להלך ברוח

אילו הייתי צריכה לבחור מה לדעתי ההמצאה הגאונית ביותר, הייתי בוודאי בוחרת את שואב האבק. טוב, גם מכונת הכביסה והטלפון הן המצאות מוצלחות, אך בימים אלו של הכנות לפסח, אין לי מושג איך הייתי מסתדרת בלי השואב... אמנם, בדורות לפנינו הצליחו להכנס לחורים ולסדקים בציד אחר החמץ, אך כנראה שידי קצרה משלהם בהגעה לפינות הללו. הקושי שלי הוא כפול – פיזי ונפשי. "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר" (פסחים פ"א מ"א), אך לצערי כל המהלך הזה מביא אותי לחושך ולא לאור. כל ההתעסקות הזו מובילה אותי לתחושת מתח וצמצום. בפסח אנו אמורים לצאת ממצרים, והנה בכל ההכנות אני מוצאת את עצמי דווקא במקומות הצרים ביותר – הן בפינות הבית, והן בנפש – בדקדוקים ודקדוקי הדקדוקים של ד' אמות של הלכה הבונים את חג הפסח.
אילו היו שואלים אותי, הייתי מוותרת על החלק הזה. אפשר היה לחגוג את היותנו בני-חורין, בצורה היפה של ליל-הסדר – בהסבה, שירה ויין. תחושת ההתעלות אז גואה, ועל כן כאמור הייתי מוותרת על כל ההכנות המפרכות והמקטינות...
אלא שלא שאלו אותי, ומסתבר שה' טבע בבריאה שלא נוכל לצאת מהמיצרים מבלי לעבור דרכם קודם לכן, ולמעשה – הדרך המובילה לכל חוויה גדולה רצופה אבנים קטנות קטנות...
קחו לדוגמא את תהליך הטהרה – ההתנקות וההתחדשות המופלאה הזו, שבשביל להגיע אליה צריך לעבור דרך בדיקות והכנות מדוקדקות...
או חתונה. מדהים עד כמה מתעסקים בפרטים של התפריט והשמלה, שנראים כל כך טפלים ושוליים ליד הדבר האדיר העומד לקרות – הנישואים! יחד עם זאת, ההתעסקויות הללו הן המאפשרות לחתונה לקרות. ממש כמו פרטי ההתחייבויות של הכתובה, שהן תנאי הכרחי לאהבה...

מעשה בשתי נשים
אם לחזור לחג הפסח, נדמה לי שבליל התקדש החג, בחיבור בין ביעור החמץ וחגיגת החרות, נפגשים להם שני מחוזות בהוויתנו הדתית – ה"הלכה" וה"רוח". רבים מאתנו נוטים לאחד משני המחוזות הללו, ואנו אף מאפיינים אנשים וציבורים שלימים המרכיבים את הפסיפס הדתי כ"הלכתיים" או כ"רוחניים", בהתאם לדגש או לבסיס עליהם מושתתת עבודת ה' שלהם.
כבר בימי הגמרא אנו שומעים על שני אמוראים, ר' אמי ור' אסי, שניסו כל אחד למשוך את רבם – ר' יצחק נפחא – ללמדם אגדה או הלכה, כל אחד כפי נטיית לבו, ומתוך אמונתו שעל יסוד זה מושתתת תורת ישראל (בבא קמא ס, ב).
ר' יצחק בחר ללמדם דרך אמת על ידי משל יפה – לאדם אחד היו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה. הצעירה נהגה ללקט ולהוציא את שערותיו הלבנות (כדי להנציח את צעירותו), ואלו הזקנה – את השחורות (כדי להחיש את הזדקנותו). התוצאה מכך היתה, שהוא נמצא קרח מכאן ומכאן! (זהו מקור הבטוי).
הגרי"י וינברג מסביר את העומק שבמשל ("לפרקים" עמ' שלד). הזקנה מייצגת את המסורת וההלכה, שימיה כשנים בינינו ובין מעמד הר-סיני... כולם יודעים שזקנים לא אוהבים שינויים. סדר היום היציב, ואי-סיבולת התמורות הן חוט השדרה של ההלכה. הצעירה, לעומת זאת, בלהט התלהבותה, מייצגת את האגדה, או במילים אחרות את הצד המחשבתי והפנימי של התורה. לא את החובה הדתית, אלא את החוויה הדתית. מה שר' יצחק לימד את תלמידיו הוא, שטעות היא להיגרר באופן בלעדי לצד אחד – להלכה או לאגדה. שניהם מהווים צדדים שונים למטבע האחת של תורת ישראל השלמה!
לאחר שר' יצחק סיפר את משלו הוא אף הוסיף דבר תורה שהיה מורכב מהלכה ואגדה, כדי "לרצות" את שני תלמידיו. דרשתו הסתיימה במלים (זכריה ג, ט) "ואני אהיה לה ... חומת אש סביב". הגרי"י ויינברג רואה גם בדרשתו רמז למסר שנסה להעביר לתלמידיו דרך משלו – כשחומת האש מייצגת את חומת ההלכה הבצורה סביב לאש הקודש שבאגדה.

