אהבת ישראל בנשמה

הכניסה לימי ה"ספירה" עבורי, מלווה תמיד בקצת "דכדוך".
כפי הנראה, ההלכות שקבעו חז"ל בגדר "קצת אבלות" על מות תלמידי ר' עקיבא, כגון האיסור על ריקודים ומחולות, חתונות, וברכת שהחיינו, מצליחות לעורר בנפש הרגשה זו.
האמת היא, שהעניין כולו די מופלא – הרי לא מצאנו תקנות אבלות על פטירת צדיקים, גדולים ככל שיהיו. התקופה המקבילה היחידה בהלכה היא של "שלשת השבועות" – האבלות על חורבן הבית.
בהעמדת זכרון שתי התקופות זו מול זו נזכרתי בדברי חז"ל הידועים כי הבית חרב בעוון שנאת חנם. והרי זו גם היתה סיבת מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא – 'שלא נהגו כבוד זה בזה'!
ייתכן והחלת קצת מדיני אבלות על תלמידי ר' עקיבא, באה לעורר אותנו להבין את גודל המחיר של השנאה. התקופה בה אנו נמצאות, אם כן, מסוגלת ומתאימה ביותר לתקן את פגם השנאה, בהיותה "זמן לאהבה".

על רגל אחת
דבר שתמיד הפתיע אותי הוא, כיצד תלמידיו של "גדול האהבה" הגיעו לשבר כה גדול של שנאה. הרי ר' עקיבא היה זה שקבע כי מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא "כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים פרשה ב). ייתכן שניתן לראות כאן ביטוי לכך שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ודווקא על המצטיינים בתחום האהבה באים בטענה שהם אינם נוהגים מספיק כבוד זה בזה, אך ייתכן גם שר' עקיבא הגיע למסקנתו רק לאחר שחווה את הטרגדיה הנוראה...
בין כך ובין כך, ר' עקיבא מכוון אותנו לראות במצוות "ואהבת לרעך כמוך" המופיעה בפרשת קדושים, אותה קראנו בשבת מברכים של חודש אייר, מפתח כללי לתורה כולה.
ר' עקיבא אינו הראשון שמכוון אותנו לכך. מסופר כי הגיע להלל הזקן גוי שבקש לגיירו כשהוא עומד על רגל אחת (שבת לא, א). חשבו לרגע על הסיטואציה הבאה – אתם מתכוננים לרדת מן הרכבת, וניגש אליכם אדם שעדיין איננו שומר תורה ומצוות ושואל מה צריך לעשות כדי להיות דתי? בידיעה של כמה עולמות תלויים ברגע האחד, מן הסתם תרצו למסור לו את עיקר העקרים. ייתכן שהייתם אומרים משהו כמו "להאמין שיש א-להים שברא ומנהיג את העולם", או לחלופין "עליך ללמוד את התורה כולה בשביל לדעת מה לעשות". אם בכל זאת הוא היה מתעקש על משהו מעשי, ייתכן שהייתם מתלבטים בין שמירת שבת לבין כשרות. ואולם, כאשר הלל הזקן התבקש ללמד את התורה כולה על רגל אחת הוא השיב: "מה ששנוי עליך – לחברך לא תעשה".
האם כל התורה היא מוסריות? והרי יש גם גויים מוסריים מאוד!
כנראה שיש להבין לעומק את הדברים, ולשם כך נתבונן בכלל הגדול שהציב ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך".

