שתיקה בתרין

איך אפשר לדבר על השתיקה? אכן, אי אפשר. גם אם בחרנו הפעם לעסוק במידת השתיקה ובמעלותיה, המילים לא יתארוה, אלא יפתחו פתח להתגלותה. כאשר מדברים על 'עצם' הדברים, וקל וחומר על 'עצם' האלוקות, הדיבורים יכזבו. וכך ממש הדברים הבאים לא ינסו לגעת במהות, אלא לגרות להתנסות בחוויית השתיקה.

הכל דיבורים
כאשר יצאו עם ההמצאה החדשה, דאז, ה'ווקמן', סבי ז"ל היצר על כך מאוד. תמיהתו היתה גדולה: 'אנשים לא מסוגלים להיות קצת עם עצמם'?! מאז התפתחו עוד כמה אמצעים טכנולוגיים, וחיינו הפכו ל'מתוקשרים' ברמה מסחררת. לכל מקום

שפונים – הפלאפון אתנו, בכל רגע ומקום – הרדיו, הדיסקמן או ה-mp3, לא יותירו אותנו לבד. לרגע. קול המונה של הטכנולוגיה המודרנית מטשטש קצת את היכולת לשמוע את קול ניסור החמה, ועוד כמה קולות פנימיים.
כיום, ישנה התעוררות מסויימת לנושא. לאט לאט אנשים מתחילים לבעוט ברעש, בהמולה ובאי-השקט, ומחפשים לעצמם אי של שקט בסדנאות מדיטציה ושתיקות למיניהן. אך לא בשמים היא, ולא מעבר לים... היכולת להגיע לשתיקה בפינו היא לעשותה, אם אך יחפוץ הלב. לא יכולת חדשה היא זו, אלא ירושה היא לנו, הטבועה בנפשותינו מדורות קודמים, ובפרט מאמותינו הקדושות.

אשר בנו שתיהם את בית ישראל
"לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה וכו'. רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין וכו'" (בראשית רבה עח,ה). ממאמר חז"ל אנו למדות, שלא רק היכולת לשתוק היא ירושה, אלא גם היכולת לדבר, ושני הכוחות הללו גם יחד בונים את בית ישראל. מסתבר, שגם בנושא זה נכון הכלל "תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך" (קהלת ז, יח). אנו צריכות ללמוד ל'גמגם', גם וגם, לדעת מתי להשתמש בכל כוח.
הדיבור, כח הפה, קשור במידת המלכות. "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה" (פתיחת אליהו). מכך ניתן גם להבין את הולדתו של יהודה, אבי המלכות, מתוך תפיסתה של לאה בכוח הדיבור. עניין המלכות הוא ההוצאה מן הכוח אל הפועל. המילים מגלות את המהות הפנימית, ומאפשרות לה להופיע. בכך הדיבור בונה את המציאות ומכוון אותה, 'ידבר עמים תחתינו'. עם זאת, הדיבורים עצמם יהפכו לריקים ללא התוכן הפנימי. שכן, כל מהות הדיבור היא הוצאה וגילוי בפועל של הפנימיות הטמונה ב'כח'. על מנת לפתח את העולם הפנימי שלנו, אנו זקוקות לכוח השתיקה.
ברובד הבסיסי ביותר, השתיקה עוזרת להשתחרר מה'רעש' של העולם, ובכך מאפשרת לנו להתבונן בדברים. לפעמים, ה'רעש' הוא של עומס רעיונות, והשתיקות מהוות מעין 'רווח בין פרשה לפרשה', שנועד לאפשר לנו לעכל את הנלמד. ברובד נוסף, "השתיקה נותנת מקום לגילוי ולהזדהות עם הנעלם" (הרב גינזבורג, "פנים אל פנים" עמ' פא ואילך. משם נלקחו רעיונות נוספים שבהמשך הפסקה).
איך זה עובד? בדיוק על זה אי אפשר לדבר. לא כי אסור, אלא כי לא ניתן. יש מחוזות בנפשנו וביקום, שהם מעבר למושגי הדיבור המגשימים אותם. השתיקה מאפשרת לנו לגעת במחוזות הללו. "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט, ב) נדרש בחסידות כ"שתוק, כך עלֵה במחשבה לפני". חז"ל הורונו ש"סייג לחכמה שתיקה" (אבות פ"ג מי"ג). היכולת להגיע לרמות-על של התודעה, נעוצה במסוגלות לשתוק. המהר"ל מבאר זאת בכך שהדיבור בפה קשור ל'חומר' של האדם, ואילו הדעת העליונה היא 'נבדלת' מאלו (וכפי שהאריך ב'נתיב השתיקה').
באופן זה ניתן להבין את העובדה שפנימיות התורה נקראת 'סוד'. סוד הוא דבר שלא מגלים אותו. ולאור מה שראינו מובן, כי 'סוד' הקבלה איננו סוד מפני שאסור לגלותו, אלא מפני שלא ניתן לגלותן ("Living Inspired, Silence" ראי שם עוד בהרחבה). מה מדהים לחזור מתוך כך לדברי חז"ל ולעמוד על עומק נוסף בדבריהם: "רחל תפסה פלך שתיקה, ועמדו כל בניה בעלי מסטירין". מסטירין – מסתורין, מלשון סתר... (מתנות כהונה, שם).

