תגידו לשחר שימשיך להודות

שלום , קוראים לי שחר,ואני ילד בערך בגילכם.
אני בא ממשפחה דתית .למה אני אומר משפחה דתית ולא שאני דתי? כי אני רואה את עצמי דתי רק בשביל ההורים שלי. אני מכבד אותם ולא רוצה לצער אותם. אני שם כיפה על הראש (כמו שאתם רואים היא לא כל כך גדולה) רק בשביל ההורים שלי. אני לא יודע מה אני אעשה כשאעזוב את הבית-אולי אשאר עם כיפה ואולי לא..
אתם מכירים את אלה שנשארים " דתיים " רק בשביל ההורים שלהם?! כך אני! תמיד חשבתי על הדת, על הקב"ה, תמיד חשבתי לעצמי שזה מאוד נחמד שיש לי עולם ויש לי מקום להיות בו, באמת תודה רבה למי שעשה אותו אבל עכשיו כשיש לי אותו, אין יותר מה לעשות! תודה וזהו! בשביל מה להאמין באלוקים ולהתפלל אליו ולהגיד תודה? תודה אחת מספיקה, הוא לא עושה עכשיו כלום: העולם נמצא! אף פעם לא הבנתי למה צריך להודות לקב"ה, על מה להתפלל? בייחוד לא הבנתי את הקטע הזה לפני שבועיים, בערך, לא הרגשתי טוב והלכתי לבדיקות אצל הרופא והוא אמר לי שהוא גילה שיש לי גידול בכבד- זאת אומרת שיש לי מחלה סופנית.
באותו רגע הייתי "בטוח" שאני צריך להודות לקב"ה- תודה רבה הקב"ה שדפקת לי את החיים, בגללך אני עומד למות ולא יהיו לי חיים ארוכים. על זה אני צריך להודות?! מאותו רגע הבנתי איזה דבר מטומטם זה להאמין בקב"ה , להתפלל ולהודות לו .
בשבוע שעבר התאשפזתי בבית חולים, והייתי ממש מדוכא מהחדשות שהרופא נתן לי שבוע קודם, המום נשארתי עם השאלות שלי וברגע שנכנסתי לחדר, הדבר הראשון שאני ראיתי היה ילד בגילי מתפלל בדבקות מדהימה. הוא היה כל כך מאושר ולא הבנתי למה? אם הוא נמצא בחדר הזה בבית חולים,הוא בטח חולה כמוני או במצב יותר גרוע- אז למה הוא מתפלל? למה הוא מאמין ומאושר? בגלל ש"בזכות" הקב"ה אין לו חיים והוא סובל? ישר אמרתי לעצמי שאין לי מה לחפש בחדר הזה עם הילד המוזר הזה. אני אלך לבקש לעבור חדר ואם לא יסכימו לי אני לא אדבר איתו כי אנחנו פשוט הפכים. אני מתנגד לכל מה שהוא מאמין בו, אני פשוט לא מבין אותו!
נשכבתי על המיטה וריחפתי לי במחשבותיי ואז התחלתי לחשוב שאולי זה לא הוגן מה שאני עושה אולי אני צריך לשאול אותו למה הוא מתנהג ככה? אולי אני צריך לשמוע את הצד שלו? החלטתי לגשת אליו. אחרי שסיים להתפלל ניגשתי אליו והתביישתי מאוד . פניתי אליו ואמרתי: "שלום, נעים מאוד קוראים לי שחר".והוא ענה לי: "נעים מאוד לי קוראים חיים". "אני מקווה מאוד שזו לא תהיה חוצפה מצידי אם אני אשאל אותך שאלה שמטרידה אותי מאוד. למה אתה מתפלל? אם אתה נמצא בבית חולים ובחדר הזה , סימן שאתה חולה מאוד. על מה אתה מתפלל? למה אתה מאמין במישהו שעושה לך רע? " חיים הסתכל עליי וענה לי שלוש מילים: "אני מודה לקב"ה".
