בנוגע לצייתנות

בצבא שירתי בגבעתי בגדוד שקד. הפלוגה שלנו הייתה די ידועה באותו תקופה, לפחות בקרב חברינו, "בזכות" המ"פ הלא נורמלי שלנו אוחנה (שזו הזדמנות טובה לסגור חשבונות). חוקים צה"ליים נרמסו על ימין ועל שמאל - אנשים רותקו ל-35 יום ללא משפט, שעות שינה גם הן היו מתחת למותר, טלפון סלולרי שהיה מותר באותה תקופה לפי הוראה מפורשת מגבוה נאסר בשימוש (ופעם אחת עשו אפי' חיפוש בתיקים שלנו באמצע הלילה כדי לבדוק מי מחזיק את המכשיר המשוקץ) בקיצור סבלנו לתפארת.
עם כל זאת אפי' אחד מאתנו לא עתר כנגד המ"פ, אפי' אחד לא פנה לכרמלה מנשה לכתבת תחקיר. מדוע ? כי כשאוחנה שמע פעם שמועה על איזו עתירה אנונימית שמישהו רצה להגיש כנגדו, הוא אמר לכל הפלוגה במפורש – "למי שיש *##!# (רמז : מה שאולי קדם לתרנגולת) שיחתום את השם שלו בסוף העתירה" הוסף ליידע אותנו שהוא בן בית אצל נציב קבילות החיילים ושותה אתו קפה.
רבים מאתנו יצאו בתחושת החמצה מהצבא ורצון לכפר על חוסר המוטיבציה שהייתה לנו בשירות שלנו - במילואים למשל. הלקח שאני למדתי מהצבא שלי הוא לא לשנות את תפישת העולם שלך בהתאם למה שהממונה שלך רוצה שהיא תהיה. שהרי כמעט לכולנו בצבא – המערכת של "גן עדן – גיהינום" הוחלפה במערכת של "שעה ביציאה – יש לך שבת", זוהי אמת המידה היחידה שהייתה לנו בצבא בקשר למעשים שלנו. השאיפה האולטימטיבית שלך היא לצאת שבת וסיוט האימים הוא לדפוק שבת. מה המוטיבציה לא לשבור שמירה – לא לחטוף שבת, ומה יקרה כאשר אף אחד לא ישגיח עליך ובטוח לא יענישו אותך, על זה נאמר "יותר מששמרו ישראל את השבת שברו ישראל את השמירה". אם יש לך ממש בדיחה טובה להגיד מול פני המפקד אתה אידיוט אם אמרת אותה – כי תקבל שעה ביציאה, ומה אם ראית עוול שאתה לא יכול לשאת – בודאי שלא תגיב מחרב השבת.
הצבא בנוי על צייתנות, חייל טוב הוא חייל צייתן. וכמובן גם באזרחות – אזרח טוב הוא שומר חוק. נקודה!!! לא פחות אבל גם לא יותר. אסור לזרוק לכלוך על הרצפה (ונניח שזה היה קונצנזוס, למרות שבתור תושב לוד נראה שמצווה לזרוק משהו מחלון הרכב) מאחר שזה מעשה המנוגד לחוק, אבל מצד שני – אם ראית לכלוך ברחוב אין כל סיבה לאדם שפוי להרים אותו. אסור להזיק לזולת אבל גם אין סיבה רצינית לעזור לו יותר מדי. לאחר שהכניסו לך טוב טוב לראש את ערך הצייתנות ע"י מקל הענישה, גם לאחר שלא תפחד מהענישה עדיין הסולם של טוב-רע יוטבע בך לרוב בלי שתבחן אותו כלל.
למעשה, מהו ה"טוב" בחברה לא מוגדר רק ע"י החוק, אלא ע"י נורמות המוכתבות ע"פ התקשורת בד"כ. כשלמעשה כדי להיות לא רק אזרח טוב אלא סופר-אזרח צריך גם לעשות 30 ימי מילואים בשנה ואז אתה בכלל חסיד אומות העולם (למרות שרק עישנת, שיחקת שש-בש וראית סרטים מפגרים בטלוויזיה).
וזה הלקח שאני למדתי מהצבא ואני משתדל ליישם אותו מאז בחיי – אל תיתן למישהו אחר להכתיב לך את סולם הטוב והרע בחיים, חייה לפי האמת שלך.
כמובן שאין סיבה להפר סתם ככה את החוק מאחר שבד"כ (?) אנשים חכמים כתבו אותו והוא נועד ליצור מציאות חיים תקינה וסבירה. אבל החוק הוא רק אמצעי ולא התכלית. אין שום חוק שאומר שאתה צריך לעזור לאחר, להיות בן אדם נחמד ולעשות דברים טובים, אבל אם לא תעשה זאת אולי אתה בן אדם שומר חוק אבל אתה לא בן אדם מי יודע מה. וכמו"כ יש כמה חוקים, כן מצטער, אבל כנראה שלעולם לא אשמור עליהם אם לא יתפסו אותי ולא, אני לא הולך לפרט.
כמו החוק כך לגבי מה שמכונה "המשחק הדמוקרטי" – קיים מצב שבו הכנסת אישרה החלטה, הממשלה אישרה החלטה ואתה עדיין יודע בבירור שנעשה עוול נוראי. ואת זה לדעתי קשה לחברה החילונית לקבל, מאחר שהיא המחזיקה הראשית בתפישת העולם שהצגתי כרגע.
כמובן שאני מדבר על תכנית ההתנתקות (איך אפשר בימים הללו אחרת) וסירוב פקודה. הבחנתי שיש בלבול רב אצלנו בקשר לסרבנות. פעם ירדנו רצח על סרבני השמאל והיום רבים מאיתנו מדברים בשבחי הסירוב ומסתבכים בהנמקותינו. אין לי בעיה עם סרבנות כאשר אתה מרגיש שפקודה מסוימת נוגדת לחלוטין את השקפת עולמך (כמו למשל כשפקדו עלי במילואים האחרונים לסחוב את המקל"ר) השאלה היא מהו המעשה אותו אתה מסרב לעשות ומה הסיבה לסרבנותך. חייל המסרב לשמור על חיי יהודים בגלל שלא מוצא חן בעיניו מקום יישובם, מוזמן לא רק לסרב אלא לא לשרת לצידי בכלל, נסתדר בלעדיך. אבל חייל שנשלח להחריב חבל ארץ פורח, לעקור אנשים נהדרים מביתם, להרוס חקלאות משגשגת, אחרי שההחלטה על כך התקבלה באופן לא נכון (ולעזאזל חוקי או לא חוקי) איני יכול בשכלי הדל להבין כיצד הוא לא מסרב פקודה. בעצם אני מבין – לציית זה טוב, לסרב זה רע. כמובן שטור זה לא מיועד לשטופי המח מפס הייצור של בא"ד1.