פשוט לשמוח

פעם בשנה זה קורה לי: מתעוררים בי הגעגועים לבית הספר. ממש כך. געגועים לשוב ולהיות תלמידה...
זה קורה בראש חודש אדר. מתגעגעת לריקודי הרכבת ה'ספונטאניים' מש... מש.. לשירה בקולי קולות. כן, אמנם שמחה היא עניין פנימי ולא חיצוני, ובכל זאת – קל יותר לעשות

את הסוויץ' ולהיכנס לאווירת שמחה בזמן שהסביבה צוהלת.
ברם, כבר אינני שם. ועכשיו קצת קשה יותר. עכשיו צריך באמת להיכנס פנימה ולהתחיל לשנות כיוון כדי להרבות בשמחה.
למה זה כל כך קשה לנו? למה אנו לא מרשות לעצמנו פשוט לשמוח? הרי ב"ה יש לרובנו הרבה סיבות לשמוח. ובכל זאת, אנו מוצאות את עצמנו כל כך הרבה פעמים מתבוססות במסכנות שלנו. אבי נ"י אומר שכולנו מחפשים 'אושר', אך מסתבר שאנו גם מפחדים שמא נמצא אותו...
ואולי, בשלב ראשון: מספיק להתפלסף על הנושא, למה ולמה... צריך פשוט לשמוח, וזהו. משנכנס אדר, מדליקים את הטייפ ופוצחים בריקוד מלהיב. פעמים רבות נגלה שזה עובד! הריקוד, הרגליים, מעלים גם את השמחה בלב. ובכלל נראה, שתנועת הגוף (התעמלות!) יכולה להועיל, בבחינת "התנערי מעפר, קומי", שכן העפר הוא היסוד של הכבדות והעצלות, וכן גם של העצבות (תניא פ"א).
ואם לא התנועה, צריך למצוא מה כן 'עושה לנו את זה'. מה עוזר לנו לשמוח? רבי נחמן מציע שאפילו 'מילי דשטותא' הם אמצעים ראויים לתכלית הנשגבה 'להיות בשמחה' (לקו"מ ח"ב סי' כד). לפעמים, הדברים הכי פשוטים יכולים לעזור לנו לקום מן העפר. למשל, לקום בבוקר ולהתלבש, בבחינת "התנערי מעפר, קומי לבשי בגדי תפארתך". לא להתמרח חצי יום ולתת לעצמנו לשקוע בדכדוך. גם באמצע היום, ניתן לשנות פריט כזה או אחר של לבוש, ללבוש משהו שאנחנו אוהבות, או אפילו תכשיט קטן (עצה זו יכולה לעזור לנו גם כדי שלא נקבל את פני הבעל בפנים חמוצות, שמשדרות את כל המסכנות של היום שחלף. ייתכן שכדאי לדבר על הקשיים, אך לא צריך להפיל עליו את כולם כבר במפתן הבית).
כמובן, שמעבר לטריגר חיצוני, להיות בשמחה הוא תהליך פנימי, שדורש מאמץ, כמו כל דבר טוב. כולנו מכירות את מילותיו המפורסמות של רבי נחמן 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד'. אך כדאי לשים לב לכך שלמילים הללו יש המשך: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה-שחורה בכל כוחו" (לקו"מ שם). 'להיות בשמחה' דורש התגברות, גבורה פנימית, כמו בכל התחומים הנוגעים ליצר ולתאווה. באמת יש איזה חור שחור שמנסה תמיד לשאוב אותנו אל תוכו. זוהי המרה השחורה, העצבות והדכדוך, ואנו צריכות לבחור לא להיכנע אליו. להפסיק להתמכר אליו. וזה, כאמור, דורש מאמץ. ייתכן שדבר זה נרמז בדברי הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא".
איך עובדים על זה? יש על כך חומר רב, כיוונים שונים ואפשרויות רבות. הגדלת הביטחון בה', הרגשת שלימות עם חלקנו, הן רק דוגמאות אחדות לעבודה תשתיתית. אך נדמה, כי ביסוד הכל אנו צריכות להחליט להיות בשמחה. 'בשמחה' אותיות 'מחשבה', הכל מתחיל בראש. ישנה אמרה: "אנשים הם שמחים, פחות או יותר, במידה שהם רוצים לשמוח", ויש הרבה אמת במימרה זו.
אחד האנשים שלימדו אותי הרבה על הכוח לשמוח הוא דוד בן יוסף נ"י, בספריו הנפלאים. זהו איש שלמד לרפא את עצמו בכל המובנים, ולבחור בחיים. לפניכן קטע קצר מסיום ספרו "זרימה שוטפת":
"חשבתי על רבי נחמן שאמר: שמחה זה חיים, עצבות זה מוות. יפה מאוד מצידו שהוא אמר, אבל מה זה אומר לי למעשה? ... יושב מהורהר ושם לב איך הכל נעצר, נדמה לי, שומע קולות זעקה עמומים בוקעים מתוכי, נדמה לי, שומע מליארדים של תאים מתחננים וזועקים: 'אל תהיה קמצן! תן לנו חמצן!'. פרץ של צחוץ מתמלט מתוכי, מתוך מעמקי החזה שלי, וחוזר ומתגלגל אלי חזרה מתוך הסמטאות הצרות ... תחושה אדירה של פיוס מתפשטת והולכת אל מרחבי הניגון שלי: נפש, גוף ונשמה. מזרימה בי משהו מתוק מתוק. מולידה בי את הצחוק. אין שמחה כהתרת הספיקות. ספק בגימטריא עמלק. מחה תמחה את זכר עמלק. ואבא היה אומר לי: 'בכל אחד מאתנו טמון עמלק, שאיתו אנו חייבים לנהל מאבק מתמיד, להתמיד למחוק אותו מתוכנו'. אני מרגיש איך נמחק הזוהמה שהלכה והצטברה, ואת מקומה תופסת מתיקות מופלאה ... מתיקות שמעוררת לתחיה מליארדים של תאים משתוללים בריקוד של שמחה במרחבי הניגון. שומע קול פנימי לוחש אלי: 'השמחה היא החמצן של הנשמה'. והנשמה צועקת מתחננת אלי: 'אל תהיה קמצן! תן לי חמצן!'".
אז בואו נפסיק להיות קמצניות. בפורים ישנה הלכה: "כל הפושט יד נותנים לו...". זה הזמן בו אנו 'חייבות' להעניק לעצמנו את מה שכל כך חסר לנו: מנות של שמחה.