בעלי מסטירין – אין אסתר מגדת
מיהם בעלי המסטירין – בעלי הסתר – הללו? חז"ל מונים במדרש שלשה: בנימין, שאול, ואסתר המלכה. נראה, כי מדרש זה מקביל גם לדברי הגמרא (מגילה יג, ב): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל - זכתה ויצא ממנה שאול וכו' ויצאת ממנו אסתר". השתיקה והצניעות עניינם אחד: בניין של עולם פנימי.
בטרם נעסוק באסתר המלכה, נפנה את מבטנו לבן נוסף של רחל, שאיננו נזכר במדרש זה: יוסף הצדיק. חז"ל עומדים על כך שיהודה קידש את שמו של הקב"ה בגלוי ויוסף קידש את שמו בסתר. אומר על כך המהר"ל (חידושי אגדות סוטה י, ב): "ויש לך לדעת כי יוסף ויהודה, כל אחד ואחד, היה מקדש שמו כפי מידתו. כי יוסף ברכתו בסתר, כאשר אמר 'וידגו לרוב בקרב הארץ' מה דגים בסתר אף זרעו בסתר, ולכך זכה שאין העין שולט בזרעו, ולכך היה מקדש שמו בסתר". חודש אדר מזלו דגים, ומתוך י"ב החודשים הוא מקביל לשבט יוסף ("פרי צדיק"). על כן נראה שהחודש כולו מתאים להתחברות לעולם ה'סמוי מן העין', באמצעות השתיקה.
ומכאן, נשוב לאסתר המלכה. היכן אנו רואים שאסתר היתה 'בעלת סתר'? חז"ל מביאים כראיה את הפסוק "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" (אסתר ב, כ). ואכן, לאורך כל חלקה הראשון של המגילה, בזמן שנלקחה אסתר לבית אחשוורוש ובהיותה שם, אין במגילה אף דיבור ישיר הנשמע מפיה של אסתר. זאת, נוסף על הפסוק שמעיד על כך שהיא לא גילתה את מוצאה. מתי אנו שומעים את קולה לראשונה? בשיחתה עם מרדכי, לאחר שנודעה גזירת המן. כתוצאה משיחה זו, "ותלבש אסתר מלכות", אסתר בעלת השתיקה שמה 'לבושים' [אותיות ב'ג'ד' המלבישות את אות א' השותקת, ומרמזת לאלופו של עולם], נאזרת בכוח המלכות – הדיבור, ומדברת על לב המלך. בכך, כידוע, הביאה אסתר בסופו של דבר לביטול הגזירה.
מעניין לשים לב, שגם בדיבורה עם אחשוורוש אומרת אסתר "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי" (ז, ד). דיבורה הוא רק במקומות ההכרחיים ביותר. ייתכן, שאסתר מצד עצמה גם לא הייתה מגיעה ללבישת המלכות, לולא דחף אותה מרדכי לכך. מרדכי משדל אותה לבא לפני המלך: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים" (ד, יג), ואולי ניתן לדרוש כאן "תדמי", מלשון דממה. וכפי שמפרש מרדכי בהמשך דבריו: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". בפסוקים הללו מתבררת השתיקה מסיגיה. השתיקה היא עוצמה, כאשר היא במקום. אך יש להיזהר, שלא תהיה השתיקה מעטפת ל'סבילות' – לחוסר פעולה במקום בו הוא נדרש...
מעניין גם לשים לב לכך שדיבוריה של אסתר לאחשוורוש אינם ארוכים, אך הם קולעים הישר למטרה, ופועלים את פעולתם. מסתבר, שכאשר אנו יודעים מתי "עת לחשות", גם ה"עת לדבר" נעשה משמעותי יותר.
בלשונו של הבעש"ט (כתר שם טוב, נ"ה) זהו סוד ה"חשמל" שבמעשה המרכבה: חש – לחשות, מל – למלמל מילים. מילים. גם פעולת החשמל, כפי שאנו מכנים את הכוח האלקטרי בימינו, מתבססת על חיבור (-) עם (+).