קניידלך וביסלי
ניתן להבין כיצד מצות "ואהבת לרעך כמוך" יכולה להיות "כלל גדול" בכל הנוגע למצוות ש"בין אדם לחברו", אך כידוע מרכיבות המצוות הללו רק צד אחד של לוחות הברית, ומה עם כל המצוות ש"בין אדם למקום"?
[על אף שרש"י בפירושו על הסיפור של הלל דרש כי "רעך" הוא כינוי לקב"ה, עליו נאמר "רעך ורע אביך אל תעזוב", עדיין "אין מקרא יוצא מידי פשוטו].
על השאלות העיוניות הללו יש להוסיף שאלה הנובעת מעמקי הנפש – עם כל הרצון הטוב בעולם, איך אפשר לצפות שאני אוהב מישהו אחר כמו שאני אוהבת את עצמי? אפילו על הקרובים ביותר אלי קשה לי לומר שאני מגיעה לדרגה כזו (הרי לוקח לי זמן לקום באמצע הלילה כדי להניק את בתי הקטנה שבוכה...), ובוודאי שאינני מסתובבת ברחוב עם רצון לחבק כל אשה שאני פוגשת (ולא רק בגלל החשש שיאשפזו אותי באיזו מחלקה סגורה...).
עם השאלות הללו מתמודד אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב בתניא. חסידים דרשו כי פרק ל"ב בתניא הוא ה"לב" של החסידות, כיוון שהוא עוסק במצוה העיקרית התלויה בלב – "ואהבת לרעך כמוך". זהו פרק קצר, אך יסודי ביותר, וכדאי לעיין בדברים במקורם (עם הביאורים הרבים שנדפסו לתניא). אנו נביא כאן רק את עיקרי הדברים, "ואידך זיל גמור...".
"והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה – הרי זו דרך ישרה וקלה, לבא לידי קיום מצות 'ואהבת לרעך כמוך' לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן".
בשביל להגיע לאהבה ואחווה, עלינו להבין קודם כל, מהו שורש הפירוד. מה גורם לריחוק בינינו לבין האחרים? במלה אחת מסביר לנו זאת בעל התניא – ה"גוף".
ה"גוף" איננו רק הצד הפיזי שלנו, הוא כולל גם את כל הנספחים שלו. קניינים, נוחיות, עונג, כבוד, מעמד, תדמית אישית. מן הסתם נתקלתם פעם בילדים שרבים ביניהם על צעצוע, תוך כדי זעקת "זה שלי!". הילדים גדלים, ואתם גדלים ומשתכללים גם הצעצועים (קחו למשל את המכונית...), אבל ה'שורש פורה ראש ולענה' נשאר – הדאגה העצמית.
[וכבר אמרו בדרך צחות, שבדורנו פשה הנגע מעבר לדורות הקודמים, ורמז לזה בשמות המאכלים, במקום המאכלים המסורתיים "קניידלך", "בייגלך", עברנו לדבר על "פרילי", "ביסלי" ו"כיפלי"].
במלה אחרת ניתן לקרוא לזה "אנוכיות" [תרגום שמו של החטיף "אגו"]. על מדה זו המליץ הבעש"ט את הכתוב (דברים ה, ה) "אנכי עומד בין ה' וביניכם" – עיקר הדבר שמפריד בינינו לבין הקב"ה הוא תפיסתנו את עצמנו כיש נבדל. התפיסה העצמית הזו נובעת, כאמור, מנתינת ערך לגוף – לחמריות. על כן אומר האדמו"ר הזקן, שהדרך להגיע לאהבת כל אחד מישראל מתחילה בהעברת כובד המשקל בחיינו מן החומר אל הרוח.
מכאן מובן כיצד "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה" – כולה! כפי שממשיך בעל התניא: "כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה, עד עיקרא ושרשא דכל עלמין...".
משאת נפשנו היא התעלות. מהלך חייו של האדם נועד להעבירו מן השקיעה ב"אדמה" למצב בו הוא יכול לקרוא על עצמו את הכתוב "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד).
הדרך להגיע לזה עוברת דרך האימון בביטול ה"אנכי" שלי, שהוא תנאי הכרחי לקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" (כפי שמציין האדמו"ר מסלונים), ומתוך כך ניתן להגיע להכרה בכך ש"אנכי ה' א-להיך".

