"דרך ישנה חדשה"/ דרכו החינוכית של הרב נריה

מלאת שמונה שנים להסתלקותו של מו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל, מהווה הזדמנות נאותה להתבונן, מתוך פרספקטיבה, על אחד מהיבטי פועלו. לתואר "אבי דור הכיפות הסרוגות", זכה הרב נרי'ה, בהיותו שותף מרכזי בעיצוב פניו של דור חדש. דור הנאמן למורשתו ותורתו, הפועל תוך שותפות מלאה במפעל התקומה. אחרי אלפיים שנות גלות וגלותיות, האתגר של יצירת "ציוני דתי", שתורתו ואישיותו, התורניים והלאומיים, משתלבים בהרמוניה, הפחידה רבים. רוב בני הישוב החדש בחרו בעשייה הציונית, תוך הזנחה מודעת של עולם התורה. לעומתם, בני הישוב הישן בחרו בניכור ממהלך הגאולה, תוך ניתוק והסתגרות, כאן בארץ ישראל המתחדשת. בודדים הם שניסו לסלול דרך להופעת ערכי התורה בתוך החיים המתחדשים. יש שניסו לעצב דמות של חייל דתי (הרב גורן ואחרים) ויש שניסו להתוות דרך לחיי מדינה המושתתת על דרכה של תורה (הרב ישראלי ואחרים). הרב נרי'ה עצמו היה שותף ליצירות רבות, אך עיקר ייחודו ותרומתו היו בשדה החינוך. הרב יצר דגם חינוכי חדש, ארצישראלי, של חינוך תורני בריא. עשייתו החינוכית התבטאה בשני תחומים עיקריים. האחד, הצטרפות לתנועת הנוער בני עקיבא בראשיתה, והשפעה מכרעת על רמתה הערכית- תורנית ואיכותה החינוכית. השני והעיקרי, הוא יצירת דגם חדש של ישיבה, "ישיבת בני עקיבא". מתוכה צמחה רשת של ישיבות ואולפנות, ישיבות הסדר, מכללות ועוד. הרב הניח אבני יסוד לעקרונות חינוכיים, שעד היום ניזונים מהם רבבות. ישיבה לנוער, שאינה בנויה בעיקר על מסגרת וכללים. ישיבה, המדגישה מאוד את האמון שבין הצוות והתלמידים, ואת שותפות האמת שבין תלמידים להנהלה. חידושו היה כפול: הוא שילב בתוך החינוך הישיבתי את רוחות החלוצים, בוני הארץ בגופם, בצד התמודדות בונה עם רוחות העת החדשה, והכל מתוך גישה תורנית איתנה. הרב השכיל לקלוט את רוחות החופש המנשבות ומשפיעות על הנוער. לאורן יצר דרכים חינוכיות חדשות, בהן הקנה את תכני החינוך הנצחיים לצעירי ימינו. רבים התקשו ללכת בדרכיו. יש שנבהלו מהצורך לחדש ולשנות, ננעלו על דרכים ישנות וכפו על הנוער להתאים עצמו למסגרות הוותיקות. ויש שנסחפו אחרי רוחות החופש, ושינו לא רק את השיטה, אלא גם את התכנים. הרב נרי'ה לימד אותנו שניתן להכניס (רק) את "יפיותו של יפת", את הכלים החיצוניים, "באוהלי שם". בעבודה עדינה, עם "לב שומע", חינך אותנו הרב, שניתן וצריך לאמץ כלים וסגנונות, תוך דביקות מוחלטת בתכני הקודש. בימינו רבים המתלבטים בשאלות של איזון בין גבולות לחופש. יש שמאבדים את האיזון הרגיש, ומשקיעים בכפיית משמעת תוך שיכחת הצורך לבנות משמעות. אחרים מורידים הכל ל"גובה העיניים", תוך ויתור על טיפוח שאיפות לצמיחה מתוך עמל והתקדמות. בעת כזו, ראוי לשוב וללמוד מהשילוב המופלא שיצק הר"מ נרי'ה. בראשית דרכו כתב הרב ביומנו: [ציטוט-] "ר' נחמן מברסלב אמר: 'אני הולך בדרך חדש שעדיין לא הלך בו אדם מעולם, ואף על פי שהוא ישן מאוד, בכל זאת הוא חדש לגמרי'. מהפכנות בעולם היהדות יש בה משום 'שבור חבית ושמור יינה'… סכנה גדולה כרוכה בזעזוע כלשהו, לקיומו של כל הבניין. אנשי יהדות התורה… בבואם לחשוב על תיקון ושיפור, שינוי צורה ושינוי מעשה, עומדים אחוזי פחד שמא תוך שינוי צורה ייפגע גם התוכן… בקראנו ללכת בדרך זו, שמרנות וישן מצד אחד, מהפכה וחדש מצד שני, הרינו זקוקים לכוח נפשי רב, לעומק ראייה ולרוחב תפיסה. כלים משתנים, צורות משתנות, ובתוך אותן תמונות חדשות צריך להציב יסודות ועיקרי עבר. אשרי מי שזוכה למצוא את הצינור, צינור האור ללבו של הדור" [-ציטוט] ("שחר אורו", עמ' 194). זכינו והרב נרי'ה סלל עבורינו קו ראשי בצינור האור. תפקידנו להיות קשובים לרוחות המתחדשות אצל הנוער, ולהמשיך לסלול לאורו נתיבים חדשים. נזרים בהם מים חיים, ובע"ה נשקה את הצמאים בערכי חיים נצחיים.