יהודי לא מגרש יהודי?

התפרסם השבוע (סוף אב) שעל פי הסקרים המשפט שישאר חרוט בזכרון הקולקטיבי של העם לאחר הגירוש הוא המשפט "יהודי לא מגרש יהודי". בלהט המאבק, קיבלנו כולנו את המשפט הזה כנתון ועתה ברצוני מעט להעמיק בו ולשאול:
האמנם יהודי לא מגרש יהודי?
אולי נתחיל את דיוננו בשאלה למה יהודי לא מגרש יהודי? אני חושב שבמהלך השנה האחרונה שמענו מספר סיבות:

1. הזכות הבסיסית שלנו על ארץ-ישראל.
2. ישנה בעיה
   מוסרית (ואולי הלכתית: גזל?) לגרש אדם (וכל שכן יהודי) מביתו, או במילים אחרות: חזקת היהודי על הבית בו הוא מתגורר.
3. בעיה מוסרית מהצד השני. היהודי הרחמן, הביישן והגומל חסדים איננו מסוגל להוציא אדם מביתו.
4. גרימת פיקוח נפש.

ברצוני לנתח מעט כל אחד מהסיבות שהבאנו.
זכותינו על ארץ-ישראל
על פי תפיסה זו, לעם ישראל יש זכות בסיסית מתוקף הבטחת הקב"ה לשבת בכל מקום בו הוא חפץ בארץ-ישראל. מתוקף תפיסה זו אין לאף אדם לקבוע שבחבל ארץ מסוים אין להתגורר. או במילים אחרות: 'לא מגרשים יהודי מארץ-ישראל'. אך האם זה באמת כך? על פי הניסוח האמור בעצם ניתן לומר שאין לאף אדם זכות להוציא חלק מעם ישראל מחלק מארצו וק"ו שאין ליהודים, בניו של הקב"ה, להוציא את עם ישראל מארצו. אך האם באמת יש כאן קל-וחומר?
במהלך העשורים האחרונים ישנם שתי אסכולות בציונות הדתית. אסכולה אחת שכנראה יצאה מבית מרכז-הרב שאמרה שאנו נמצאים בתהליך של גאולה ולכן הקב"ה הרחיב את גבולנו והחזיר לנו את מרחבי ארצנו אם נרצה בהם ואם לאו. ואין שום אפשרות למנוע את התהליך שיצא אל הפועל. גם כשהרגשנו שהעם לא אתנו, הסברנו שמעשה ההתיישבות בכל מרחבי א"י הינו הרצון של העם היהודי לדורותיו ולכן אין זה משנה מה יחסי הכוחות בעם בדור זה או אחר. האסכולה השניה כנראה יצאה מבית הרב עמיטל. תפיסה זו אמרה שלא ניתן להתקדם בתהליך הגאולה מבלי שהעם כולו (או לפחות חלקים נרחבים ממנה) יהיו שותפים. על פי דעה זו, לכל מפעל ההתנחלות שבוצע לרוב רק ע"י חובשי הכיפות יש איזה שהוא גדר של 'כיבוש יחיד' (גם אם המושג הספציפי הזה נאמר על דברים אחרים).
במהלך העשורים האחרונים רוב מנהיגי הציבור ומחנכיו דגלו בשיטה הראשונה. השאלה היא, האם אין סתירה בין גישה זו לבין הכמיהה למשאל העם הנכסף. אמנם היו קבוצות קטנות בציבור שלנו שהתנגדו באופן עקרוני למשאל עם וכנראה שגם לא היו מקבלים את ההכרעה (אם העם היה מחליט באמת נגד), אך הציבור "שלנו" ברובו היה בעד המשאל (וגם היום תובעים חקיקה בכנסת בעד משאל עם). ניתן להסתכל על הרצון למשאל עם בכמה צורות: 
א) אמונה מוחלטת בניצחון במשאל.
ב) מוכנות לקבל את הכרעת הבוחר, כמי שכפאו שד.
ג)  אמונה שזוהי סוגיה שהעם צריך להחליט בה.
לדעתי, אמונה מוחלטת בניצחון במשאל זה דבר שיש להעריץ אך בכל זאת עלינו לדעת ששום דבר הוא לא יכול להיות ודאי. אמנם, ברור שמהמתרס השני היו די בטוחים בהפסד, ובכל זאת היינו צריכים לעבוד קשה מאד על מנת לנצח. האוחזים בדעה השנייה אומרים שהם מתנגדים מכל וכל למשאל עם בנושא גבולות הארץ אלא שהם לא רואים שום אפשרות אחרת להינצל מהגזרה ולכן הם יהיו מוכנים להתמודד בשדה הקרב הזר הזה. הדעה השלישית אומרת שבאופן כללי זהו סוגיא של הציבור ויש להחזיר את ההכרעה בו לציבור, ונצח ישראל לא ישקר.
יתכן שבמבט לאחור נגיע כולנו למסקנה שעצם ההסכמה (שלא לדבר על הדרישה) למשאל עם היתה מוטעית. אך אי אפשר להתעלם מכך שככל שחלף יותר הזמן והדרישה למשאל עם הלכה וגברה, האלמנט השלישי, העם יחליט, גם כן עלה וצף על פני השטח מעל כל במה. גם אי אפשר להתעלם מהקשר שיש בין עמדה זו האומרת שהעם צריך להחליט בנושא כה גורלי לעמדה שהובאה לעיל בשם הרב עמיטל ש'כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש'. דומה שהיום קשה יותר להתעלם בבוז מהעמדה של הרב עמיטל. 