חומת ההלכה
"ההלכה היא הגדר החזק ששומר על כך שחיי ישראל, האומה המשפחה והיחיד יישארו קיימים ועומדים לנצח בצביון הקדום של ראשית האומה" (הגריי"ו).
ומה מבטיח את קיומה של ההלכה בשלמותה? המסורת.
יסודה של המסורת, הוא לדברי הרש"ר הירש (שמות כ, יב) "המסירה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים". כל אחת מאתנו מהווה חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל, שבלעדיה לא תוכל המסורת להשתמר. כתוצאה מהאמור לעיל, רואה הרש"ר הירש ב"כיבוד אב ואם" תנאי יסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. בכך הוא גם מסביר את מיקומה בעשרת הדברות. במלים אחרות – בכל פעם שאנו מחזקים את הסמכותיות שלנו ביחס לילדינו, אנו מבטיחים את קיום האומה ושלמות התורה. האמון שילדינו רוחשים כלפינו הוא הבסיס האיתן להנחלת האמונה...
נמצא, כי לא רק שההלכה דומה לזקנה, אלא שהיא תלויה בדור המבוגר יותר, בהישענות על הקדום והעתיק...
אם כך, מדוע לא די בפן ההלכתי של התורה? מדוע מהווה צד זה רק צד אחד של המטבע?
קיום מדוקדק של המצוות יכול להפוך עד מהרה להתנהלות מכנית ונטולת חיים, וכמוה כמוות. אמנם, הרב סולובייצ'יק בתיאורו את "איש ההלכה" עומד על כך שאיש זה אינו נטול חווייה דתית, אלא שחוויתו נראית חיוורת במקצת, משום שהיא נטולת התגעשות רגשית והתלהבות חיצונית. ברם, הרב רואה דווקא באלו סימן ברכה, לדבריו "כל חוויה דתית המבוססת על הכרה וידיעה עמוקה היא עקבית ואינטנסיבית ביותר ומתקיימת לאורך ימים" (איש ההלכה עמ' 74-96).
על פי דבריו, התמסרות להלכה, בדגש על העשיה, תוביל בסופו של דבר גם להתפעלות, וכשזו תבוא היא תהיה יציבה ואיתנה, בגלל השענותה על היתדות ה"זקנים" בהם דנו לעיל.

אש קודש
ואולם, הרבי מפיסצנה אומר שדרך עבודה זו, של מתחילה "חוקים" לעשות, ואחר כך "משפטים" בטעם ובהתלהבות, הגם שהיא נכונה יותר, איננה מתאימה לדורנו! (הוא אומר את הדברים לפני למעלה משבעים שנה, אך נראה שהדברים נכונים עוד יותר בתקופתנו).
לטענתו, הנוער שלנו, עצמותו והרגשותיו ממהרות מאוד להתפתח, ואם אנו לא נחוש לאחוז בהתלהבות שלו ולהפעילה בהתפעלות של קדושה, אזי הם יתפעלו בהתלהבות של שטות, וגרוע מזה. במילים אחרות, אם הם לא ימצאו בעבודת ה' ביטוי לנפשם הסוערת, הם יחפשו לעצמם "ריגושים" אחרים... על כן מסקנתו של הרבי היא:
"חנוך לנער על פי דרכו, והדרך שצריך הנוער של דורנו היא דרך החסידות האמיתית הלבביית והנפשיית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמיתית, מכל מקום בקצה המַטֶה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבוד יעלה ויזכה להיות חסיד אמת" (הקדמה לחובת התלמידים).
ייתכן שעצימת עיניים של נער בן 16 בתפילתו יכולה להיחשב כמוחצנת, ושירה וריקודים סוערים בתפלת קבלת שבת כ"לא בשלה" ומתנדפת, אבל לדבריו של הרבי זוהי הדרך היום להבטיח שהנוער שלנו עדיין במגרש...
הרבי מוסיף שההתלהבות וההתפעלות בקדושה יכולה להתחיל מדברים גשמיים לגמרי, אשר יובילו לרמות גבוהות יותר של התפעלות, והדוגמא שהוא מביא היא של נער המתפעל מנקיון הבית והשולחן הנאה של ליל הסדר...

