ה"שבירה" שבגישה לחיי הנישואין- הרב גינזבורג

מנהג ישראל לשבור בעת חתימת ה'תנאים' כלי חרס ותחת החופה כוס זכוכית. בשבירת החרס והזכוכית מתבטאות שתי תנועות נפש: החרס מסמל שברון לב ושפלות "כחרס הנשבר" (כשנדמה שאין תיקון למצב, כשם שלא ניתן לתקן חרס שבור). שבירת הזכוכית מגלה שתכלית כל שבירה היא תיקון, זיכוך ועידון פנימי (כשם שניתן לתקן ולהתיך מחדש זכוכית שבורה). בשבירת הזכוכית, כזכר לחורבן, 'שקוף' שכל שבירה וחורבן הם בגדר "סותר על מנת לבנות" - שבירה שתכליתה בנין חדש, מתוקן, משוכלל ומזוכך יותר. כשרווק מתחיל בבנית חיי הנישואין - בהחלטה להתחתן ובכתיבת ה'תנאים' - עליו לשבור את כל מציאותו הקודמת, ה'רווקית', ולהכיר בשפלות העמוקה בה היה שרוי עד כה. אמנם, בחיי הנישואין בפועל - החל מהחופה - מתגלה תנועת הנפש של אדם נשוי, הצריך לפעול לזיכוך מציאותו ולעידון מדותיו והתנהגותו. ונסביר: רווק נוטה לעסוק בעניני 'מהות' - ענינים רוחניים, שכליים ומופשטים. את ה'מציאות' הממשית - חוית הישות של האדם, יחסו לזולת ועיסוקו בתחומים הגשמיים - הוא מבטל, אין הוא רואה בה תכלית ואינו עוסק בתיקונה. מכיון שכך, ה'מציאות' של הרווק היא גסה ונדמית כנפרדת לגמרי מה', המתגלה לכאורה רק בעניני 'מהות'. כשאדם מתחתן עליו להכנס לעול ה'מציאות' - לפתע לא רק עניני הרוח הם בעלי חשיבות, עליו להתייחס בעדינות הראויה לזולת אמיתי וממשי, לדאוג לבית ולפרנסה וכו'. אז מגלה האדם כמה היתה מציאותו הרווקית אנכית וגסה - ועליו לשבור את מציאותו הקודמת מכל וכל, ולחוש בשפלותה. אמנם, תכלית בריאת העולם איננה בטול ה'מציאות' והפיכתה לאין (מה שנוטה לעשות הראש ה'מהותי'). להפך, בבריאת העולם נתאוה הקב"ה לדירה בתחתונים, וזו אינה נבנית מבטולם, אלא מזכוכם ועידונם עד שישקפו גילוי אלקי (ובלשון החסידות: עד ש"היש הנברא" ישקף ממש את "היש האמיתי"). את סוד זיכוך ועידון המציאות - זיכוך המדות והרגשות הנובעים מישות האדם, עידון היחס לזולת וחשיפת האלקות בתוך הענינים הגשמיים - לומד האדם רק בנישואיו. תחת החופה על בני הזוג (ובעיקר על החתן) להבין שעשית ביתם לבית דירה לקב"ה תלויה בעבודת זיכוך ועידון תמידיות. בדרך כלל לומד האיש את הדבר מהאשה, משום שהיא בטבעה עוסקת ב'מציאות', ובעדינותה הטבעית מסוגלת לזכך את ה'מציאות'. כשמזדככים בני הזוג ומזככים את כל עניני ביתם, הוא נעשה "דירה בתחתונים" לקב"ה - " זכו - שכינה ביניהם".