בעיה מוסרית של האדם המוציא אדם אחר מביתו והבעיה המוסרית של הוצאת האדם מביתו
את שתי הנקודות הללו צירפתי כאן יחד, כי קשה לדון באחד בלי השני. בנקודה זו לכאורה אנו עוברים מהמישור הציבורי למישור הפרטי, האדם היחיד שנמצא בביתו והאדם הפרטי שמוציא אותו מביתו. האם אילו מעשים מוסריים? יהודיים? לפני שנשלה את עצמנו לחלוטין יש לומר כי כנראה שלמדינה יש זכות להפקיע את רכושו של האדם, ואם היא מפצה אותו על כך (ולא ניכנס כאן לסוגית הפיצוי-בזוי) על אחת כמה וכמה. הלא כמעט כל הראשונים מעירים על מעשה כרם נבות כי היה זכות חוקית לאחאב מדין משפט המלך ליטול את הכרם. יתרה מזאת, כמעט מדי יום אנשים מוצאים מבתיהם מטעמי חובות לבנקים וכדומה. אמנם יש לחקור גם בזה האם זה מעשה מוסרי ויהודי. האם לא היינו חברה יותר מוסרית אם אדם היה נמכר לעבד עברי על חובותיו הכספיים במקום שייזרק לרחוב? בכל מקרה, גם אם סיבות של חובות כספיים אינם מצדיקים הוצאת אדם מביתו, למדינה כריבון יש זכות מוסרית וחוקתית להוציא אדם מביתו.
אך בכל זאת יש להדגיש כי יש הבדל בין המדינה כגוף ציבורי לבין הפרטים. כשם אי אפשר לעולם ללא בורסקי ובכל זאת אוי לו למי שהוא בורסקי. כך אי אפשר למדינה מבלי משטרה שתבצע את חוקיה אך אוי לו למי שהוא בדרג המבצע. לי ברור מעל לכל ספק שכל אדם שמסוגל לקחת אדם ולהוציא אותו מביתו יש בו הרבה יותר משמץ של מידת אכזריות. אין זה משנה אם אותו אדם הוא שוטר או חייל או מתנדב או עובד בהוצאה לפועל. יהודי שמסוגל להרים אדם ולשאת אותו על כפיו מחוץ לביתו הוא אדם אכזרי. וכאן בודאי צריך לומר שיהודי לא מגרש יהודי!
בנקודה זו יש להוסיף כי כל מה שכתבנו על האכזריות מתקיים כמובן רק במקרה שאין מדובר במצב של "משנאיך ה' אשנא". במצב כזה יש בודאי מצוה לקחת חלק בביעור הרע מהעולם. ועל החשש שבמקרה כזה יקבע מידת האכזריות בליבו של האדם נאמר שה' הטוב יכפר.

גרימת פיקוח נפש
בביאור נקודה זו נאמר כי עצם אי גירוש יהודים מבתיהם הוא בכלל לא חשוב, החשוב והקריטי הוא תוצאת הגירוש ולא הגירוש עצמו. דבר זה הוצג גם ע"י נציגי הציבור שלנו אך גם ואולי בעיקר ע"י חסידי חב"ד שהלכו אחר רבם שאמר שעצם הדיבור על ויתורים על שטחי א"י הינו דבר שמסכן את העם היושב בציון. על אף שכאמור, נקודה זו מסבה את המבט מהמעשה עצמו לתוצאת המעשה, נקודה זו היא לדעתי המרכזית. יתכן ולצורכי תעמולה ופרסום קשה לדבר ולהסביר על דברים עתידיים אך אנו צריכים לפחות לדעת בעצמנו היכן נמצא שורש הדברים, ולהבחין בין העיקר לטפל.
כשאנו מסכמים את הנקודות שראינו: הראשונה - חובתינו לשמור על הזכות ההיסטורית שלנו על א"י – לא ברור שקיים. השניה - הבעיה מוסרית – שכנראה יש רק לכוחות הגירוש עצמם ולא לממשלה ובטח לא לאזרחים הפשוטים. ואילו הנקודה השלישית – פיקוח נפש [ולמקילים: ספק פיקוח נפש]– החובה לשמור על הנפש של עצמנו ושל ילדינו ושל בני עמינו, זה דבר שלא ניתן להתעלם ממנו. זו חובה שיורדת לשורשים הכי עמוקים של ההוויה שלנו – "וחי בהם"!! קשה לראות כיצד בכלל הנקודות האחרות מתקרבות בחשיבות או ברגישות לנקודה זו.

האחים מרקס אמרו שהפסימי הוא מי שאומר שיכול להיות רק יותר טוב והאופטימי הוא מי שאומר שיכול להיות הרבה יותר גרוע. אני בהחלט מרגיש שאני האופטימי של האחים מרקס. ובמה אני מתנחם? בזה שאני מאמין שהפתרון לבעיותינו טמון בראש ובראשונה בכך שנשיר מבט להכיר את המציאות ואת הסבך בו הכנסנו את עצמינו. משהו בסגנון של 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל - תאמין שיכולים לתקן', אך צריך להכיר בכך שקלקלנו. בין כך ובין כך הנביא הבטיח לנו "אנכי אנכי הוא מנחמכם", והנחמה בוא תבוא.