אש זרה
כפי שהוזכר לעיל, הפן המחשבתי-פנימי של התורה, הרגש וההתלהבות, כל אלו מהוות את האש היוקדת בתוך הנשמה. האש הזו מולידה את האור והחום, שמהוות את החיות של האדם. אלא שכאמור, האש הזו זקוקה לחומה איתנה מסביבה שגודרת אותה מלהתפשט החוצה, בבחינת "אש זרה אשר לא צוה אותם..." (ויקרא י, א).
וכך אומר הראי"ה (אוה"ק ח"ג עמ' שס) "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוה"ק .. בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות ... הרי זה חטא נדב ואביהוא, הפרדת יסוד אבא מאמא עלאה...".
שני גדולי עולם אלו, נדב ואביהוא, שבערו באש קודש, פרצו בדקות שבדקות את הגבולות, וכתוצאה מכך נכוו מהאש של עצמם...
על פי דברי הראי"ה יש כאן ניתוק מסוכן בין "אבא ואמא עלאה", כינוי הרומז ל"חכמה" ול"בינה". החכמה, הכח הזכרי הוא ההתנוצצות הראשונה, הדחף מלא הפוטנציאל להיווצרות מציאות חדשה, בחינת ה"זרע". ה"בינה" היא כח הפיתוח, הבנין, הנעשית ב"אמא", בתהליך הארוך של ההריון, בו הטיפה קורמת עור וגידים, מתפרטת לרמ"ח איברים ושס"ה גידים, ובסופו של דבר הופכת למציאות שלמה.
הרצון להתקרב לקב"ה, מבלי להתמסר לפרטי ההלכה של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, המהווים את רצונו, היא ניתוק קטלני.
המסקנה מכל האמור לעיל היא, שאנו זקוקים ל"חומת אש", וכדברי הראי"ה:
"המסורה והעבודה המקודשת על פי הנבואה והתורה המנוחלת, וההתעלות העליונה ... נמזגו בישראל לשאת בכחה העז את משא הגלות וכל עמלו ... רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה ולהעשות בסיס לצמח ה'...".
לצמח יש שרשים המעגנים אותו עמוק באדמה, ונוף המתפרץ החוצה ונוסק אל-על... "צמח" הוא גם שמו של המשיח.
והגדת לבנך
דומני שאין מפגש עצמתי יותר בין רוח הנעורים הסוער ורוח הזקנה המסודר מאשר ב"ליל הסדר"...
ליל הסדר המתאפיין כל כך במשפחתיות שבו, כשבמרכזו עומדת מצות "והגדת לבנך" הוא המפגש החי בין אבות ובנים, זקנים וילדים.
את הדרך ללילה המופלא הזה מתחילים בראש חדש ניסן, היום בו הוקם המשכן ובו חטאו נדב ואביהוא. החדש פותח בתזכורת כי אש היא דבר מסוכן, וזוהי כידוע אחת מהאזהרות הראשונות שאנו מזהירות את ילדינו הרכים...
אך ראו זה פלא – האש מגיעה במלא הדרה בהמשך החודש, קודם בלהבה הקטנה של הנר בליל בדיקת חמץ, ולמחרת במדורה הגדולה של ביעור חמץ אשר סביבה חגים כל הילדים... (ובזמן שבית המקדש קיים, אף בצלי של קרבן הפסח).
ה"אש" הזו הינה מצוה, כי חומר הבערה שלה הוא העבודה הקשה והמדוקדקת של השבועות שקדמו לה – בירידה לפרטי ההלכה, ולפרטי הפרטים של החורים והסדקים. באש הזו אנו מבערים כל חמץ, כל תזכורת להתיישנות ולקפיאה על השמרים... המראה הישן בבית מתחדש, והחול מתקדש בליל החג, תוך כדי הארת כל הפינות החשוכות בבית באור המצוה.
ואז, כאמור לעיל, מסבים כולנו ליד השולחן כבני חורין. הורים וילדים, זקנים וטף. כולנו "מתאגדים לאגודה" במצוות "והגדת לבנך" (כהערת אבי שליט"א). מחבקים את הילדים, כל אחד על פי דרכו, ומקשרים אותם לעבר שלנו, מתוך הבנה שאילו אבותינו לא יצאו משם, היינו אנו ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה במצרים, גם היום. בלילה הזה אנו מחזקים את הקשר, שמהווה את הגשר, להנחלת המסורת.
אך בלילה הזה אנו גם מחכים שהילדים ישאלו שאלות. כל קושיה היא ערעור על הקיים, אך בלילה הזה איננו מפחדים מקושיות, כי אנו מוגנים ב"רוח המסודר". אנו רואים בשאלות הזדמנות לחדור ללבות הילדים, ולהפתח בעצמנו להסתכלות רעננה יותר על עבודת ה' שלנו, להתלהבות ולהתחדשות.
בלילה הזה, אם כן, מתאחדים השעבוד למסורה וחירות היצירה (כלשון הגריי"ו).
בלילה הזה עוד מהדהדים באזנינו מלות ההפטרה של שבת הגדול:
"זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב ... חוקים ומשפטים". זכרו ואל תשכחו את המסורת, את ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה... "הנה אנכי שולח לכם אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא...". הנה הוא מגיע, אליהו – שהוריד את האש משמים... "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..."

שנזכה כולנו להסב, אבות על בנים, אמהות על בנות, בלב אחד, בירושלים הבנויה, בבוא יום ה' הגדול והנורא, ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים.