מיום כיפורים שעבר, ועד יום כיפורים זה...

מתוך הבלוג של אורית, באתר חולות נודדים

אני מוציאה את הקיטל לגיהוץ. ערב ראש השנה, אלול תשס"ו, ניצן, ומחשבותי חוזרות אחורנית. שנה לפני כן. ערב ראש השנה אלול תשס"ה, מלון גולד ירושלים.
האם יש לנו ספרי סליחות? לא. הלכנו לקנות חדשים, ובמאה שערים כבר ראו, לפי הפנים, שאנחנו "משם" מגוש קטיף.
היינו "מסודרים". ערב לפני הגרוש ביקר אותנו המחותן מעופרה, לקח את הנכדות, כדי למנוע מהן את הטראומה, והוספתי לו עוד כמה חפצים. בגדי חתונה יקרים, ו...את כל המחזורים שלנו. בעלי התפלא: מכל

הספריה הגדולה שלנו, זה מה שאת מוציאה? כן. את המחזורים שלי קיבלתי מהורי בילדותי, אינני זוכרת באיזה גיל. הילדים, כל אחד כשהגיע לכיתה א' קיבל מחזורים מהורי שיחיו. אינני רוצה לאבד אותם. הם יקרים הרבה מעבר לערך הכספי שלהם. גם קיטל יש לנו. כשחזרנו לארוז, שבוע לאחר שגורשנו מהבית, פתחתי את הארון וראיתי את הקיטל של בעלי, את נעלי הבד שלנו, ושמתי במזוודה של המלון – עוד מעט חגים! אם כך-היינו ממש מוכנים לאלול ולימים הנוראים: סליחות יש, קיטל יש, מחזורים יש, נעלי בד יש... ואיפה הלב? והראש?
איפה אמרנו סליחות ראשונות במוצאי יום מנוחה? אני לא מצליחה לזכור.
מי המשפחה הצדיקה שתרמה לנו את הבית שלה לראש השנה, כדי שנוכל לאכול במסגרת משפחתית? אני לא מצליחה לזכור.
אצל מי היינו בחג הראשון של סוכות? אני לא מצליחה לזכור.
שעות של מאמץ להדביק מחדש את מסכת חיי שנפרמה ונקרעה והושחתה בגירוש.
ובני משפחתי מזכירים לי: בסליחות ראשונות היינו ב"שערי ירושלים" עם הרב יגאל. נכון. ופתאום אני רואה מול עיני, בדמיוני את המחותנים שלנו, שהגיעו מבית אל במיוחד לומר סליחות עם אנשי גוש קטיף.
בחג הראשון של סוכות היינו אצל גיסי וגיסתי במבוא חורון, אני מאמצת את ראשי לזכור פרטים מהחג הזה.
ומי המשפחה מקרית משה? אף אחד לא זוכר.
גם אם אנחנו נראים שלמים, השבר עדיין גדול. לא לחינם אינני זוכרת, ועוד רבים כמותי. עקרון הרצף שלנו נקטע.
ואנחנו עומדים לפני ה', ערב ראש השנה, אלול תשס"ו: בית כנסת קטן בניצן. כשישית, ואולי פחות, מהגודל של נווה דקלים. ארון הקודש הגבוה, המרשים, קופד ראשו, קומתו שחה, וכתרו הורד: לא נכנס בגובה. כביכול אומר לנו הקב"ה: "עמכם אני בצרה", קטן ביתכם, קטן אף ביתי. צר לכם המקום, ואף לי צר המקום. עמכם אני. אבל מה נעשה ואפילו מקום לאנשים אין! לא רק הרהיטים לא נכנסים. אין בימה לספר התורה. אין בימה לכוהנים העולים לברך. אין מספיק מקום לאנשים. ומה יהיה בימים הנוראים? אם כך רצה הקב"ה, נקבל ונשתדל לשמוח. ואם לא נוכל להתפלל עם כולם, נשתדל להתפלל במקום שאפשר. אבל מר, וקשה. ולו היה מקום בבית הכנסת, האם אז היה "טוב"? ואיפה האנשים?? הקהילה הנפלאה, החברים שלנו? פ' נפרדה מהקהילה ועברה לגור בנגב, א' נסעה, כרגיל. ר' גרה ביד בנימין, צ' בתלמים. ח' ביד בנימין, ש' בעין צורים ם מ' וגם ח', ור' בחשמונאים. פירורי קהילות...
השנה בניצן נרגיש אותו דבר ושונה מהשנה שעברה. יש לנו "בית". זה הרבה יותר טוב ממלון. אבל התחושה שהתפרקנו מכל נכסינו הגשמיים: ביתי-מבצרי, מקום עבודה קבוע, תכניות לטווח הארוך. כל אלה היו ואינם. ונחנו מה? אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, רואה מרחק סנטימטר, אולי, מקצה אפו. תלויים בחסדי ה', ולצערנו גם בחסדי הבריות... מקווים ומתפללים:
"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"...
"גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, והופע והינשא עלינו לעיני כל חי"...
"כל העמים תקעו כף, הריעו לא-לקים בקול רינה, כי ה' עליון נורא, מלך גדול על כל הארץ"...
"ובכן תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך... במהרה בימינו!"

שנה טובה וחג שמח!