השדכנות בעולם הדתי המודרני

עת החל העולם להיעשות מודרני, החל הוא גם נעשה ליברלי ומתירני יותר. תהליך עולמי זה מציב את הציונות הדתית בפני בעיה קשה: בניה ובנותיה, בני ובוגרי מערכות החינוך הדתי, אסורים הלכתית בקשר זוגי, שהוא צורך נפשי וביולוגי כאחד, וזאת עד הגיעם לגיל מאוחר יחסית. לעיתים נדמה שהעולם שמסביב איננו בנוי לאגירתה של עוצמה מאסיבית כל כך, לסערה כזו של כוחות נפש, המתרחשת באדם. אולם בעוד לציבור החילוני הנחשף לעולם זה אין דילמות, הציונות הדתית נשארה עם הבעיה. חז"ל קבעו כי: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". האספקט המיני הוא גורם המפרנס את עזיבת הדת ורפיונה. ואולי לא רק "גורם" כאומרנו, אלא "הגורם". את זה כבר הבהירו חז"ל. הקריעה בין המינים בגיל צעיר, וסחיבת ההפרדה - כרווקוּת - עד גיל מאוחר יחסית (מבחינת הבשלות הנפשית) איננה בריאה, ומביאה בציבור לתופעות דוגמת חילון ודתל"שיות, כמו גם לסיבוכים ולבעיות רבות. השאלה העולה מכל זה היא מה ניתן לעשות. האם להתיר לפיכך קשר זוגי בבוסריותו? זאת לא ניתן. האם להמשיך באותה הדרך ובכך 'לוותר' לכאורה על הנוער ובני עשרים ומעלה, שהמעמסה הנפשית קשה להם מנשוא ו'לשאת באובדנם'? זאת בוודאי שאסור מבחינה ציבורית, שכן כיצד ניתן 'לוותר' על קהל גדול, שכל חטאו הוא עצם היתקלותו בקשיים? מה הוא הגורם שבגללו נוצרת הבעיה, או לחילופין שבעטיו הבעיה נמשכת, ואיננה מוצאת את פתרונה? גם אם אין גורם ישיר לבעיה, נראה כי יש מי שמסייע בעיכוב פתרונה. חז"ל במדרש מתארים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל בכלי לבן שאולין... וחולות בכרמים, תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם..". זהו תיאור מזעזע באמות מידה עדכניות-הוויות. היש כמה רבנים מובילי-דרך שהיום היו מכוונים - או אפילו מתירים - לפעול בדרך זאת בהדריכם כיצד להקים בית, בסיטואציה דומה, כשבנות ישראל "חולות בכרמים"? יוער, כי חכמי המדרש לא רק שלא אסרו זאת, אלא אף בחרו להביא מדרש זה . ואל נא ננמק את סיבת איסור דרך זו בדורנו מסיבת 'דרדור הדורות'. רוב הדור ההוא בוודאי היו בורים מאיתנו, ואנו זוכרים מי היו העם השבים מהגלות עם עזרא ומה היה מצבו של העם בחורבן הבית. אבל מה כי תלינו רבותי? יש פה טוהר. יש פה כוונה אמיתית להקמת בתי ישראל בקדושה. הכוונה רצויה, וחז"ל מתארים כי בנסיבות אלו, אכן אף המעשה ראוי. אין ספק שכיום אין לפנות ל'מיומנה' או למופע של 'להקת המחול באר שבע' כדי למצוא כלה, או חתן. את זה אין מי שיטען. בוודאי שלא זו הדרך. דרושה צניעות. מדובר בנושא כבד-משקל, הדורש את תשומת הלב ושיקול הדעת הראויים. אבל האם אין אנו "משליכים את התינוק עם המים"? "אתה פנוי?", "את פנויה?" - נשמעת מדי פעם לחישה חרישית במסדרון. "אתה מעוניין-מעוניינת לשמוע הצעה?". יש המואסים בדרך זאת. לטענתם, זוהי דרך ארכאית ומצומצמת. אותם המואסים יטו גם להדגיש את אי-הנעימויות המרובות הכרוכות בדרך זו. ואולם נדמה, שאין טענותיהם משוללת כל יסוד. אף כי דרך זאת בדרך כלל נאמנה, ואף 'משודרגת' מקודמותיה שיסודן לפני כמה מאות שנים, האם זוהי, ורק זוהי, הדרך? נראה כי יש לשאול מה 'התקלקל' בין בני דור המשנה לבינינו, שאסרנו אנו על עצמנו את הדרך הטבעית והפשוטה? מדוע לבקש 'לראות תמונה' זה בהכרח דבר שמתחיל לכאורה ממקום שאיננו טהור? האם פגישה מקרית, ספיד-דייטינג או צ'ט אינטרנטי צריכים להיות חריגים? זאת ועוד, מדוע 'להתחתן צעיר' יחשב נורמה שאיננה סבירה או מקובלת? אולי באוסרנו אופני היכרות יצירתיים או נוספים אלה - ולו אף מבחינה חברתית בלבד - מביאים אנו על עצמנו קלקולים וסיבוכים רבים כל כך, שעליהם בסופו