נשים דברניות הן
רובנו, מן הסתם, אוהבות לדבר. הרבה. ולא בכדי. חז"ל גילו לנו כי "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מט, ב). על רקע זה מסתבר, כי היכולת להגיע לשתיקה היא אתגר. אך כאמור, לא רק היכולת לדבר ניטעה בקרבנו, אלא גם היכולת לשתוק. יכולת זו זורמת בתוכנו מכוחן של אמותינו – רחל ואסתר (ראי "בזכות נשים צדקניות" עמ' קנג-קסז). היכולת לשתוק היא אולי ה"קב" הנוסף, שמשלים לשלמות העשרה שבקרבנו, החלל הפנוי שממנו תוצאות חיים, וממנו גם דיבורינו מתמלאים עוצמה.
אנו נתקלות לא אחת עם ה'שתיקה' דווקא על רקע פגישה עם בן המין השני. זה יכול להיות בפגישה, בה בחורה חושבת שהבחור עמו היא נפגשת הוא 'רדוד' מפני שהוא אינו מרבה לדבר, או בחיי הנישואין בהן אשה חשה מתוסכלת כתוצאה מהפער ב'שיתוף הרגשי' בינה לבין בעלה.
נראה, כי גם בנקודה זו נועד השוני בין הגברים לנשים להשלים אחד את השני, וכל אחד צריך להשתלם גם מכוחו של השני.
בנוסף, השתיקה של הצד השני טומנת בקרבה אוצרות לא מעטים. לאדם שיודע לשתוק, קל יותר גם להקשיב, ומי מאתנו איננה כמהה לאוזן כרוייה?
היכולת לשתוק מהווה גם פעמים רבות 'קרש הצלה', כאשר עולם השלום בין בני הזוג תלוי על בלימתו של אחד הצדדים מ'לעקוץ', 'להטיף', או 'להחזיר'...
בנוסף על כל אלו, השתיקה כאמור מחברת את כולנו למקומות ש'מעבר'. לפנים הפנימיים יותר של המציאות. "הדממה מביאה לידי רוח הקודש" (אוה"ק ג, רעו), שכן ה' בא ב"קול דממה דקה".
נקודה זו מהווה אתגר בשבילנו, על רקע נטיית דורנו לדבר על הכל, כולל שיחות נפש (שחנ'שים בלע"ז...) על הדברים הפנימיים ביותר. ייתכן שזה קורה בגלל קרבתנו לגילוי המלא של המלכות בב"א, ואולי גם זה רמוז בדברי רבי נחמן מברסלב כי "מסיפורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה, איך היא אוחזת כעת. וזה שכתוב אצל מרדכי שהיה מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר, ואסתר היא השכינה" (לקו"מ רג).
אולי נוכל לשלב את יסוד השתיקה בעולם הדיבור שלנו בהתייחס לשני קריטריונים: עם מי מדברים, ומתי.
גם אם רוצים 'לדבר על הכל', לא צריכים לדבר על הכל עם כולם. יש דברים שהשתיקה יפה להם בנוכחות רבות, ומוטב לשוחח עליהם בארבע עיניים. יש גם דברים שמקומם רק בחדרי לבו של בן הזוג. נכון, למשל, שבפגישות חייבים 'להיפתח' על מנת שיוכל להיווצר משהו, אך חשוב לא פחות לשמור על הפנימיות, לבית שייבנה בע"ה. גם עם בן הזוג ישנם רגעים של סוד, שמוטב לחוות אותם בשתיקה, ולא בכדי אומרים שקשר אינו נמדד ביכולת לדבר, אלא ביכולת לשתוק ביחד.
כך גם בשאלת התיזמון. שמעתי פעם הערה נפלאה של הרב יעקובזון שליט"א, שכאשר יוצאים משיעור לא כדאי להגיב עליו מיד, ולהביע חוות דעת על מה ששמענו, אפילו לטובה. האמירה בפה מוציאה ומקהה את הרושם שנוצר בלב. ככל שאנו נעשות עמוקות יותר, אנו מקבלות כוח לשהות עם דברים לאורך זמן. לפניכן דבריו המאלפים של הרב דסלר זצ"ל, שדומה כי הם יכולים להפרות את כולנו: "וכל שייכות לעניינים שמבחוץ ממעטים את הפנים, אפילו מי שבפנים לבבו – דאגות העולם הזה, גם אלה יתמעטו אם ידבר אודותם לאחרים, כמאמר רז"ל 'דאגה בלב איש – ישיחנה לאחרים'. וכתב הרב שמחה זיסל זצ"ל (הסבא מקלם) שמעולם לא דיבר עם אחרים בעניינים שעוררו את פנים לבו, כל זמן שלא נתיישנו אצלו ופסקו מלעוררו. ובעניין אחד אמר שלא גילהו כ"ה שנה. ובזה נבין למה כשמוסרין סתרי תורה לחכם יסבירו רק מסביב ויזהרו שלא ידברו מעצם העניין, כי על ידי כך ינצל המלמד שלא יכהה העניין בלב עצמו..." ("מכתב מאליהו" ח"א עמ' 221).
אולי איננו במדרגה בה נוכל לשהות עם הארות, הרגשות ותובנות עשרים וחמש שנה, אך אולי נצליח להמתין שעה, יום או שבוע. אם נלמד בע"ה להגדיל את היכולת לחשות, גם דיבורינו יהיו בעלי אנרגיה מחשמלת...
נסיים בענייני פסח, שכן שלשים יום קודם לחג שואלים ודורשים בעניינו: "המצה היא משתקת את כל שאון חיצוני, כל תנועה והתגבהות במערכת החיים, מאלמת את הזרמים החיצוניים. ובא זה בהתאמה לגילוי שכינה, ומורא גדול, לעומק רז הדומיה, ומתבטא הוא בקול אדיר, שהדומיה מתאחזת בו" (אוה"ק ג, רעג).