"תודה רבה, להתראות", והלכתי למיטה שלי. "אני מודה לקב"ה"-הבן אדם באמת מוזר. איזה מן תשובה זאת?! הוא מודה לקב"ה על זה שהוא לא יודע אם הוא יקום מחר בבוקר, הוא מודה לקב"ה על הסבל שהוא עובר. עכשיו בטוח שאין לי מה לדבר איתו. נשכבתי על המיטה וחשבתי על שלוש מילים שהוא אמר לי ולא הבנתי אותו. פתאום שמעתי אנחות מכיוון המיטה של חיים ,אני מסתובב להסתכל עליו ואני רואה רופאים ואחיות נכנסים ורצים עם עגלות ותרופות והם מסיטים את הוילון שבין המיטה שלי לשל חיים ואני מנסה לשמוע מה הם עושים שם ואני שומע אותם מעבירים כלים ותרופות מאחד לשני, ואני שומע את האנחות של חיים ואני מדמיין אותו איך שהוא מתפתל מכאבים והרופאים נמצאים שם מלא זמן ואני כבר רוצה לדעת מה שלום חיים . הם היו שם שעה או שעתיים ואני עצמי כל כך פחדתי וכאב לי בשביל חיים וכל כך רציתי לדעת מה שלומו . הרופאים יצאו, הם פתחו את הוילון ועמדו ליד הדלת ששם הייתה המיטה שלי והתחילו לדבר ביניהם. הם דיברו על חיים והם אמרו כמה זה עצוב שדווקא הוא חולה כי הוא ילד כזה טוב והוא כל כך צעיר ותמיד הוא עובר במחלקות ,מעודד את הילדים שלא יאבדו תקווה ותמיד יש לו כזה ניצוץ בעיניים והוא כל כך מאושר. אז למה דווקא הוא צריך להיות חולה במחלה הקשה הזו? הדמעות עמדו לי בגרון,ונרדמתי.
בבוקר הדבר הראשון שעשיתי כשפקחתי את העיניים היה להסתכל למיטה של חיים . הוא לא היה שם. הסתכלתי מסביב וראיתי אותו מתפלל. זה היה מחזה מפחיד: הראש שלו היה מגולח, הוא היה חיוור ובקושי עמד על הרגליים שלו , הן היו כל כך רזות. ביד אחת הוא החזיק את האינפוזיה, וביד השניה היו לו התפילין והוא מתפלל כל כך בכוונה. הוא מתנועע והוא עם עיניים עצומות והוא צועק בקול:
" מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ....
והוא ממשיך ומתפלל בכל הכוונה ואני רואה שהוא מאושר ואני לא מבין איך הוא יכול להתפלל כך לקב"ה ולהודות לו , עוד אחרי מה שהוא עבר אתמול בלילה ראיתי כמה הוא סבל. הוא ממשיך ומתפלל ושם את היד שלו על העיניים וצורח:"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" ואני פשוט לא מבין אותו . החלטתי שאני אשאל אותו כשיסיים להתפלל: למה? ואני מחכה שהוא יסיים אבל הוא לא מפסיק . הוא אומר כל מילה לאט לאט ומתנועע בכל הכוונה. וסוף סוף אני רואה שהוא סיים להתפלל ואני רוצה לגשת אליו אבל הוא מוריד את התפילין, הוא עושה זאת לאט בעצימת עיניים כאילו שכך טוב לו והוא לא רוצה להפסיק. סוף סוף הוא סיים , ניגשתי אליו לאט לאט. " בוקר טוב חיים". "בוקר טוב שחר"." תגיד לי חיים, איך אתה יכול להתפלל כך בכוונה, ולהגיד לי " אני מודה לקב"ה"? על מה לעזאזל אתה מודה? ראיתי איך סבלת אתמול בערב ושמעתי מה הרופאים אומרים. איך אתה יכול להיות כזה מאושר? " חיים הסתכל עליי, חשב קצת, ואז הוא ענה לי : "שחר, כשאנחנו נולדים , אנחנו נולדים עם הכל : עם ידים , רגליים, אף, פה ,לב , רגשות,, הכל..ברגע שאנחנו נולדים אנחנו במינוס ענק כמו בחשבון בנק: כשיש לי חשבון בנק ואני מוציא ממנו כסף , יש לי מינוס וכל הזמן אני מוציא עוד כסף ועוד כסף והמינוס שלי גדל, במקום להקטין את המינוס ולהכניס עוד כסף לבנק. כך עם הקב"ה- ברגע שאנחנו נולדים, אנחנו חייבים כל כך הרבה לקב"ה . המינוס שלנו כל כך גדול אצלו ובמקום להקטין את המינוס , במקום להחזיר לקב"ה על כל הטוב שנתן לנו כל בוקר כשאנחנו קמים,אנחנו מבקשים עוד ועוד והמינוס גדל... יש אנשים שאומרים שהם מאמינים ודתיים, ומבקשים שה' יתן להם ציון טוב במבחן או שהוא יאהב אותה והיא תאהב אותו, או כל דבר אחר , ואם זה לא מתגשם, הם מפסיקים להאמין בו. אני לא כך- אני מתפלל לקב"ה בשביל עצמי, בשביל לדעת בזכות מה אני קיים, בזכות מי אני קיים. ..