"כאיש אחד"
הרובד הנ"ל הוא הבסיסי ביותר ב"ואהבת לרעך כמוך", וניתן לומר שתשתית המצוה היא מוסרית-אנושית. ואולם, באהבת ישראל ניצבות קומות נוספות.
לעתים ההתנשאות שלנו על אחרים נובעת דווקא מתוך המודעות לצד הרוחני שלנו. במלים אחרות, אנו חושבים שאנו טובים יותר מאחרים... על כך אומר בעל התניא "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלוקים חיים". אף אדם אינו יכול באמת להעריך את דרגתו הרוחנית של האחר...
אך עדיין אנו נמצאים בתודעה של נפרדות ביחס לאחרים, אמנם עם מודעות לכך שיש לפורר מחיצות אמיתיות או מדומות. אדמו"ר הזקן לא מסתפק בכך בהגדירו את מצות "ואהבת לרעך כמוך", והוא ממשיך ואומר:
"בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים".
אנו ממשיכים כאן בהתבוננות בצד הנפשי שלנו ושל אחרים, שתוביל אותנו לאהוב אותם. ההתבוננות הראשונה כאן היא "שכולן מתאימות...". במילים אחרות, אפשר לומר, שכל הנפשות מתואמות. כלומר, כלל ישראל הינו הוויה אורגנית אחת. חכמינו בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) דרשו את חלקו הראשון של הפסוק שלנו – "לא תקום ולא תטור את בני עמך" – והם מדמים את בני ישראל לבן-אדם אחד, ומכאן – לא ייתכן שיד שנפצעה על ידי היד השניה, תפצע אותה בחזרה כ"נקמה".
תפיסתנו את עצמנו כהוויה אחת מכירה בתפקיד האישי והשונה של כל איבר מאברי הגוף, אך מעריכה את ההכרח שיש בכל אבר לשם התפקוד המלא, ושחסרון אבר כלשהו תפגום ואף תסכן את המציאות כולה.
הדימוי הזה עורר אותי למחשבות רבות אודות עמנו. "אין מצב" שאנו נתנתק, או אפילו נתעלם מחלקים בצבור (נוטריקון – צדיקים, בינונים ורשעים). הדאגה שלנו חייבת להתרחב מקירות הבית ומן הילדים שלנו כלפי חוץ (ולא כאן המקום לדיון בהשלכות המעשיות, אלא בחידוד התפיסה והרגישות, ובהבנת גודל האחריות).
מי שטייל אי-פעם בחו"ל, בוודאי מכיר את החוויה הנפלאה של פגישת עוד ישראלי, והתחושה המיידית שאנו קשורים אליו... אך מדוע זה לא קורה לרובנו בעת הליכה סתמית ברחוב?
דוגמא מופלאה בעיני לאדם שחי בתודעה תמידית של כלל ישראל כאיש אחד, הוא הרבי מליובאוויטש זצ"ל. אין ספור לסיפורים על שליחויות שהטיל על אנשים – על מנת שיגיעו לכל חלקי העולם וייפגשו עם איזה יהודי כדי לסייע לו סיוע פיזי או רוחני. סיפורים אלה מעידים על "מודעות עצמית" גבוהה כל כך, עד שניתן לומר כי הרבי חש אפילו את קצות ציפורניו...

בלב אחד
אך גם בזאת לא מסתפק האדמו"ר הזקן, והוא מוסיף קומה נוספת: "ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים". כאן מתברר כי הזיקה שלי כלפי יהודי אחר היא מתוך השורש המשותף שלנו.
ברובד אחד יש כאן תודעה של "אחים" – אנו חלק ממשפחה אחת, אך ברובד הזה אנו מכירים רק בזה שיש לנו אב אחד, ועדיין אנו חווים את ההבדלים בינינו – אחי גבוה ואני נמוך, אחותי מופנמת ואני תוססת וכד'.
הרובד הפנימי יותר, כפי שמגדיר זאת הרב גינזבורג, הוא להצליח להגיע לתודעה של "אמא". לא לחוות את הגוף המאוחד, שכל אבריו מתפקדים יחדיו, אלא לחוות את הרחם שמקיפה את הגוף כולו.
בהתבוננות כזו אנו מתעצמים עם כנסת ישראל עצמה, עם מקום בו מתכללות כל הנשמות וכולנו אחד ממש, שכן "אורייתא, קב"ה וישראל חד הוא". בכל יהודי יש נשמה, שהיא כדברי בעל התניא "חלק א-לוה ממעל ממש", ובה "ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה" (פרק ל"א). ואם ברור לנו שה' אחד ושמו אחד, מובן גם שכל הניצוצות של האחדות שלו הם בעומק – אחד.
כאן מתגלה, שהדרך להגיע ל"ואהבת לרעך" היא בהפנמה שרעך הוא "כמוך" ממש. וכן, שזהו "כלל גדול בתורה", אשר כולל גם את החלק שבין אדם למקום, שכן התאחדות עם כל ישראל היא בעצם התאחדות עם הקב"ה.
בעל התניא מבאר כי זו תכלית כל התורה ובריאת העולם "להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל וכו' דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דווקא, ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות, דקב"ה לא שריא באתר פגים (הקב"ה לא שורה במקום פגום), וכמו שנאמר ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך...".
מצד אחד הבאנו, שתכלית התורה היא להעלות את החומר, מלמטה למעלה, ומצד שני התכלית היא שהקב"ה יוכל "לרדת" מלמעלה למטה – להשרות את שכינתו בתוכנו.
[יוער, שתקנת האריז"ל היא שנכון לומר קודם התפילה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"].
כדברי הזוהר המצוטטים, הקב"ה שהוא אחד, אינו שורה במקום שאינו באחדות, ועל כן מובן שפירוד בין בני ישראל גורם ח"ו להסתלקות השכינה. מכאן ברור כי התוצאה הטבעית של "שנאת חנם" הינה חורבן בין המקדש, וממילא – אהבת חנם תאפשר את בנייתו במהרה.

