סיור כתובות

אחד הדברים היותר מרגיזים בשירות מילואים זה לקבל הביתה מעטפה חומה, שמנה במיוחד, משלטונות הצבא.

סיור הכתובות האחרון שעשיתי היה השבוע בגוש קטיף. רק שהפעם הביטוי קיבל משמעות שונה. במקום כתובות של משפחות, שמסמלות חיים ושמחה, מצאתי כתובות אחרות שנכתבו בידיהם על קירות הבתים שלהם, רגע לפני שהם עומדים להריסה.

"הפתרון הסופי: הריסת הבתים" – תושב עצמונה מרסס על ביתו. ביטוי של השלמה מסוימת עם חורבן הבית, בדאגה שלא תישאר אבן על אבן אחת למי שיבוא לכאן עוד שבועיים. אולי תקווה אחרונה לזעזע את אותו אדם ששולט בדחפור, לעורר אותו, שיקום ויצעק: "תתעוררו"!, "איפה ההגיון"? "מה הולך פה"?  

מול הבית ניצב בית הכנסת של הישוב, ללא ארון קודש אבל עם שקע בקיר, ללא בימה אבל המדרגה עדיין קיימת, שני ברזלים המעידים שהיו פה פעם סטנדרים, וזה הכול. על קירות בית הכנסת אני קורא: "מי שישלח בי יד – לא יוציא את שנתו". זעקת המקום הקדוש לא נותנת מנוח. בין אם יהיו אלו אחינו ובין אם יהיו אלו אויבינו שיפגעו בבית הכנסת – נדמה שהקללה הזו לא תיתן להם מנוח. 

שאלת ה- "למה", מרוססת אף היא על בתים רבים, שבעוד מספר דקות פשוט לא יהיו יותר, יהפכו לגל של חורבות. אולי זו שאלת השאלות, שעל כולנו לשאול את עצמנו. השאלה היא לגיטימית, אבל המציאות התמוהה הזו מוכיחה שלא נמצא לה תשובה לוגית, ברת הבנה פשוטה. התשובה תהיה מסובכת יותר, תשובה ערכית שקשה יהיה לענות אותה, אבל נתאמן. זה הזמן להתחיל להתנסות בזה. זה הזמן, אם אנחנו לא רוצים להתקדם לשלבים הבאים שכבר מאיימים לבוא.  

"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" – ההמנון השני של המדינה בחודשים האחרונים, מלווה את עיני כתוב בגאון בכל הישובים. חושב לעצמי איזה כח וגבורה יש לאנשים האלו שמלמדים אותנו שיעור באמונה, גם כשנראה שהגענו לשפל שאין קימה ממנו ח"ו. ועוד תיראו – המילים הללו, שיסודם בדברי הרב קוק, יחד עם הלחן הקליט והמוכר שהולבש עליו, עוד יושרו בקול רם בקרב כל עם ישראל. זה טוב. זה יתפוס.

ועוד פסוקים, ועוד כתובות המעלות שאלות, שבשעה שמילים אלו נכתבות כבר לא ניתן לחבר בהם אות לאות. אבל יש כתובת אחת, שלט אחד שקיבל את פני בכניסה וביציאה מהגוש, בכניסה לישוב "קטיף", והוא יישאר. שני מילים שמבטאות אולי בצורה הטובה ביותר את חיי האמונה הפוריים שהצליחו הגיבורים לנטוע ולבסס שם בשלושים שנה האחרונות. שני מילים שגורמים לנו לבכות אבל גם מעודדים, מעוררים בנו יצרים של כעס ונקמה אבל מעמידים את העולם כולו בפני עובדה קיימת – "תכף נשוב".

איך נשוב? כנראה שהדרך חזרה תהיה דרך הכתובות שלנו, של איזור מגורינו. את כל הרגשות והעוצמות שספגנו מאותן התמונות וכתובות הבתים, נמצא דרך להתאמץ ולנסות לשתף גם את אותם אלו שלא זכו או לא השכילו להיות שותפים לחוויה הקשה הזו. אולי בפעם הבאה שנקבל סיור כתובות בדואר, כבר נכיר טוב יותר את האנשים, וייקח לנו פחות זמן.