האם באמת הכל "הבל"?

על אף שאנשים רגילים לראות את ספר איוב כספר ה"מייאש" ו"המדכא" של התנ"ך, דומה שדווקא ספר קהלת, הנקרא בחג הסוכות, היה צריך "לזכות" בתואר המפוקפק הזה. כי בעוד שספר איוב עוסק בטרגדיה, איומה ככל שתהיה, אך אישית, ולשמחתנו איננו רואים אנשים רבים שגורל נורא כזה פוקד אותם, ספר קהלת הוא ספר שנוגע בכל אחד ואחד מאתנו. הוא עובר על כל הערכים שמניעים אותנו, שלהגשמתם אנו חותרים במרץ , ואותם אנו שמים למרכז חיינו, ומנתץ אותם אחד לאחד - חוכמה, עושר, שמחה, תענוגות. כל הערכים ומושאי השאיפות כולם. שלמה לא משאיר אבן על אבן. "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל". האמירה החד משמעית הזו מקבלת משנה תוקף כאשר היא נשמעת מפיו של איש כמו שלמה המלך. "אני קהלת בן דוד מלך בירושלים". לא מדובר בבן אדם מסכן שהחיים "עברו לידו". אנו עוסקים במלך של מעצמה שהיה לו הכל. כסף וזהב, כוח, תענוגות, חוכמה יותר מכל מי שהיה אי פעם, כל מה שבן אדם רק מסוגל לבקש. ודווקא הוא ממרום הפסגה מכריז ואומר "הבל הבלים הכל הבל". מה המסר אותו רוצה ללמדנו החכם באדם בספר זה שהרוח הנושבת ממנו היא של פסימיות ויאוש ? ומדוע אנו קוראים אותו דווקא בסוכות, החג שמרכזו הוא "ושמחת בחגך"? היש ניגוד יותר תהומי בין ענינו של החג לבין התחושה הקשה והמתסכלת העולה מן הספר הזה? ספר קהלת הוא ספר בעייתי. חז"ל מגלים לנו ש"ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה", ויותר מזה- יש בו דברים שאף נראים כסותרים את דברי התורה עצמה. "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה, דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם השמש יש לו. סופו דברי תורה, דכתיב: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (גמ' שבת ל,ב). מה יש באותם שני פסוקים שבזכותם 'ניצל' ספר קהלת? ואם רק בהם יש ערך והם "דברי תורה" מדוע יש צורך בכל שאר הספר ? ומה כל זה קשור לחג הסוכות? לשם הבנת הדברים ראשית עלינו לברר מדוע קהלת מכנה את כל הדברים "הבל", הרי יש ביניהם גם דברים חשובים ובעלי משמעות ?! חז"ל עונים על כך באומרם:" "ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש" – זו אידרתו של מלאך המוות " (קהלת רבה, פרשה ד'). הפטיש שאיתו בא קהלת ומנתץ אחד לאחד את כל הערכים שהאדם מאמין בהם הוא המוות. גם הערכים היותר נשגבים כולם יש להם קץ, הם כלואים במסגרת הסופית של העולם הזה כשתו המוות חקוק על מצחם. גם אם יהיה האדם חכם, ועשיר ויאחז בידו עוצמה אדירה, סופו הוא כדרך כל האדם לכליה, אין לו את הדבר שיוכל לפרוץ את מסגרות העולם הזה ולהביא אותו אל הנצח. "כל הנחלים זורמים אל הים", והים הוא 'ים המוות'... הפתרון לבעיה זו מצוי באותם שני פסוקים שהזכירה הגמ' ומצויים בתחילת הספר ובסופו. אמנם אין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. התשובה נמצאת במקום אחר לגמרי – 'מעל השמש'... – "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". הדרך היחידה להיחלץ מאחיזת הצבת של המוות היא להיאחז ב'עץ החיים'. תורה , מצוות , יראת ה'. זו הדרך להתקשר אל האלוהים, להתחבר לנצח, לפרוץ את המסגרות המצומצמות של העולם הזה ולהיות חלק מן העולם שמעבר, ששם אין דריסת רגל למלאך המוות. את המשמעות הפתרון הזה ניתן להבין בשתי צורות. האחת, כמסקנה העולה מכל הספר. אין שום ערך בחוכמה, עושר , כבוד ותענוגות. יש רק דבר אחד בעל משמעות - יראת ה' ומצוות. צריך לאחוז בהם ולהניח לכל השאר. אך ניתן להבין את הפתרון בצורה עמוקה יותר, המעניקה משמעות חדשה לכל הספר. חז"ל משלו זאת לאדם האומר לחברו: "עשיר אני ויש לי חיטים הרבה ושמן ויין הרבה, אמרו לו חביריו: הרי הכל יש בידך. יש לך אוצר היכן ליתנם ? אם אין לך אוצר אין בידך כלום. כך מי שהוא עשיר וחכם ובן דעת, ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום" (אגדת בראשית (בובר) פרק לג'). יראת ה' לא באה לשלול את כל הערכים שהובאו במהלך כל הספר, אלא לתת להם את המסגרת, ה'אוצר' (=מחסן), שבתוכו יוכלו כולם להתקיים ולקבל את ערכם האמיתי. היראה מעניקה לאדם את האוריינטציה הנכונה, את הכיוון שאליו יכוון את חייו , ושלשרותם ירתום את כל הערכים החשובים כמו כסף, חוכמה, כוח, וגם תענוגות. במסגרת זו הכל מקבל משמעות חדשה, וזוכה לערך נשגב כקשור לנצח. האדם אינו צריך להיות מנותק מהחיים. להפך! עליו לחיות אותם במלוא העוצמה, אך יחד עם זה לקשור אותם כל העת אל הקודש - אל התורה, המצוות ויראת ה'. דווקא בחג הסוכות, בו אנו יוצאים אל החיים ואל הטבע, לאחר ההתכנסות פנימה של ימי הדין, חשוב כל כך לומר לאדם את המסר הגדול הזה שבא ללמדנו החכם באדם, "חיה את חייך, תחכים, תפעל , תיצור, תתענג. אך שכל זה יצא מתוך נקודת המוצא של יראת ה' שתתן לכל הדברים את המסגרת והכיוון, שתהיה ה'אוצר' שיכיל אותם בקרבו". וזה גם הדבר שיוביל לשמחה אמיתית. כאשר שום דבר אינו נשלל ונדחה הצידה, אלא רק מקבל את מקומו הנכון בתוך המסגרת. "ושמחת בחגך והיית אך שמח". (על פי דברים ששמעתי מהרב רפי פויירשטיין)