ובכן -
הדרך אותה הבאנו, היא דרך של התבוננות עמוקה ועבודה פנימית, המובילה להתעוררות של "אהבת ישראל". אמנם, ניתן להגיע לאהבת ישראל גם בדרך הפוכה. הרב דסלר ב"קונטרס החסד" קובע יסוד מוסד בתורת האדם – "כי אל אשר ייתן האדם – יאהב...". את לא מסתדרת עם מישהי?תקני לה מתנה! את מרגישה מרוחקת מאחד הילדים? תעניקי דווקא לו זמן מיוחד...
למעשה, בין אם העבודה מתחילה מבפנים, או שהיא מתחילה מבחוץ, אהבת ישראל איננה אהבה "אפלטונית", והיא חייבת לבוא לידי ביטוי ממשי. הביטוי בא בשלשת לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה.
אהבת ישראל מחייבת קודם כל לחשוב טוב על אחרים. לראות את הטוב שבהם, ללמד עליהם זכות וכד'. בחסידות מבואר שכוח המחשבה חזק ביותר, והוא אף פועל במציאות! חברתך במצוקה? גם אם אין שום דבר "לעשות", ניתן לעורר עליה רחמים, באמצעות מחשבות טובות עליה, ושימוש בדמיון – לראות אותה במצב אחר.
כוח המחשבה והדמיון יכולים לפעול הרבה גם בביטול השנאה. כולנו מכירות את התופעה, בה אנו חוזרות בראשנו שוב ושוב על סיטואציה כואבת של חיכוך או מריבה (ואף מנפחות אותה...). לתסריט זה מתלוות גם תחושות כעס ועלבון, ולפעמים גם מחשבות אודות נקמה. הרב גינזבורג מציע להמתיק את הדינים על ידי שימוש הפוך בנטייה הזו: "לצייר בדעתו מקרים המזדמנים בנסיבות החיים, לצפות בחיכוכים אפשריים – במוקדי חוסר האהבה שבינו לבין יהודי אחר – ולהמתיק חיכוכים אלו במחשבות טובות ונכונות".
הבאת אהבת ישראל לידי ביטוי בדיבור יכולה להעשות על ידי מלה טוב ומחמאה, וגם כדברי הרמב"ם ב"סיפור שבחו של חבירו", שכן – כפי ש"מרנטגן" האדמו"ר מסלונים – טבע האדם הוא שנהנה לשמוע חסרונותיו של חברו...
השימוש בדבור לטובת הזולת, יכולה כמובן להעשות גם על ידי תפילה. ראיתי אצל חברה רשימה של שמות רווקים, רווקות וחשוכי בנים שתלוייה על המקרר, אותם היא מזכירה בעת הפרשת חלה, וגם סתם כך באמצע היום...
הדבור, כוחו רב גם בפיזור השנאה. התורה אמרה "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך". ופירש הרשב"ם, כי הדרך לא לשמור טינה בלב היא על ידי פניה ישירה לאדם עליו אתה כועס, ואמירה כנה שאתה כועס עליו. הרמב"ן מוסיף, שבכך אתה גם מאפשר לזולתך לבקש את סליחתך על שפגע בך.
על מנת להביא את אהבת ישראל למעשה נראה שאין צורך בדוגמאות. אולי רק צריך להאיר, שאנו עושים במהלך היום אלפי מעשים שייתכן ואיננו תופסים אותם כחסד, אך מתוך תודעה כזו ניתן להעצים אותם. התוצאה מאי-ראיית המעשים באור נכון מובילה גם לפספוס של הזדמנויות לא מעטות.
אביא לכך דוגמא אחת. לאחר שילדתי את בתי, התקשרה אלי שכנה של אמי כדי לתת לי 'חיזוק'. היא פתחה ואמרה: דמייני מצב בו בשעה ארבע לפנות בוקר דופק מישהו שאת מכירה על הדלת, כאשר הוא רטוב כולו ורעב. אין ספק שהיית מתרגשת מההזדמנות הנדירה לעשות עמו חסד כה גדול! חשבי על כך בפעם הבאה שבתך בוכה באמצע הלילה, כאשר את קמה להניק אותה ולהחליף לה חיתול.

