"שבת שלום"/ יוני אלטמן

ליל שבת. הסעודה כבר הסתיימה. צחי ואני החלטנו לצאת לטיול קצר ברחובות השכונה. אחרי הכל, אין כמו האוויר של ירושלים בלילות הסתיו. קריר, נעים, מלטף. ברחובות התהלכו להם האנשים לאיטם, משוחחים בנחת זה עם זה, ומפינות הרחובות נשמעו קולות צחוק של בני נוער שהתגודדו בקבוצות ודיברו ביניהם בקולניות. זוג קשישים, גבר ואישה, התקרב לעברנו. לא הכרתי אותם. צחי פנה אליהם בחביבות, וברך אותם בברכת 'שבת שלום'. הזקנים ענו לו בחזרה בברכת 'שבת שלום', והמשיכו בדרכם. כעבור רגע חלפו על פנינו איש חרדי מבוגר ובנו הקטן, אוחז בידו. גם הפעם צחי בירך אותם בברכת 'שבת שלום' ידידותית, כאילו היו מכרים משכבר הימים. החרדי ענה לו בברכת: 'גוט שאבס' לבבית גם הוא. 'מעניין מאיפה צחי מכיר את כולם', חשבתי לעצמי, 'הרי אני פה הירושלמי מבין שנינו, ואני לא מכיר אף אחד'. כשהמחזה הזה חזר על עצמו בפעם השלישית כבר לא יכולתי להתאפק יותר. "תשמע, צחי, אני רואה שאפילו שאתה גר בהרצליה יש לך קשרים רציניים גם בירושלים", התפעלתי, "תגיד, איך זה שאתה מכיר פה את כולם?". "האמת היא", ענה לי, "שאני לא מכיר פה אף אחד". "אם אתה לא מכיר אף אחד, אז מה פתאום אתה אומר שלום לכולם?", תמהתי. "כי שבת היום", ענה בפשטות, כאילו אין צורך בהסבר נוסף. "אז מה אם שבת היום?", לא הבנתי. "ככה זה בשבת", אמר, "אומרים 'שבת שלום' לכל אחד, למי שמכירים וגם למי שלא". חשבתי לרגע על העניין, ופתאום שמתי לב שיש כאן תופעה מעניינת. בסתם יום של חול, כשאתה הולך ברחוב וחולפים על פניך עוברים ושבים, אם תנסה לפנות אל אחד מהם, סתם אדם שאתה לא מכיר, ותאמר לו': שלום לך', הוא יעצור לרגע, ינעץ בך מבט מוזר ותמה ויגיד: "סליחה, אני מכיר אותך מאיפהשהוא?!". אך בשבת משום מה זה אחרת. בשבת, כל אדם, מוכר או זר, דתי, חילוני או חרדי, צעיר או מבוגר, שתפנה אליו בברכת 'שבת שלום', יענה לך בחזרה בטבעיות, ממש כאילו אתם מכירים ותיקים. אף אחד לא יחשוב שזה מוזר (ומי שלא מאמין מוזמן לנסות...). מעניין מאוד למה, חשבתי לעצמי, מה גורם לשינוי הזה? פניתי אל צחי ושיתפתי אותו במחשבותיי. "גם אני שאלתי את עצמי מה פשר התופעה הזו", אמר לי כשהוא נראה מהורהר, "אינני בטוח שאני יודע את ההסבר האמיתי, אך אני מרגיש שיש לשבת מין סגולה פנימית לאחד את כולנו לדבר אחד". "במה זה מתבטא?", שאלתי. "אנסה להסביר יותר", ענה. "במשך כל ששת ימי החול של השבוע לכל אחד יש את המקצוע שלו והמעמד החברתי שלו. האחד הוא עורך דין מכובד והשני הוא פועל פשוט. האחד הוא ראש פקולטה באוניברסיטה, והשני הוא פקיד זוטר. זה הולך לעבודה לבוש בחליפה ועניבה יוקרתית, וזה בבגדי עבודה מלוכלכים בשמן ובגריז. האחד מגיע לעבודתו במרצדס מהמודל האחרון, והאחר נוסע באוטובוס או הולך ברגל. יש הבדלים והפרשים בין המעמדות, שאם נרצה או לא, יוצרים איזה מרחק, איזה פער, בינינו. מחיצה סמויה מפרידה בין האנשים. אבל בשבת כל זה נמוג ונעלם. בשבת לא עובדים ולא נוסעים לאף מקום. כולם מגיעים לאותו בית כנסת, לבושים באותם בגדים: חולצה לבנה ומכנסיים, ועושים אותו הדבר - עומדים בפני בורא עולם ומתפללים יחד. כל ההבדלים, כל המחיצות, מונחים בפינה, והצד המאחד, המשותף בא לידי ביטוי". "זה ממש מעניין מה שאתה אומר", אמרתי,"אף פעם לא חשבתי בכיוון הזה. אולי זה מסביר גם את נוסח הברכה שאנו אומרים לאנשים בשבת- 'שבת שלום'. מה פשר התוספת של המילה 'שלום'? הרי במשך השבוע אנחנו לא קוראים לימים 'ראשון שלום' או 'רביעי שלום'! ייתכן שההסבר הוא שיש שלום מיוחד בשבת, שלום שנובע מהשבת, שבת היא זמן של שלום". "ההסבר הזה באמת נשמע הגיוני", אמר צחי, "אבל אני חושב שניתן להבין את הדברים בצורה עמוקה יותר. כתוב בגמרא שבשבת יש לכל יהודי 'נשמה יתירה', כלומר, הנשמה שקיימת בו מתגלה יותר. אני חושב שהסגולה של השבת לאחד וליצור שלום קשורה לזה". "למה?", שאלתי, "מה הקשר בין הדברים?". "כי בעצם מה שמפריד בין האנשים זה הגוף והצרכים שלו. לך יש את הגוף שלך, ולי יש את הגוף שלי. ובכלל, כל אדם עם האינטרסים שלו, הצרכים שלו, הרצונות שלו. אך למרות כל זאת, בנשמה אנחנו אחד. כולנו, כל יהודי ויהודי, הוא חלק מנשמה אחת גדולה של עם ישראל. לכן ברור למה בשבת, ביום של התגברות הנשמה, יש מין הרגשה של אחדות, שכל ההבדלים מיטשטשים, ובעומק העניין, כולנו באמת אחד". המשכנו ללכת כמה דקות בשתיקה, חושבים על הדברים. "כמה חבל ששבת זה רק יום אחד בשבוע", נאנחתי, "ולאחר מכן אנחנו חוזרים לששת ימי החול, עם כל הפילוגים, המריבות, האינטרסים הפרטיים של כל אחד, והמחיצות המפרידות בין יהודי ליהודי". "האמת היא שזה לא חייב להיות כך", אמר צחי, "יום השבת לא אמור להיות איזה דבר חד פעמי, חולף, שלאחריו אנחנו חוזרים להיות כמו שהיינו קודם. הוא אמור להשפיע על כל השבוע. שנשים בצד את הדברים שמפרידים ומבדילים בינינו, וכשנחזור אחרי השבת אל תוך ימי המעשה נהיה אנשים אחרים. יותר רוחניים, פחות אנוכיים, פחות נותנים דגש לדברים חיצוניים, אנשים עם יותר נשמה". מרוב שהיינו שקועים בשיחתנו לא שמנו לב לחברינו יואב שבא לקראתנו. "מה קורה אתכם?", שאל כנעלב, "אפילו 'שבת שלום' כבר לא אומרים היום?... למה אתם צוחקים שניכם? אמרתי משהו מצחיק?".