כשנולדתי , הרופאים אמרו להורים שלי שיש לי מום בלב, ושאין תקווה שיהיו לי חיים ארוכים, לכן הם קראו לי חיים- כדי שהשהם שלי ילווה אותי כל הזמן ושאני אזכור לנצל כל רגע מהחיים. אני מתפלל ומודה לקב"ה על כל רגע ורגע שהוא נתן לי בחיים, אני מודה על שאחרי שסבלתי אתמול התעוררתי היום בבוקר ואני חי וקיים.
לך קוראים שחר. תסתכל על השמש שם בחוץ. אתה רואה אותה?אתה או כל אחד אחר בעולם יכול להבטיח לי שהשמש תזרח מחר בבוקר?"
האחות נכנסה ואמרה שאנחנו צריכים לנוח. הלכתי למיטה שלי . האחות הסיטה את הוילון. בהיתי בתקרה וניסיתי לחשוב על מה שחיים אמר לי ופשוט לא הבנתי שום דבר. לא הבנתי למה הוא מודה לקב"ה אם הוא כל כך סובל. המילים פשוט ריחפו לי מעל לראש ,פתאום שמעתי את חיים נאנח, הסתכלתי למיטה שלו וראיתי אותו מזיע ומתפתל מכאבים והרופאים והאחיות נכנסו וסגרו את הוילון. שמעתי את חיים צועק , אבל לא סתם צעקות, צעקות שמופנות אליי! הוא צעק לי:
"שחר , אתה כל הזמן במינוס, אתה כל הזמן במינוס, כל הזמן במינוס..." עד שנרדמתי.
כשהתעוררתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את חיים איפה שהוא התפלל אתמול, הוא לא היה שם.
אמרתי לעצמי שהוא בטח עייף וחלש מאתמול בערב כי שמעתי שהוא נורא סבל אז חיפשתי אותו במיטה שלו והוא גם לא היה שם. התחלתי להלחץ, הידיים שלי התחילו לרעוד והזעתי, לא ידעתי אם לגשת למיטה שלו, לקח לי זמן להחליט, בסוף החלטתי לנסות. קמתי והתחלתי ללכת לעבר המיטה שלו- המיטה שלו הייתה כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה. לקח לי המון זמן להגיע למיטה שלו. לא ראיתי אותו שם, אבל דבר אחד כן היה שם: מכתב.

לא ידעתי אם לפתוח אותו או לא.. הידיים שלי רעדו ברגע שלקחתי את המכתב וממש פחדתי לפתוח אותו , אבל פתחתי אותו ולאט לאט פתחתי את הדף שהיה בתוכו והנה המכתב:

אבא ואמא היקרים, אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לכתוב את המכתב הזה. אני רוצה להודות לכם על כל מה שנתתם לי ועשיתם בשבילי. אני רוצה לבקש סליחה אם אי פעם ציערתי אתכם או הכבדתי עליכם. אף פעם , אבל אף פעם אל תבכו בגללי, כי "ה' נתן וה' לקח" ובין לבין נתתם לי את כל מה שיכולתם. החיים שלי היו קצרים אמנם אבל ארוכים בהרבה משל אחרים שחיו חיים ארוכים. אני מיציתי את הימים שלי , את החיים הקצרים. אני רוצה שוב להודות לכם על שבזכותכם היו ל חיים ושהייתם כל כך טובים אליי וכל כך עזרתם לי. להתראות, חיים. נ.ב. תגידו לחיים שימשיך להודות