אם אתה רוצה לחנך – אתה חייב לאהוב
כאמור, כל מפגש בבית, עם בן-הזוג, עם הורים או עם ילדים, הוא הזדמנות להעצמת "אהבת ישראל". עם זאת, רציתי להאיר נקודה נוספת בדבר ההכרח שבאהבה כבסיס לחינוך...
קראתי פעם מאמר של זקן בעלי המוסר בדורנו, הרב שלמה וולבה זצ"ל, שנפטר בחג הפסח השתא. כותרת המאמר היתה: "אם אתה רוצה ללמד – אתה חייב לאהוב!".
באופן דומה מספר האדמו"ר מסלונים ב"נתיבות חינוך", שהוא היה רגיל לשאול מחנכים אם הם אוהבים את תלמידיהם, ומתוך כך היה יודע את מדת הצלחתם. לדבריו, "הילדים היקרים ילדי ישראל חנן אותם ה' בחושים עילאיים מפותחים מאוד, וראשית כל מרגישים הם מי אוהבם, שאותו יאהבו וירצו לקבל מפיו תורה וחינוך...".
ומה שנכון לגבי מורים, נכון כפליים ביחס להורים.
חום הלב הוא התשתית והיסוד לחינוך. ניתן לומר שמגיל אפס אנו מחנכים את הילדים, בכך שאנו מעניקים להם חום ואהבה, וסוללים בכך את הדרך להמשך החינוך ההכרתי. בניית הקשר עם הילדים הרכים היא בניית הגשר להנחלת הערכים.
לא בכדי העניק לנו הקב"ה את המתנה הנפלאה של ההנקה, בו מקום נביעת התזונה – החיות לילד, היא כנגד מקום הלב (בשונה מהבהמה...).
רק אהבה? ומה עם הגבולות?
אין סתירה בין השניים. להיפך, אם אנו אוהבים את הילד וחפצים להעניק לו כל מה שהוא צריך, ה'חבילה' כוללת גם גבולות. לפעמים צריך גם להוכיח, אך גם כאן עומד הכלל, שגדולה "תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" (משלי כז, ה).
כאשר אנו רואים דברים לא טובים אצל הזולת, כדאי לנו לאמץ את דברי האדמו"ר הזקן בסוף פרק ל"ב: "שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ שבתוכם המחייה את נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע...".
כדאי גם לזכור, שכמו שאנו אוהבים את עצמנו אהבה עצמית, ולא בגלל סיבה כזו או אחרת, וכן על אף החסרונות שלנו, כך גם כלפי הסובבים אותנו – "ואהבת לרעך כמוך".
[ו...כן, אם איננו אוהבים את עצמנו – כיצד נוכל לאהוב אחרים "כמונו"?].

ל"ב טו"ב
וכמו תמיד, מה שנכון לגבי הפרטים, נכון גם ביחס לכלל.
אהבת ישראל היא ההכנה לקבלת התורה. כך מדייק רש"י על חניית ישראל במדבר סיני – "ויחן שם ישראל נגד ההר", בלשון יחיד: "כאיש אחד בלב אחד" (שמות יט, ב וברש"י).
וכך מתברר קשר עמוק בין ימי הספירה, המהווים הכנה לקבלת התורה, ובין מקצת האבלות שאנו נוהגים בהם על תלמידי ר' עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.
ה"בני יששכר" דורש בזה רמזים נפלאים. כבוד עולה בגי' לב, ואלו ל"ב ימי הספירה בהם "לא נהגו כבוד". ביום הל"ג פסקו מלמות, ומיום זה עד תום ימי הספירה ישנם טו"ב ימים (17). אם כן, כלל ימי הספירה הם ימים בהם אנו שואפים להגיע ל"לב טוב", ומתוך כך להיות ראויים לקבל את התורה.
ייתכן ודווקא ה"שקט" שנוצר מההגבלות על הנגילה, הוא הזדמנות להקשיב לזולת בצורה טוב יותר, והעדר המפגשים ה'המוניים' בחתונות וכד', מהווה אפשרות למפגשים משמעותיים יותר עם אחרים.
יהי רצון, שמתוך "ואהבת לרעך כמוך", יתקיים בנו "כמוך – אני ה'", וה' ינהג בנו בהתאם, ויברכנו כולנו כאחד באור פניו, בגילוי אהבתו והשראת שכינתו, תיכף ומיד ממש.

[מקורות: תניא פרק ל"ב עם ביאור הרב עדין אבן-ישראל ו"ליקוטי ביאורים", "כלל גדול בתורה" – הרב יצחק גינצבורג, שיעור בבניין שלם של הרב עמוס נתנאל – "חום הלב כיסוד החינוך].