניין מה שאתה אומר. אף פעם לא שמעתי את הדברים האלו. זה באמת נותן זווית הסתכלות חדשה לגמרי על פורים ועל כל העניין של המגילה. לא ידעתי את זה קודם". "האמת", אמרתי לו, "גם אני לא. הדברים שלך פשוט גרמו לי לברר את העניין ברצינות". מעברו השני של הקו נשמע שוב ירון כשנימת שובבות מתנגנת בקולו "טוב' אז כנראה שפורים הוא בכל זאת חג דתי. אבל ט"ו בשבט לעומת זאת..." ___________________________ והערה לסיום: כמובן, שלא מוצה בסיפור כל מה שיש לומר על פורים, ויש מקום להרחבה ולרעיונות נוספים. נשמח אם גם אתם תשתפו אותנו במה שאתם יודעים על החג. כדאי לעיין במאמר נוסף שלנו על פורים – 'לכל מי שחשב שהוא מכיר את פורים'. פורים שמח יוני, חברים מקשיבים