הכמעטים...

המאמר פורסם גם בעלון עולם קטן, גליון האזינו תשס"ז

בחלומי, ואולי לא רק שם, לקחני מלאך בידי, לטייל בחדריה ופרוזדוריה של שנתי, שחלפה.
"השנה", הוא לחש לי, "לא נבקר את מקריה הרעים של השנה... אלא את הכמעטים שלה!". "הכמעטים?" שאלתי (ואפילו מעבד התמלילים שלי מסמן בקו אדום שמילה זו לא קיימת במילון). "כן", הוא אמר ולא יסף.
תחילה בקרנו את הכמעט תפילות, תפילות חמות, לוהטות שבהן בקשתי על עולם ומלואו... ולפתע ראיתי אותם, את הכמעטים... איך התפללתי על חבר שצריך רפואה, במשך זמן, אולם שניות מעטות לפני הסוף, נשברתי.

ואיך כולנו, שבקשנו על גאולה כ מ ע ט לפני שנתקבלו תפילותינו, אבדנו את הריכוז. איך תפילות על פרנסה הגיעו סמוך כל כך, כמעט כל כך, וברגעים האחרונים התעייפתי, איך הנסיונות וההפרעות לתפילה שתכפו והתחזקו ככל שהתעליתי, הצליחו לנצח סמוך לפסגה.
לאחר מכן בקרנו את הכמעט מידות, את האירועים שבהם עמדתי בנסיון... כמעט. איך מילים שלא היו צריכות להיאמר, אכן, כמעט,לא נאמרו. במין סרטון כזה, שבו נתן לי המלאך לראות לאן הייתי מגיע אילו עמדתי בנסיון, ואיך לאט לאט הלחץ גובר, הקושי, התחושה של מחנק נורא שאי אפשר לבולעו... ואיך אני מצליח לעמוד בזה... כמעט. עולמות שלמים מחכים, שפע טוב ממתין להיות נשפך לארץ, הבטחות וגאולות- כמעט.
הקשה ביותר לראות היה את הכמעט צדקה, את האנשים המצפים, את הפרוייקטים שיכלו לפרוץ קדימה, את ההשפעה על עולם ומלואו, כמעט. כי לא הצלחתי, שוב, לראות כמה קרוב זה היה, לפסגה.
וכך בקרנו את הכמעטים, הכמעט נצחונות, הכמעט הצלחות, הפעמים הרבות שהעולם עמד תלוי, חציו זכאי וחציו חייב, וכולו עומד על הדבר הבא שעשיתי... כמעט.
צער גדול מילא את ליבי, על עולמות שאבדו בכמעט... צער שלא יכיר את מקומו בערב חג. ושמעתי את המלאך לוחש, כאשר עזב כבר את ידי אולם הקסם עדיין לא פג- "זה הזמן", הוא אמר, "זה הזמן ליישר את הכמעטים... למתוח קצת יום אחד, להעלות למעלה יום אחר, למחק עקמומית קטנה בתפילה, להוריד מעט גאווה... זה הזמן לתקן את הכמעט".