של דבר מתפרסמים ספרים ה'נחטפים כלחמניות חמות', דוגמת ספרו של הרב יהושע שפירא "אשיב ממצולות", שיצא לאחרונה. לא כל בחור שהגיע לפרקו מכיר את ההיתר "להסתכל בפני הפנויה לבודקה". ולוואי שכל אחד היה מכיר את הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א, ובעוד מקומות. אבל האוכלוסיה בכללותה, והנוער בפרט, מושפעים בין היתר - ואולי ביותר - ממה שהם קולטים, מהנורמה החברתית. והנורמה החברתית - אוי, הנורמה. מדוע כיום מי שיפגוש נערה נאה באוטובוס, הוא התרשם מלבושה הצנוע ונאמר שאף מהתנהגותה העדינה. מדוע ישלל קשר מסוג זה כבר מלכתחילה? מדוע תשלול זאת הפרספקטיבה החברתית, או ההלכתית? הנורא מכל, לענ"ד, הוא שתחושת 'איסור' זאת תלווה אף את ה'נפגשים' בעיני עצמם. למרבה הצער, ההמשך הסביר יותר לסצנה זו שתוארה לעיל, הוא כי הם עצמם ימנעו כבר מלכתחילה מלנקוט יוזמה כל אחד כלפי השני וזאת בעיקר מפאת המוסכמות החברתיות. בכך יוותרו הם כבר מראש, על הנסיון לבחון קשר זה. קשר זה ישלל - בעיקר בשל אופי המפגש. אולם מדוע יחשב הדבר לפריצות? לסצנה ישנו לעיתים רקע עצוב הרבה יותר. יתכן והבחור או הבחורה כבר בגיל מאוחר מבחינתם. אולי הם אף יצאו כבר עם מספר לא מבוטל של רווקים או רווקות, ועד עכשיו לא מצאו מישהו שולו אף מראהו ימלא את ליבם. קל וחומר עדינותו או התנהגותו. לעיתים מסעות חיפושיהם נגררו אף שנים רבות מדי, והותירו חותם של ייאוש וצער מיותרים. אך לסצנה, כאמור - בינתיים - סוף עצוב. השאלה היא אם כן מדוע לא נתיר, לפחות מבחינה חברתית, את הבחירה הטבעית של האדם, את ההסתכלות מתי שמותר, ונאסור מתי שאסור. האם חפצים אנו לחלות גם במחלותיה של החברה החרדית, שבדבר שאסרו כולו אסרו אף מקצתו? ישנה סכנה פוטנציאלית שהכוחות הפועלים במפגש ארעי יסודם בכוחות רגש סוערים בלבד. לכן לא די ב'להתיר'. צריך גם ללמד, ולהביא להכרה ברורה ולמודעות ראויה, כי יש להיזהר מהסינווּר שעלול לשלוט במפגש מסוג כזה. אבל השאלה היא האם בשל הסכנה האמורה דינם של שיקולים, שבמקורם בוודאי הינם הכי טבעיים לאדם, להידחק, 'להעלם' או להידחות על הסף. אנו יודעים כי לאספקט המיני השלכה המפרנסת את רפיון הדת. ולעיתים דווקא מטובי ונפלאי הבחורים והבחורות הם הנופלים בתהומות-נשיה אלה. ולא רק 'הורדת הכיפה' תחשב נפילה, אלא גם - ואולי בעיקר - עזיבת הדרך, תוך כיפוף הקצוות ורפיון התעצומות. האם החברה הציונית-דתית מוכנה להמשיך ולשלם מחיר זה? בנקודת ההכרעה, השאלה היא כעת מהו המחיר שאותו החברה מוכנה לשלם: האם היא מבקשת לשמר את התפיסות והנורמות החברתיות, שיש עוד לדון בטיבן וביתרונן - אם בכלל, וזאת במחיר טובי בחוריה ובחורותיה שקשה עליהם עול החיפוש בדרכים המקובלות, או שמא מוכנה היא לשנות את תפיסותיה, ובכך להרחיב ולשכלל את שורותיה בשלל בוגריה הנפלאים? אין ספק. חשוב לחנך לצניעות. אבל מה שמותר - מותר, וגם לזה חשוב לחנך. החשיבות לדעת מה דאורייתא ומה דרבנן, מה אסור ומה מותר, מקבלת משנה תוקף כעת, שכן מגמתה בין היתר היא ההבחנה החשובה מתי ועל מה ניתן לוותר במידת הצורך, בעת בה נתקלים בהכרח לוותר על משהו שדווקא היה נחמד כשהיה, או לחילופין כשמתמודדים עם כשלים ובעיות. האם אין די בבעיות אלו, בקשיים התדירים שנוצרו בעת האחרונה לאותם עשרות-אלפי בניה ובנותיה של החברה, כדי להגדיר את בעיות החברה ככאלה המצריכות לכל הפחות העמדת גדרים על דיוקם, עיצוב ההלכה לפי גבולותיה, ולא כסייג על גבי סייג שסופם להטרף יחדיו? אין כל וודאות כי המנהיגות הדתית ערה למצב זה. ואף אין כל וודאות כי היא איננה מסכימה עם מה שהוצע. לא בטוח שהבעיה היא הרבנים במקרה זה, אלא דווקא הציבור, שאולי "לא שמשו כל צורכם בהלכה".